Saturday, May 28, 2016

ליברמן - ומופעי האימים של התקשורת הישראלית

לפני שנעסוק קצת בתרבות התקשורתית הקיימת בישראל - המתבטאת העיקר במדיניות עיתונאית של "אופטיקה הפוכה" - הינה כמה מילים המאפיינים את הציבור הישראלי בכללותו, למרות, שיש כאלה שרוצים שתחשבו אחרת: מרבית הסקרים הפוליטיים הנערכים בישראל בשאלות פוליטיות הקשורות למשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית או עם גורמים ערביים אחרים במזרח-התיכון, מראים שכ-80 אחוזים מהישראלים מפגינים עמדות מתונות מאוד יחסית למצב האקוטי השורר באזור כולו ובהשוואה ליחסה של הרשות-הפלסטינית כלפי ישראל. במילים אחרות, הציבור הישראלי מתון ברובו, אך מתינות זו אינה באה על חשבון הזהירות המדינית והביטחונית המתבקשת לנוכח המציאות הנוכחית ולנוכח ניסיון העבר. השאיפה להסדר מדיני כלשהו עם הרשות הפלסטינית עומד, כשלעצמו, כמכנה-משותף המאפיין את כלל החברה הישראלית. ברקע, כמובן, ישנם קולות שונים ומגוונים הנוגעים לוויכוח המתבטא בעיקר על "הדרך" שיש לנקוט כדי להגיע לעבר המטרה הנכספת.

בשוליים של הקולות הללו, יש את השמאל הישראלי הקיצוני ואת הימין האולטרה-שמרני - המתחרים ביניהם על תשומת-ליבו של הציבור. אלא, שכמות "הרעש" שהם מייצרים באמצעות כלים העומדים לרשותם, מראים כאילו החברה הישראלית נמצאת על סף משבר, לכאורה, או שהיא חצויה באופן כל-כך עמוק עד שאי-אפשר יותר לגשר בין שתי עמדות קוטביות. אולם, המציאות היא הרבה יותר פשוטה ממה שמנסים להציג לנו באמצעות אחדים מכלי-התקשורת בישראל שלכאורה "דואגים" לעתידה של מדינת-ישראל ותושביה. כך למשל, מופעי אימים הסהרוריים שהיו בשלושת ערוצי הטלוויזיה - במהלך המשדרים המרכזיים של יום שישי ב-20 במאי 2016 - שעסקו במועמדותו של אביגדור ליברמן לכהונת שר-הביטחון, היוו עילבון גדול לתקשורת הישראלית ולא למדינת-ישראל או למה שהמדינה מייצגת.

אכן, מועמדותו של ליברמן היא מפתיעה. אולם לא בגלל שהאיש אינו מסוגל לכהן בתפקיד כזה, אלא שמועמדותו מפתיעה לאור המטען הקשה השורר בינו לבין ראש-הממשלה בעקבות מה שהתחולל מאז שהחל מבצע "צוק איתן" של שנת 2014. לדעת רבים וטובים, ליברמן ובנט נהגו בחוסר אחריות לאורך כל ימי המבצע ולאחריו. את התשלום על התנהגותם השערורייתית הם פרעו בבחירות של חודש מרץ 2015 שהפכו לכישלון די מחפיר למפלגותיהם. עם היוודע דבר מועמדותו של ליברמן לתפקיד שר-הביטחון, בנט נזכר לפתע להציג את עצמו כ"מבוגר האחראי" בממשלה, וזאת באמצעות העלאת דרישות נוספות מעבר למה שסוכם בהסכם הקואליציוני עם הליכוד. את "התדמית החדשה" הזו בנט היה צריך להציג לאורך כל המבצע הצבאי של 2014, ולא רק בגלל שליברמן עלול "לגנוב" קולות ממפלגתו בבחירות הבאות.

ובכן, האם ליברמן כשר-הביטחון יהיה פחות מוצלח ממשה יעלון או מכל מישהו אחר? אין לאף אחד מושג -  כשם שלאף אחד לא היה מושג איך יתפקד יעלון למרות ניסיונו הצבאי. היו כאלה בתקשורת הישראלית ששללו לחלוטין את יכולתו של יעלון להבין את "המצב הביטחוני הישראלי והאזורי". לדעת אחרים בתקשורת הישראלית, יעלון לא היה מספיק "מפותח שכלית" כדי להתמודד עם סוגיות ביטחוניות אסטרטגיות. אולם, מאז שיעלון החל להציג עמדות פוליטיות הנחשבות ל"שמאלניות", הוא הפך בהבל-פה ליקיר התקשורת הישראלית השמאלנית הפופוליסטית. ובכן, האם רקע צבאי ברמות-בכירות יכול לעזור למועמד כלשהו לצלוח את התפקיד בהצלחה? יכול להיות שכן, אולם אין שום וודאות שניסיון רב במערכות צבאיות אכן מביא לתוצאות רצויות - כפי שהדוגמאות של משה דיין במלחמת יום-הכיפורים ושל אריק שרון במלחמת לבנון הראשונה יכולות להורות לנו על הבעייתיות בנושא הזה.

לרבים בתקשורת הישראלית יש בעיה גדולה מאוד בהבנה של הדמוקרטיה הישראלית ובהבנה בנוגע לתפיסה הרעיונית-אידיאולוגית של הדמוקרטיה. באופן כללי, אפשר לציין, שלתקשורת הישראלית השמאלנית-הפופוליסטית יש מנגנון של הרס-עצמי, כשם שלמפלגת העבודה יש מנגנון עתיר-משאבים של "רצון" להרס-עצמי. שני הגופים האלה מזינים האחד את השני בתפיסות פופוליסטיות רדיקליות - חלקן הזויות לחלוטין - הגורמות לשחיקתה המוחלטת של התקשורת הישראלית בעיני הציבור ולקריסתה האידיאולוגית של מפלגת-העבודה. העיוורון של שני הגופים האלה כל כך גדול, שהם אפילו לא שמים לב שהם נוקטים באלימות מילולית ואידיאולוגית אפילו בבעיות פשוטות שאפשר למצוא להן פתרון מניח את הדעת. וכתוצאה מכך, קתדרלה של "אגו" דמיוני ופופוליזם שמאלני נחות היוו את המניע העיקרי בהכשלתו של הניסיון להרכיב ממשלת-אחדות בין בנימין נתניהו ליצחק הרצוג. העוינות הפנימית בתוך מפלגת העבודה - או מה שנותר ממנה - גדולה אף יותר מהעוינות כלפי בנימין נתניהו. ובכן, מדוע מפלגת-העבודה נכשלת ומכשילה את עצמה שוב ושוב? הסברתי את זה בשלושה מאמרים שהתפרסמו לפני הבחירות של חודש מרץ 2015 - דווקא בשעה שחברי המפלגה היו באופוריה בלתי מציאותית. את האופוריה הזו הזינה התקשורת הישראלית לוורדי המפלגה שהשפעתה דמתה לסמי-הזיה השקפים מציאות מדומה כאילו המפלגה נעה לעבר ניצחון פוליטי מתוק. אפילו הבמות היו מוכנות לקראת חגיגות שהיו צריכות להימשך לאורך כל הלילה של ה-17 במרץ 2016. קצת יותר משנה עברו מאז הבחירות, והינה אנחנו שוב נתקלים באותה מסכת הזיות תקשורתיות ומפלגתיות המזינות זו את זו כמו נוזל רעיל שמכלה את מה שנותר מתאי המוח הבריאים.

כשליברמן דיבר בגנותו של נתניהו במהלך השנה אחרונה, הוא הפך בהבל-פה ליקירה של התקשורת הישראלית, כשם שיעלון הפך לכזה בשבועות האחרונים. האם מישהו באותם עיתונאים שהעלו על-נס את דמותם של ליברמן ויעלון היו גם מצביעים להם בבחירות? בוודאי שלא! משום ששדרוגה של אישיות פוליטית או הנמכתה עד עפר, תלויה אך ורק ביכולתה של אישיות זו להוות "בובה תקשורתית" שנועדה לקדם עמדות שמאלניות רדיקליות הזויות הנוגדות לערכים האידיאולוגיים של הימין-השמרני בישראל. תקשורת מובסת יכולה לייצר כנראה רק אידיאולוגיה תבוסתנית.

"בובה תקשורתית" כזו צצה לפתע בערב יום השואה, ב-4 במאי 2016, לאור דבריו ההזויים של סגן-רמטכ"ל, יאיר גולן. תמיכתם של אחדים באמצעי-התקשורת ביאיר גולן ותמיכתם האוטומטית של רבים מהשמאל הישראלי הפופוליסטי בדבריו, הראתה על פשיטת-הרגל המוסרית שהפכה למחלה ממארת בשני הגופים הללו. לא רק שסגן-הרמטכ"ל עיוות ביודעין  את המציאות מול האומה כולה, אלא שדבריו ההזויים הפגינו את חוסר-הבנתו מוחלט בנוגע לדמוקרטיה הישראלית ועל עצלנותו האינטלקטואלית שאינה צריכה להיות אופיינית לקציני צבא בכירים המופקדים של ביטחונו של הציבור הישראלי.

אם כך רואה סגן-הרמטכ"ל את החברה הישראלית, מעניין איך הוא מסביר את מה שמתחולל ברשות-הפלסטינית ובעולם-הערבי בימים אלה? אם שיטת ההגזמה הפראית הפכה לסימן-היכר של סגן-הרמטכ"ל, איך נוכל להאמין לו או להיות קשובים להערכותיו הצבאיות בנוגע לאויב? אולם מעל הכל, דבריו של סגן-הרמטכ"ל בערב יום השואה של 2016, הפכו לכלי-נשק בידי ארגונים אנטישמיים ברחבי-העולם המבקשים להניח תשתית רעיונית לחיסולה של מדינת-ישראל כמדינתו של העם היהודי. התמיכה האוטומטית של "אבירי הדמוקרטיה" הישראלית מהשמאל הישראלי המטורלל בכל מי מטיל דופי שקרי והזוי בחברה הישראלית, מפגין יותר מכל את התרחקותו של מחנה זו מהמציאות האמיתית המקיפה את חיינו בישראל. יתרה מזאת, מחנה זה אינו מסוגל להבין שבכך הוא העניק הכשר אידיאולוגי לארגונים האנטישמיים המשתמשים בדבריו ובדבריהם ככלי נשק נגד כל ישראלי באשר הוא - כולל סגן-הרמטכ"ל ואת עובדי עיתון "הארץ" הפופוליסטי.

ראש-הממשלה אולי סלח לסגן-הרמטכ"ל על דבריו השקריים, אולם ציבור שלם בישראל אינו מוכן ואינו רוצה לסלוח. יתרה מזאת, שר-הביטחון עצמו היה צריך לנקוט עמדה מוסרית מפורשת המביעה תמיכה במדינת-ישראל ותמיכה מוחלטת בחברה הישראלית כמי שמופקד של ביטחונם של אזרחי ישראל -  ולא כפי שהוא התבטא באותה עת בשל שיקולים תקשורתיים תדמיתיים הנוגעים ל"איך הוא ייראה בעיני התקשורת הישראלית". יעלון היה צריך להורות לכול קציני הצבא הבכירים לעסוק אך ורק בתחום עיסוקם המקצועי, ולאחר מכן לנקוט בצעדים משמעתיים חמורים נגד סגן-הרמטכ"ל. על דברי הבל כאלה אי-אפשר לעבור לסדר היום.

ההתלהמות של ליברמן נגד ממשלת נתניהו במהלך השנה האחרונה התקבלה בברכה בקרב אחדים מכלי-התקשורת בישראל. ברמה המילולית הברוטאלית, דבריו לא היו שונים בהרבה מהאלימות המילולית הברוטאלית של שלי יחימוביץ', נפתלי בנט, זהבה גלאון, יצחק הרצוג, תמר זנדברג ואחרים. אלא, שההתייחסות התקשורתית לברוטאליות המילולית הזו תלויה רובה ככולה בהקשר הפוליטי בלבד. דהיינו, אלימות מילולית ברוטאלית מתקבלת בברכה ובאהדה רק אם היא מופנית לעבר ממשלת נתניהו או כלפי החברה הישראלית שהצביעה עבור נתניהו בבחירות האחרונות. אולם, אם אותם ביטויים מופנים לעבר המחנה שני, הדבר תמיד מפורש כסוג של "אלימות פוליטית קשה", "לאומנות קיצונית", "גזענות יהודית" ועוד כל מיני ביטויים הלקוחים מהלקסיקון של השמאל הישראלי הפופוליסטי  - ששם את מוקד תשומת-הלב הרעיונית שלו ב"לאומנות פלסטינית גזענית ונחותה" במסווה של דאגה לישראל. לדידם של רבים בשמאל הקיצוני המתמעט, מותר להיות "לאומן גזעני פלסטיני", אך אסור להיות "לאומן גזעני יהודי". וכן, חשוב להגן על טרוריסט מוסלמי רוצח-המונים על-פי כל הכללים המשפטיים, אך אסור להרוג טרוריסט מוסלמי פצוע גם אם יש חשש שהוא נושא חגורת-נפץ. להרוג יהודים - זו לא גזענות. להרוג טרוריסט מוסלמי פצוע - זו גזענות הנובעת גם מתרבות מיליטריסטית ישראלית, לכאורה.

ובכן, מרגע שנודע שליברמן מועמד לכהן כשר-הביטחון, פתאום הצבא הישראלי הפך למקום "קדוש" - בו יכולים לשרת רק יחיד-סגולה על-פי אמות-מידה שנכתבו כנראה בידי כמה עיתונאים ביטחוניסטים. הצבא הישראלי הוא לא "קדוש" והמערכות הביטחוניות של מדינת-ישראל אינן "קודש הקודשים" - כפי שעיתונאים אחדים אוהבים לציין במאמריהם המיותרים. ליברמן שהיה יקיר התקשורת הישראלית בשנה האחרונה, הפך לפתע-פתאום ל"סיכון הביטחוני" - כאילו כל עתידה של מדינת-ישראל תלוי אך ורק באדם אחד. ובכן, המערכות הביטחוניות, הכלכליות, הפוליטיות והמשפטיות הקיימות בישראל מספיק חזקות כדי להתמודד במקביל עם שלל אתגרים העומדים מולנו. ולאלה מהעיתונאים הסובלים מהתמוטטות-עצבים בגלל ליברמן, אנחנו רק יכולים לאחל להם "בריאות שלמה".
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ליברמן - ומופעי האימים של התקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 26 במאי 2016. 

No comments: