Friday, July 18, 2014

A madman who wants to start a war against Israel

לארגוני הטרור בעזה, לארגון חיזבאללה, לאיראן ולסוריה הייתה תוכנית מלחמה נגד ישראל שנראתה, על הנייר, כתוכנית מוצלחת מאוד. מאז מלחמת לבנון השנייה של 2006, איראן וחיזבאללה הגיעו למסקנה שלישראל אין מענה הולם לירי הרקטות לעבר העורף הישראלי. בתפיסה הערבית, העורף הישראלי הוא אחד ממרכיבי החולשה של מדינת-ישראל בדומה לחולשה של התקשורת הישראלית ושל המערכת המשפטית הפועלת לעיתים בניגוד לאינטרס הישראלי - זהו עניין שאינו מובן לחלוטין בקרב מקבלי ההחלטות במדינות הערביות ובארגוני הטרור.

שילוב של עורף בלתי-מוגן, תקשורת ביקורתית ואלימה מאוד ומערכת משפט הססנית ורופסת מהווים את היסודות עליהן נשענת טקטיקת הלוחמה של המדינות הערביות הרדיקליות נגד מדינת-ישראל. הזיהוי המדויק של מרכיבי החולשה של מדינת-ישראל כחברה דמוקרטית, גובשה ונוסחה היטב בידי אחמד יאסין, מייסד ארגון החמאס, שחוסל בידי ישראל ב-22 במרס 2004. אחמד יאסין למד היטב את ההיסטוריה העתיקה של ארץ-ישראל. אולם, במקום ללמוד את המשמעויות האמיתיות של הקיום היהודי בארץ-ישראל המשתרע לאורך של אלפי שנים, הוא בחר להתמקד בכמה אירועים היסטוריים כדי להצדיק את טקטיקת הלוחמה נגד ישראל שהתבססה כולה על מעשי טרור בשם רעיון הג'יהאד במטרה להביא לקיצה של מדינת-ישראל. אחמד יאסין בעצמו טען בשנת 2000 שתחזיתו בנוגע לישראל "מבוססת על בחינת ההיסטוריה והווה, דבר המאפשר לו לקבוע מאפיינים של העתיד" (ממר"י, 17 בפברואר 2000).

ברעיון המרכזי של אחמד יאסין יש פרדוקס גדול. דהיינו, אם קיצה של ישראל מוכתב וידוע מראש, מה הטעם לנקוט בפעולות טרור ובמעשי אלימות נגדה? מדוע מדינות-ערב וארגוני הטרור משקיעים עשרות מיליארדי דולרים מידי שנה המוקדשים לרכישת אמצעי לחימה, במקום להשקיע את הכסף בפיתוח כלכלי, חברתי ומדעי? כאן אנחנו נכנסים בעצם למימד הקרימינאלי של החשיבה הערבית-האסלאמית המבוססת כולה על אלימות לשם אלימות שהוא המרכיב החשוב ביותר בתרבות הערבית. במילים אחרות, האלימות היא כלי לגיטימי מועדף לפתרונן של מחלוקות ובעיות - החל מהתא המשפחתי וכלה ברמה הלאומית והבינלאומית. אין תימה איפה, שהעולם-המוסלמי כולו, על 57 מדינותיו, סובל מאלימות, מטרור, מביזה, מאונס, מרצח ומטבח בממדים מחרידים. רק אירופה הברברית, עד לשנת 1945, יכולה להתחרות בהצלחה בממדי האלימות האסלאמית של המאה ה-21. בדומה לארגונים רדיקאליים ולתפיסות אידיאולוגיות קטלניות שהיו רווחות בעשורים האחרונים ברחבי-העולם, אפשר לציין שהאידיאולוגיה המיליטאנטית של ארגון החמאס, היא גם הסיבה לקריסתו של הארגון בשנה האחרונה, משום שמרבית המרץ האנושי הוקדש למימושה של האידיאולוגיה הקטלנית על חשבון משימות חשובות יותר.

אם בודקים נתונים אחדים בנוגע למבצע "צוק איתן" שהחל ב-8 ביולי 2014, מגלים את התמונה הבא: מה-13 ביוני ועד ל-8 ביולי 2014, נורו לעבר ישראל יותר מ-200 טילים בידי טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים הפועלים ברצועת-עזה. מאז שהחל המבצע האווירי של ישראל, נהרגו יותר מ-225 בני-אדם בעזה - יותר ממחציתם היו מעורבים בפעילות טרוריסטית נגד ישראל; כמו כן, יותר מ-1,500 בני-אדם נפצעו; כ-400 בתים של טרוריסטים נפגעו ונהרסו; התשתית הטרוריסטים של הארגונים הפועלים בעזה נפגעה באופן קשה במהלומות אוויריות יומיומיות; כ-50,000 תושבים עזבו את בתיהם; התשתית האזרחית בעזה נפגעה גם היא באופן קשה. כ-15 אחוזים מהטילים שנורו לעבר ישראל נחתו בעזה - סביר להניח שהם גרמו להרוגים ולפצועים בקרב המקומיים בעזה.

במונחים מזרח-תיכוניים, המספרים האלה נראים זניחים לחלוטין. כך למשל, בשבוע אחד של לחימה, (בתחילת יולי 2014) בתימן, בפקיסטן ובעיראק נהרגו אלפי בני-אדם וכ-2,500,000 בני-אדם הפכו לפליטים חסרי-כל. זהו רק קצה הקרחון של מה שהמתחולל באזורים נוספים ברחבי העולם-המוסלמי בחודש הרמדאן של 2014.

מנגד, לעבר ישראל נורו יותר מ-1,350 טילים; אחדים מהם הגיעו עד לאזור הכרמל; כ-25 ישראלים נפצעו באופן ישיר מנפילת טילים; אזרח ישראלי נהרג מפצצת-מרגמה בעוטף עזה; הנזק שנגרם לישראל הוא זניח לחלוטין במונחים של עימותים צבאיים - וטוב שכך.

ל"ישויות" האסלאמיות הרדיקליות הפועלות נגד ישראל הייתה "תוכנית-עבודה" מסודרת מאורגנת שמטרתה הייתה למוטט לחלוטין את הנקודה-התורפה הישראלית על-פי התפיסה הערבית שהחלה למעשה להתפתח כבר משנת 1948. במילים אחרות, בהתאם לאידיאולוגיה הזו נאמר, ש"אומנם לישראל יש צבא חזק, אך החברה הישראלית היא חלשה, מתפוררת ולא מלוכדת". תילי תילים של מאמרים וספרים נכתבו על ישראל בעניין הזה מאז מלחמת-השחרור הישראלית. גורמי הלכידות הישראלית שנבנו לאורך 150 השנים האחרונות, נראו בעיני התעמולה הערבית כגורמי חולשה היכולים למוטט את מדינת-ישראל בקלות רבה וללא כל מאמץ מיוחד. מלחמת-ששת הימים של 1967, היא דוגמא מובהקת לתפיסה הערבית הזו שבאה לידי ביטוי במאות מאמרים שנכתבו בעיתון אל-אהראם המצרי עד למלחמה ואף לאחריה. הלקח המר שמצרים למדה במלחמת יום-הכיפורים, זירז תהליכים רבים שהבשילו להסכם-השלום שנחתם בין שתי המדינות בחודש מרץ 1979. הסכם שלום עם ירדן נחתם באוקטובר 1994. שקט שורר גם ברמת-הגולן לאחר המהלומה שספגה סוריה במלחמת יום-הכיפורים. בגבול הלבנוני שורר שקט יחסי לאחר מלחמת לבנון השנייה של 2006. ובאזורים רבים ביו"ש התושבים מנהלים אורח-חיים תקין לאחר מבצע "חומת מגן" של 2002.

המשמעות האמיתית של השקט היחסי השורר בגבולותיה של ישראל, באה לידי ביטוי בכך שהשקט הושג רק לאחר עימות צבאי שבמהלכו האויב שילם מחיר כבד בנפש, בציוד ובתשתיות. בכל העימותים האלימים שהיו בין ישראל לשכנותיה, שלאחריהם הושג שקט יחסי, האויב הוא שפתח בעימות מזוין שגבה ממנו מחיר בלתי-נסבל. כך היה במלחמת יום-הכיפורים, כך היה במלחמת לבנון השנייה וכך היה באינתיפאדה השנייה שהחלה בשנת 2000. בכל העימותים האלה -  המדינתי (מצרים וסוריה), הארגוני (חיזבאללה) והטרוריסטי-עממי (טרור המתאבדים) - המסקנה הייתה, פחות או יותר, אותה מסקנה. ארגון החמאס בעזה חייב להגיע לאותה מסקנה בעקבות המערכה האחרונה של יולי 2014.

על-מנת לממש את יעדיה של האסטרטגיה הערבית הרדיקאלית נגד ישראל, התגבשה תוכנית מלחמתית שהמרכיב העיקרי בה היה פגיעה אנושה בעורף הישראלי. במילים אחרות, הרג המוני של אזרחים ישראלים מהווה מטרה ראויה שנועדה למוטט את היכולת הישראלית להגיב באופן הולם. לשם כך, נבנה מאגר עצום של טילים מסוגים שונים שנועדו לכסות את כל המרחב הישראלי, ובכך להשיג עליונות טקטיקת למרות עוצמתו של חיל-האוויר הישראלי. עשרות מיליארדים של דולרים הושקעו בתחום הזה -  החל מרכישת טילים וכלה בבניית ביצורים תת-קרקעיים עצומים. כך למשל, בעקבות המסקנות של ארגון חיזבאללה מהמערכה של 2006, יועצים שיעים מאיראן ומלבנון הגיעו לעזה במטרה לסייע בתכנון הטקטיקה החדשה לטובת הארגונים האסלאמיים הפועלים נגד ישראל. במסגרת הזו גם גובשה "תוכנית מלחמה יומית" נגד ישראל שנועדה להעניק לארגונים אורך-נשימה ממושך יותר בעימות עם ישראל עד שתושג הצלחה כלשהי שתשרת את המטרות העתידיות של ארגוני הטרור בעזה.

בדומה למדינות-ערב עד לשנות ה-70 של המאה הקודמת, כל האנרגיה והאנושית והיכולת הפיננסית של ארגוני הטרור הוקדשו למען מטרה צבאית טקטית, וזאת על חשבון צרכים אזרחיים כמו חינוך, תרבות, מדע, תשתיות, אספקת מים, אספקת חשמל, מזון ועוד. מרבית המדינות הערביות הן מדינות קורסות ובלתי מתפקדות - אך התולדה לכך נטועה היטב בהתנהגותן הלאומית והצבאית בשנות ה-50 וה-60 של מאה הקודמת. במילים אחרות, באידיאולוגיה מיליטנטית כלשהי יש מרכיב חשוב של הרס עצמי המביא לקריסתם של ארגונים ומדינות. הדוגמא האירופאית הברברית, עד לשנת 1945, מהווה דוגמא מובהקת לקריסתן של מדינות שנבנו מאידיאולוגיות מיליטנטיות וגזעניות בדומה לארגוני הג'יהאד הפועלים כיום במזרח-התיכון.

ההתמודדות הישראלית עם הטקטיקה החדשה של הארגונים הרדיקליים הייתה באמצעות פיתוח אמצעי-הגנה על העורף כדוגמת "כיפת-ברזל" וגיבוש כללי התנהגות של החברה האזרחית בשעת מלחמה - כיאה למדינה דמוקרטית ושוחרת-שלום. למרות ירי הטילים המסיבי לעבר ישראל, מרבית האזרחים ניהלו חיים שגרתיים ככול האפשר תחת המגבלות הקיימות. בכך, כולנו הצלחנו למוסס לחלוטין את טקטיקת הלוחמה של האויב שהתגבשה בעשור האחרון. הסבל הנורא שארגוני הטרור הצליחו להמיט על האוכלוסייה המקומית בעזה, צריך לאותת לכול האויבים באזור ש"מטורף מי שרוצה לפתוח במלחמה נגד ישראל". במילים אחרות, מי שבוחר לחיות תחת מסגרות אסלאמיות קרימינליות, עליו לשאת באופן אישי בתוצאות הנובעות מבחירתו ללא בכיות וללא תלונות.
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מטורף מי שרוצה לפתוח במלחמה נגד ישראל", מגזין המזרח התיכון, 17 ביולי 2014.

No comments: