Sunday, April 20, 2014

אלברט איינשטיין לא אכל חומוס בברלין

המאמר הנוכחי עוסק בישראלים שבחרו לחיות בעיר ברלין למרות העבר אפל בנוגע לתוכנית ההשמדה הגרמנית של העם-היהודי. ששת המאמרים הקודמים היו: א) גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית. ב) התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית. ג) תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הגרמנית. ד) התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הלאומי הגרמני. ה) השילוש-הקדוש הגרמני - גרמנים, ישראלים ופלסטינים. ו) מכון גתה - ללמד גרמנית את הישראלי הברברי.

במאמר הקודם ציינתי כי, על שורה ארוכה של מוסדות יהודיים בגרמניה מוצבת שמירה הדוקה לאורך כל שעות היממה. האם אתם מכירים מוסד גרמני אחד הפועל בישראל עליו מוצבת שמירה הדוקה שכזו? מה זה אומר על החברה הישראלית, ומאידך מה זה אומר על החברה הגרמנית מאז 1945? במילים אחרות, מה הטעם לדבר על "חידוש" הקהילה היהודית בברלין אם קהילה זו צריכה לחשוש בכל רגע ורגע - הן בשל התגובות של הארגונים הנאציים הפועלים בגרמניה והן בגלל עלייתו של הגורם האסלאמי הרדיקלי בכל רחבי גרמניה? באופן פרדוקסאלי, למרות העבר האפל והנורא של גרמניה בעיני הישראלים, הרבה יותר קל להיות גרמני בישראל מאשר ישראלי בגרמניה. יש לכך סיבות רבות שחלקן נטועות היטב באופי הישראלי הליברלי ובאופייה של התרבות היהודית ממנה, לעיתים, אנו מנסים להתעלם או להעלים. כך למשל, רק בשנתיים האחרונות היו לנו מלכת-יופי ממוצא אתיופי, זוכת "דה ווייס ישראל" ממוצא ערבי-נוצרי, זוכת "אקס פקטור ישראל" ממוצא פיליפיני וזוכה "מסטר שף" ממוצא גרמני. במילים אחרות, החברה הישראלית הרבה יותר סובלנית וליברלית ממה שנוטים לתאר אותה בתקשורת הישראלית בשל הטיות פוליטיות מובהקות שאינן עושות חסד עם מדינת-ישראל כחברה וכמדינה.

בעקבות סדרת כתבות ומאמרים על תופעת היורדים הישראלים שעלתה לכותרות במהלך 2013, שר-האוצר יאיר לפיד כתב בתחילת אוקטובר 2013 בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים האלה: "מילה לכל אלה שנמאס להם והם עוזבים לאירופה. אתם תופסים אותי במקרה בבודפשט. באתי לכאן לנאום בפרלמנט נגד האנטישמיות ולהזכיר להם איך ניסו לרצוח כאן את אבא שלי רק מפני שליהודים לא הייתה מדינה משלהם, איך הרגו את סבא שלי במחנה הריכוז, איך הרעיבו את הדודים, איך ניצלה סבתא ברגע האחרון מצעדת המוות. אז תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר".  עצם השימוש במילה "ברלין", עורר תגובות אמוציונאליות קרועות-לב בקרב הקהילה הישראלית בברלין. ההתקפה של לפיד למעשה הכניסה אותם למגננה פבלובית (כמו איזה טייס-אוטומטי) של הצדקות בכל מחיר בנוגע לבחירה האישית שלהם. זו אכן בחירה אישית ולא שום דבר אחר מעבר לכך.

למען הסר ספק, אני מחזיק בדעה שכל אחד מאיתנו צריך לחיות היכן שטוב לו. קיומה של מדינת-ישראל מאפשר לכולנו לחיות חיים לאומיים מאוד נוחים ופוריים, גם אם יש כמה ישראלים שהחליטו אחרת ולכן בחרו לחיות מחוץ לישראל. ויחד עם זאת, אני כמובן נגד אלה שהפכו את הבחירה האישית שלהם - לא לחיות בישראל - לסוג של אידיאולוגיה אנטי-ישראלית הנשענת על הטיות אנטישמיות מובהקות. מי שמעוניין להזדהות עם מדינת-ישראל, הדבר ניתן להיעשות מכל מקום על פני כדור-הארץ. אולם אלה שבחרו לעזוב את ישראל מסיבות אידיאולוגיות, זה עדיין לא אומר שהם צריכים להטיף לאחרים לחשוב כמותם או לעסוק בהפצתה של אידיאולוגיה זדונית ואנטי-ישראלית - כפי שקורה לאחדים מבין הישראלים שעזבו את ישראל. מי שעזב, אז שיעזוב אותנו במנוחה! לתמיד.

יש הרבה מאוד טענות הזויות למה לא לחיות בישראל. אולם, כמו שאמריקאים עוזבים את ארה"ב וכמו שגרמנים עוזבים את גרמניה מכל מיני סיבות, כך גם ישנם ישראלים שהחליטו לעזוב את ישראל. אלא, שבניגוד למדינות אחרות, אלה שעוזבים את ישראל הופכים את הרעיון-העזיבה לסוג של אידיאולוגיה שאין לה קשר ממשי למציאות. הם המנסים להפוך בעיה אישית לבעיה לאומית, ומכאן גם דברי ההבל המתלווים לטענותיהם בנוגע לסיבות שבגללן הם החליטו לעזוב את ישראל.  בחלק מהמקרים, אלה הן טענות השואבות את השראתן מהאידיאולוגיה האנטישמית הקלאסית שבחלקה מקודמת על-ידי אחדים מאמצעי-התקשורת בישראל. לשמחתנו, אין שום חובה לגור בישראל. אולם, אחדים מאלה המטיפים לעזיבה, עדיין בכל-זאת מתגוררים ב"גיהינום הישראלי" ועדיין נהנים להתגורר ב"גיהינום הציוני" - השם ישמור.

לפני חודשים אחדים ניהלתי שיחה עם ישראלי לשעבר המתגורר באחת ממדינות אירופה כבר שנים רבות. זו הייתה אחת מהשיחות ההזויות ביותר שערכתי עם ישראלים יורדים, משום שהאיש טען שהוא עזב את ישראל בגלל ש"לישראל אין חוקה", ובלי חוקה "ישראל לא תשרוד". הבנתם את הרעיון?

 ובכן, להרבה מדינות מוצלחות (פחות או יותר) אין חוקה. אולם נצא מתוך נקודת הנחה שהחוקה כלשהי נדרשת למען שרידותה של מדינה כלשהי. כמובן הדוגמא האמריקאית משמשת נר לרגלי אלה הדוגלים בחוקה. אולם, האם באמת החוקה האמריקאית מצליחה להגן על ארה"ב או על האזרחים האמריקאים? האם החוקה האמריקאית בעצם משמשת כלי דרכו ניתן להתעמר באוכלוסיות רחבות כדי לשמור על שרידותה של האליטה הכלכלית של ארה"ב? איך זה יכול להיות שארה"ב הגדולה עם החוקה "המפוארת" אינה מצליחה לנסח כהלכה "חוק בריאות ממלכתי" הנחשב בישראל לעניין שהוא המובן מאליו, וזאת במדינה הפועלת ללא חוקה? מהעבר השני, ניקח לדוגמא את סוריה שהיא בעלת חוקה המנוסחת לתלפיות. כל מי שמעיין בחוקה הסורית יכול לגלות עולם מופלא של פנטזיה חוקתית ל"איך המדינה צריכה להתנהל". אולם, למרות החוקה המפוארת של סוריה, עליה עמלו טובי המשפטנים בשנות ה-70 של המאה הקודמת, היא אינה מצליחה לקיים אפילו שמץ של מדינה מסודרת ומאורגנת כהלכה לטובת אזרחיה ולא רק לטובת סקטור מסוים במדינה בדומה למה שמתחולל בארה"ב. לעיתים, חוקה משמשת מגן דווקא לשכבות החזקות המדינה שיש להן אינטרס עליון לשמר את כוחן ועוצמתן הפוליטית והכלכלית.

סקירה קלה של בלוגים העוסקים ברשמיהם של ישראלים המתגוררים בברלין, מעלה שיש להם טיעונים שונים ומשונים בנוגע לבחירתם להתגורר בגרמניה בכלל ובברלין בפרט. אולם, עצמם הבחירה להתגורר בגרמניה מאלץ את הכותבים לעסוק בהשוואות יומיומיות כדי לתת לגיטימציה לבחירתם. אלא שבמקרה הזה, האילוץ הזה משמש גם תמריץ להמציא סיבות שונות ומשונות בגינן הם עזבו את ישראל. תמיד אפשר לחלום על אלברט איינשטיין אוכל חומוס בברלין בקור מקפיא של מינוס 5 מעלות ולחשוב שבכך אנחנו מחדשים את הקהילה היהודית בגרמניה למרות תוכנית ההשמדה הגרמנית. לכאורה, זהו ניצחון. אולם זהו סוג של "ניצחון" המחזק דווקא תפיסות אירופאיות מסורתיות בנוגע ליהדות, ליהודים ולישראל עליה נשענת מרבית החשיבה האנטישמית האירופאית המסורתית. במילים אחרות, על-פי תפיסה זו,  זהו סוג של פרזיטיות יהודית הנהנת מעמלם של אחרים או מנצלת את עמלם של האחרים. הקמת עוד חומוסייה ברלין בוודאי שאינה מעלימה לחלוטין את הלך-הרוח הזה שעדיין שריר וקיים בחברה הגרמנית. פריחתה של הקהילה היהודית בגרמניה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כנראה לעולם לא תחזור על עצמה בשל הסיבות הידועות והן בשל חוזקה ועוצמתה של ישראל.

בין יתר הסיבות המועלים בידי הישראלים, אפשר למצוא טיעונים הקשורים ל"תרבות" ול"אווירה תרבותית" הקיימת לכאורה בגרמניה, כחלק ממערך השוואתי מלאכותי דרכו מתקיים הוויכוח בנוגע לגרמניה ולישראל. במילים אחרות, כאילו אותם ישראלים "מסכנים" חיפשו לצפות באיזו הצגה כלשהי או ביקשו למצוא בתל-אביב איזו תערוכה מיוחדת, אך לשווא. אולם למען האמת, על כל קילומטר מרובע בתל-אביב יש יותר תרבות מאשר בכל ברלין הגדולה. מאידך, אין טעם לעסוק בהשוואות, משום שכל השוואה מכניסה את אחד מהצדדים למגננה מיותרת המחזקת באופן מלאכותי תפיסות ודעות מוטעות הן בנוגע לחברה הישראלית והן בנוגע לחברה הגרמנית. במילים אחרות, אפשר להסתכל על הגירה כגורם ממנו ניתן ליהנות ולהעשיר את החברה הישראלית כולה מבלי להפוך את הנושא לעוד גישה אנטי-ישראלית מלאכותית ומאולצת. שר-האוצר, יאיר לפיד, טעה בגישתו משום שכחבר-בממשלה מוטלת עליו החובה לקרב קהילות ישראליות ויהודיות למדינת-ישראל ולא להרחיקן ממנה, וזאת כחלק מדו-שיח פורה המתקיים בין הקהילות היהודיות המתגוררות ברחבי-העולם לבין מדינת-ישראל. זהו דו-שיח המעשיר את חיינו ללא הרף אשר מחזק עוד יותר את מדינת-ישראל כחברה יהודית, ליבראלית, הישגית ופלורליסטית. חג חירות שמח.
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ישראלים בברלין - אלברט איינשטיין לא אכל חומוס בברלין", מגזין המזרח התיכון, 17 באפריל 2014.

No comments: