מאת: ד"ר ישראל בר-ניר
"אמת שאיננה נוחה" (An Inconvemient Truth) הוא שמו של סרט מטופש שהפיק סגן נשיא ארה"ב לשעבר, אל גור. האמת ההולכת ונחשפת בימים אלה היא באמת אמת בלתי נוחה, אבל לא במובן אליו התכוון אל גור. לפני שאמשיך, מספר מלים על הסרט, מפיקו, והשפעתו.
הסרט עוסק בנושא התחממות כדור-הארץ. אל גור איננו מדען, ואיננו מבין גדול בנושא. את הסרט הוא הפיק בשנת 2006 והיו לו צפיות שזה יפתח בפניו את הדרך לשוב לזירה הפוליטית ממנה הודח בשנת 2000. שאיפותיו של אל גור בזירה הפוליטית לא התממשו. הסרט גם לא נמצא ראוי לאוסקר. ההצלחה באה מכיוון בלתי צפוי - אוסלו, בירת נורווגיה. חברי וועדת פרס נובל לשלום ראו את הסרט הזה כעילה מספקת להענקת פרס נובל לשלום לשנת 2007 לאל גור.
הענקת פרס נובל לשלום לאל גור היתה המשך למגמה שהחלה עם הענקת הפרס לנשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר בשנת 2002, מגמה בה חברי וועדת הפרס נטלו על עצמם את המשימה "להעניש" את הנשיא ג'ורג בוש שמדיניותו היתה לצנינים בעיניהם (ציניקנים יכולים לאמר שהנשיא בוש הוא האדם היחיד, מלבד מאדאם קירי, שלזכותו אפשר לזקוף שני פרסי נובל . . .). ההחלטה להעניק את הפרס לאל גור נועדה לתת ביטוי למורת רוחם של חברי הוועדה מהעובדה שהנשיא בוש סרב לחתום על אמנת קיוטו. מי שהוא שכח לספר להם שאמנת קיוטו התקבלה בתקופה שקלינטון כיהן כנשיא ארה"ב (ואל גור כיהן כסגנו), ושקלינטון היה זה שסרב לחתום על האמנה. הנשיא בוש רק המשיך את מדיניות קודמו.
הזכיה בפרס עלתה לאל גור לראש. בתגובה נרקיסיסטית אופיינית הוא החל להאמין למה שאומרים עליו - שהוא באמת מומחה לנושא האקלים. צעדו הבא היה כתיבת ספר על הנושא ואכן, הספר, שגם הוא נושא את השם "אמת בלתי נוחה", זכה להצלחה מסחרית לא מבוטלת - לא מתקרב להצלחת ספרה האחרון של שרה פיילין, אבל הוא הצליח להתברג לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
הסיפור לא מסתיים כאן. בעקבות מסך הכסף ועולם הספר הגיע גם תורה של בימת האופרה. סוכנות החדשות "אסושייטד פרס" מספרת שה-La Scala במילנו, איטליה, שכרה מלחין איטלקי בשם ג'יורג'יו בטיסטלי (Giorgio Battistelli) שיפיק גירסא אופראית של Verità Inconveniente, גירסא שתועלה על הבמה בעונה של שנת 2011. מאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס ב 17 ביוני, 2008 עוסק בהרחבה בנושא, אם כי בנימה קצת הומוריסטית שאיננה מותירה מקום לספק מה דעתו של הכותב על אל גור ויומרותיו.
השורה התחתונה היא שמעמדו של אל גור בעיני הציבור כיודע כל בנושא האקלים הפך להיות עובדה שאין חולקים עליה, והיום הוא חלק אינטגרלי מהמציאות הפוליטית.
יומרותיו של אל גור בתחומי המדע והטכנולוגיה לא הצטמצמו לנושא האקלים. בתקופת כהונתו כסגן-נשיא ארה"ב, הוא ייחס לעצמו את המצאת האינטרנט. ה"תגלית" הזאת נתקלה במידה לא מעטה של סקפטיות, אבל כמו בנושא האקלים, לאל גור אין ולא היו כל ספקות באשר למקומו.
מסכן אל גור. בימים אלה הוא וודאי מתחרט על הזריזות שהפגין. אילו רק היה ממתין עם המצאת האינטרנט עד אחרי השואה האקלימית אותה הוא צופה לאנושות, הוא היה חוסך לעצמו הרבה עגמת נפש.
נושא שינויי האקלים נמצא על סדר היום כבר זמן רב. בצורה פשטנית ניתן לאמר ששינוי האקלים היא תופעה החוזרת על עצמה לפחות ארבע פעמים בכל שנה . . . התחממות כדור-הארץ, נושא הממלא את כותרות העיתונים בשנים האחרונות ועומד במרכז סדר היום בימים אלה, גם היא תופעה שאיננה חדשה - עליות וירידות של טמפרטורת כדור-הארץ הן תופעות שחזרו על עצמן לכל אורך ההיסטוריה. עלית הטמפרטורה הממוצעת של כדור-הארץ במהלך המאה העשרים היתה קצת פחות ממעלה וחצי פארנהייט (0.32 ± 1.33 מעלות פארנהייט למען הדיוק). זה לא אפס, אבל קצת קשה לראות בזה אסון טבע.
לחוזי השואה האקלימית, אין ספק שזה רק סימן לבאות ושבמאה ה-21 נראה הרעה משמעותית במצב. נכון לעכשיו הם צופים עלית טמפרטורה ממוצעת שתהיה בין 2 ל 11 מעלות פארנהייט עד לסוף המאה. המספר האחרון הוא בהחלט משמעותי, אבל השאלה היא אם יש בו ממש.
במאמר מוסגר כדאי להזכיר שלפני כשלושים שנה, במהלך שנות השבעים של המאה ה-20, התחזית של אותם אקלימנים (זה מונח שאני המצאתי לתאר פסאודו מדענים העוסקים בנושאי האקלים) היתה שהשואה האקלימית הצפויה לכדור-הארץ היא מעידן קרח חדש.
אנחנו מתקרבים לסוף העשור הראשון של המאה, כלומר עברה כבר עשירית ממשך הזמן ש"הוקצב" ע"י האקלימנים לעליה הצפויה בטמפרטורת כדור-הארץ, ובינתיים אין כל סימן שמה שהוא עומד להשתנות. הטמפרטורה של כדור-הארץ "עושה שריר" ומסרבת לעלות (זה למרות העליה הנמשכת כמעט בקצב קבוע של ריכוז דו תחמוצת הפחמן באטמוספירה).
על מנת להראות שאין כל כוונה להתעלם מהמציאות, הניו יורק טיימס הקדיש לנושא מאמר שהתפרסם ב-23 בספטמבר, 2009, הנושא את הכותרת "העצרות הטמפרטורה על רמה מקשה על המשימה של מציאת פתרון" (Plateau in Temperatures Adds Difficulty to the Task Of Reaching a Solution). בפיסקה הראשונה של אותו מאמר מופיע המשפט הבא: "יצירת מומנטום לצמצום פליטת דו תחמוצת הפחמן היא אתגר מורכב כאשר טמפרטורת כדור-הארץ נשארה יציבה בעשור האחרון ואפילו עשויה לרדת בשנים הקרובות"
(the intricate challenge is building momentum for carbon reduction when global temperatures have been relatively stable for a decade and may even drop in the next few years). מי שיטרח לקרוא את המאמר עד הסוף יגלה שבפיסקה החמישית, המלים the next few years הופכות להיות the next decade or so. בשפה עממית קוראים לכתיבה כזאת כסת"ח.
צורת הכתיבה הזאת חוזרת על עצמה לאורך כל המאמר. וכך, את העדרה של התחממות משמעותית משנת 1998 ואילך, כולל ירידה צפויה בטמפרטורות, הניו יורק טיימס מציג כ- plateau (התייצבות על רמה) בשעה שמונח קצת יותר הולם הוא apogee (נקודת שיא).
בהמשך המאמר הניו יורק טיימס מצטט "מדענים" (כמה? מי?) הטוענים ש-11 שנים בהן הטמפרטורה איננה משתנה הן "חסרות משמעות" מבחינת ההתחממות ל"טווח ארוך" (11 years of temperature stability has "no bearing," none, on long-term warming) וכן שתקופות התקררות הן "תופעה בלתי נמנעת" (cool stretches are inevitable).
המרצע יוצא מן השק לקראת סוף המאמר בו נאמר "ההתפתחות לטווח קצר מספקת תחמושת לידי אלה המטילים ספק בתיאוריות השתנות האקלים" (a short-term trend gives ammunition to skeptics of climate change). על פי הכתוב במאמר המושג "טווח קצר" יכול להיות כל פרק זמן שיעבור (וזה יכול להיות גם עשור או כמה עשורים) עד שמדעני האג'נדה ימצאו "נתונים" שיתאימו לתיאוריות שלהם.
במלים פשוטות, הניו יורק טיימס מאשים את הטבע על כך שהוא "מספק תחמושת" לאלה שמסרבים לקנות את הלוקש האקלימני. את האפשרות שאולי יש פגם בנתונים עליהם מתבססות התיאוריות, או שאולי צריך לבדוק אם ההנחות עליהן נבנו המודלים בהם ה"חוקרים" נעזרו תקפות, הס מלהזכיר.
המאמר הזה מהניו יורק טיימס הוא דוגמא אחת מני רבות המייצגת את הכתיבה המגמתית על הנושא בעיתונות הלא מדעית, שנועדה לשרת את האג'נדה הפוליטית של חוזי השואה האקלימית. לא כולם מסתפקים בסגנון המתון של המאמר. השרלטאן המוביל של המדור "דעות" של הניו יורק טיימס, פאול קרוגמאן, חתן פרס נובל לכלכלה שבין לילה נהפך ממומחה לכלכלה ל"מייבין באקלימנות" (הוא גם מתיימר לגלות הבנה בנושאי בריאות, אבל זה נושא למאמר אחר), דורש להעמיד-לדין מדענים המעיזים להטיל ספק בתיאוריות השואה האקלימית בפני בתי-משפט בנוסח משפטי נירנברג על "פשעים נגד האנושות".
במסגרת המאמצים למנוע את ה"שואה האקלימית" הצפויה כתוצאה מהתחממות כדור-הארץ, נחתמה ב-11 בדצמבר, 1997, "אמנת קיוטו" (Kyoto Protocol), בה מתחייבים כל החותמים לחתור לצמצום פליטת גזי החממה לאטמוספירה לרמה שתמנע את "הפגיעה המסוכנת מעשה ידי אדם באקלים כדור-הארץ" (dangerous anthropogenic interference with the climate system). האמנה הזאת היתה אמורה להכנס לשלבי ביצוע ב-16 בפברואר, 2005. עד לנובמבר, 2009, 187 מדינות חתמו על הצטרפותן לאמנה. באשר לביצוע, זה כבר סיפור אחר. הבולטת בין המדינות שלא חתמו על האמנה היא ארה"ב. למי שכבר שכח, ב-1997 בארה"ב כיהן נשיא דמוקרטי, ביל קלינטון. בניגוד לנשיא הנוכחי, צוות היועצים המדעיים של קלינטון לא היה מורכב רק ממדעני אג'נדה. הוא הבין שמהאמנה הזאת לא יצא כלום ושהיא רק תפגע בכלכלה האמריקאית. הוא סרב לחתום על האמנה. יורשו בבית הלבן, ג'ורג' בוש, המשיך את המדיניות הזאת. מי שקורא או שומע את המתפרסם בתקשורת היום מקבל את הרושם שבוש הוא הוא החוטא הגדול שמונע את הצלת האנושות מהאסון ההאקלימי העומד להתרגש עליה.
אחרי שאמנת קיוטו נותרה על הניר בלא שמי שהוא מהחתומים עליה נקט בצעדים ממשיים לעמוד בהתחייבויותיו, הוחלט על קיום "הצגה שניה", וכך אנו מגיעים לפורום המתקיים בימים אלה בקופנהאגן, בדנמרק.
הפעם, בניגוד לעבר, התוכניות הגרנדיוזיות של מארגני הכינוס השתבשו. בהשאלה משמו של סרט הוליוודי משעשע, "דבר מצחיק קרה בדרך לקופנהאגן". מה קרה? האינטרנט קרה (אוי אל גור, מה עשית לנו?). מי שהוא שלף ממאגר הנתונים המרכזי של חקר האקלים המנוהל ע"י אוניברסיטת מזרח אנגליה (the University of East Anglia's Climate Research Unit) עבור כל חוקרי האקלים כ-3,000 מסמכים ופרסם אותם על האינטרנט. לא ברור אם המי שהוא הזה הוא עובד של המוסד שנמאס לו מהבולשיט (מה שמכונה whistle blower) והחליט לחשוף את האמת בפני הציבור, או שמדובר בהאקרים שפרצו למאגר. אבל לצורך הדיון זה כלל לא משנה, כי מה שחשוב זה מה שהתגלה. מה שהתגלה אימת את מה שרבים חשדו מזה זמן רב, שהבסיס המדעי של תיאוריות התחממות כדור-הארץ הוא לא כל כך "מדעי". שהוא נשען בעיקרו על אג'נדה פוליטית. המציאות שהתגלתה היא הרבה יותר גרועה ממה שהספקנים העלו בדעתם.
בעידן האינטרנט קשה לשמור סודות והגישה למידע פתוחה בפני כל בר בי רב. נסיונות התחמקות בחצי פה של המעורבים לא הועילו, והידיעות פשטו ברחבי עולם האינטרנט כמו שריפה בשדה קוצים. פארודיה משעשעת על הנושא הועלתה על יוטיוב וזכתה ביום הראשון להופעתה בלמעלה ממיליון צופים/מאזינים.
אנשים שבנו את כל עתידם הפוליטי על תיאורית התחממות כדור-הארץ, לא נתנו לגילויים החדשים לבלבל אותם והם יצאו ל"מיתקפת" נגד. מארגני כנס קופנהאגן הגיבו על הגילויים, בנוסח "כן, היו פגמים" במחקרים אבל ה"מדע" הוא ללא דופי. אובאמה ומדעני האג'נדה המקיפים אותו ממשיכים בנסיונם לכפות את חוק האנרגיה בארה"ב תוך התעלמות מהמשמעות של הגילויים. הגדילה לעשות הסנאטורית הדמוקרטית מקליפורניה, ברברה בוקסר, שיצאה בקריאה למצוא את המדליף ולהעמידו לדין.
מאמר בטיימס הלונדוני מיום 10 בדצמבר, 2009, מספר על כך שהשרות המטאורולוגי הבריטי גייס כ- 1,700 מדענים שיחתמו על עצומה המאשרת את ה"מיקצוענות" (professional integrity) של המחקרים. אחד המדענים החותמים, שמסיבות מובנות סרב לפרסם את שמו, הסביר לכתב הטיימס שהוא חתם על העצומה בלית ברירה כי "השרות המטאורולוגי הוא מעסיק חשוב של מדענים ויש לו מדיניות משכבר הימים להעסיק רק מדענים המקבלים את השקפותיו אודות התחממות כדור-הארץ" (The Met Office is a major employer of scientists and has long had a policy of only appointing and working with those who subscribe to their views on man-made global warming). מה שמעניין היא העובדה שכותרת המאמר היא "מדעני צמרת 'נחלצים' להגן על השרות המטאורולוגי" (Top Scientists “Rally” to the Defence of the Met Office). השרות המטאורולוגי הבריטי מכחיש כמובן שהופעלו לחצים כל שהם על מי שהוא שיחתום על העצומה. לדברי פרופסור ג'וליה סלינגו (Julia Slingo), המדענית הראשית של השרות המטאורולוגי, מוכנות המדענים לחתום על העצומה היתה "ספונטאנית" (The response has been absolutely spontaneous). הפער בין כותרת המאמר ותוכנו מזכירים את צורת הכתיבה של הניו יורק טיימס על הנושא.
אל גור, כשנשאל על המשמעות של הגילויים, השיב ש"אין בהם כל חדש", וכן ש"הוא מכיר אותם כבר מזה שנים" - רבים מהמסמכים הם ממחצית השנה האחרונה, חלקם מהחודש האחרון, אבל ממציא האינטרנט מכיר אותם כבר שנים . . .
בינתיים אל גור החליט לבטל ארוחת ערב חגיגית שהיתה אמורה להתקיים בקופנהאגן ב 16 בדצמבר, 2009. מוזמנים לארוחה שלמו 1,200$ תמורת הזמנה שהיתה מקנה להם את הזכות ללחוץ את ידו של אל גור (כ- 3,000 שוטים רכשו כרטיסים לארוע . . .). אל גור החליט לשחק אותה על בטוח. מי יודע אלו שאלות היו מוצגות לו במהלך הארוחה.
על מנת להקל על אלה מבין הקוראים שאינם מתמצאים בניואנסים המדעיים, להבין על מה כל המהומה, להלן הסבר על קצה המזלג על הרקע המדעי. זה מיועד בעיקר למבקרים שתקפו אותי בעבר על כך שאני "מעיז לפקפק בקונצנזוס" שבין המדענים. לידיעת הלא מדענים שבין הקוראים, מדע זה לא דמוקרטיה. במדע "החלטות" אינן מתקבלות בהצבעה של הרוב. כאשר מי שהוא מספר לכם על "קונצנזוס בין מדענים" ב 99% מהמקרים מדובר בהונאה.
למעשה ישנן שלוש שאלות עליהן יש להשיב בכל דיון על הנושא: האם תופעת ההתחממות היא אמיתית, האם היא מעשה ידי אדם (במלים פשוטות - האם ניתן למנוע או למתן אותה), והאם היא מהווה סכנה של ממש לעתיד המין האנושי. לגבי השאלה הראשונה אין חילוקי דעות. הוויכוח הוא על השאלות השניה והשלישית.
כדור-הארץ קולט אנרגיה בצורת קרינה אלקטרומגנטית המגיעה מהשמש. האטמוספירה המקיפה את כדור-הארץ עוצרת את מרבית הקרינה המזיקה, ומה שמגיע היא בעיקר קרינה בתחום האור הנראה וחלק מתחום האולטרה סגול. הטמפרטורה על פני כדור-הארץ מווסתת ע"י פליטה של קרינת חום (קרינה אלקטרומגנטית בתחום האינפרא אדום). המאפיין את מה שמכונה "גזי חממה" (greenhouse gases) הוא היותם שקופים לאור הנראה המגיע מהשמש בשעה שהם בולעים באופן חלקי את קרינת החום הנפלטת מכדור-הארץ. נוכחותם של גזי חממה באטמוספירה מפריעה לפיכך לתהליך הקרור ויכולה לגרום להתחממות. עד כאן זה נשמע פשוט, אבל המרכיב הדומיננטי בין גזי החממה הם אדי מים ועננים בגובה רב ולא המרכיבים המינוריים בין גזי החממה, אלה הנמצאים "על הכוונת" של חוזי השואה האקלימית בשל היותם מעשה ידי אדם (anthropogenic). כדי לקבל תחושה במה מדובר, הכפלה של כמות דו תחמוצת הפחמן (ה"עבריין" הראשי בין גזי החממה) באטמוספירה תשפיע על מאזן האנרגיה בין קרינה נקלטת ונפלטת בשיעור של פחות מ 2%.
אובאמה הצהיר לקראת כינוס קופנהאגן על מחוייבות ארה"ב להקטין את פליטת דו תחמוצת הפחמן של ארה"ב ב 80% עד שנת 2050 (אחזור לנקודה הזאת להלן). ארצות מפותחות אחרות התחייבו לקיצוץ בשיעור של 60%. סין הצהירה על קיצוץ של 70% עד שנת 2040. נשמע לא רע? טעות בידכם. גם אם החלום הקופנהאגני יתגשם וכל ההתחייבויות האלו תקויימנה, כמות דו תחמוצת הפחמן באטמוספירה תגיע לקראת שנת 2080 לכ 700 חלקים במיליון parts per million - ppm (היום הכמות עומדת על בערך 385 חלקים במיליון). אם יש ממש בתחזיות של ה-IPCC (Intergovernmental Panel on Climate Change) זה יגרום לעליה של כ-6 מעלות פארנהייט בטמפרטורה הממוצעת של כדור-הארץ.
הסיבה לכך היא שההתחייבויות של סין ושל מדינות מתפתחות אחרות מתייחסות לקיצוץ לא ב"כמות" הפליטה של דו תחמוצת הפחמן אלא לקיצוץ ב"עוצמת" (intensity) הפליטה - מונח טכני שהוא כמות הפליטה ביחס ליחידה של התל"ג. כמות פליטת דו תחמוצת הפחמן של סין בשנה עולה היום בכ 30% על זו של ארה"ב. לטענת הסינים קיצוץ שנתי בשיעור של 4% בעוצמת הפליטה הוא חלק מתוכנית החומש שלהם. זה נותן בסיס ריאלי כביכול ל-70% שהוזכרו לעיל, אבל בפועל, עם גידול שנתי בשיעור של כ-10% בתל"ג, השורה התחתונה תהיה גידול של 6% בכמות הפליטה. כאשר סין תגיע לקיצוץ של 45% בעוצמת הפליטה שלה, כמות הפליטה שלה תהיה כפולה מזו של ארה"ב היום. המצב איננו שונה בארצות מתפתחות אחרות. הארצות המפותחות תוכלנה לצעוק "גוואלד" מכאן ועד להודעה חדשה, אבל אני רוצה לראות מי שהוא מנסה להטיל סנקציות על סין.
עד כאן החלום הקופנהאגני. נחזור לאובאמה ול-80% שלו. אינני יודע מי הכניס לו לראש את השטות הזאת. יש לו שר אנרגיה שהוא מדען רציני, פיסיקאי חתן פרס נובל, אבל כנראה שקולו לא נשמע על הרקע של רם עימנואל ויועצים דומים. את היעד הזה ניתן אולי להשיג אם יחזירו את הכלכלה האמריקאית לאמצע המאה ה- 19, וגם זה לא בטוח. כמות גזי החממה הנפלטת ע"י בעלי חיים שהאדם מגדל (בקר, צאן, סוסים חזירים וכו') עולה על כל הכמות הנפלטת ע"י התחבורה המוטורית. איך אובאמה מתכוון להשיג את היעד עליו הוא התחייב, אפילו באופן חלקי?
עם כניסתו לתפקיד אובאמה הצהיר חגיגית על "החזרת עטרת המדע ליושנה" וכולם הריעו לו בראותם בכך שינוי של ממש ביחס לקודמו בתפקיד. בינתיים הדבר היחיד שקרה הוא שהותר (בחודש האחרון) מחקר בהיקף מאוד מצומצם של תאי גזע (stem cell) כשכל המגבלות שהיו קיימות בזמנו של בוש נשארו בתוקף. כל היתר הוא מדע של עובדי אלילים (woodoo science) יותר מאשר מדע של ממש.
עוד לפני הגילויים האחרונים שזכו כבר לכינוי Climate Gate (על משקל Water Gate), היתה שורה של תופעות שהיו צריכות להדליק אור אדום אצל כל אדם חושב. הקנאות בה החוקרים המעורבים נמנעו מלאפשר לחוקרים אחרים גישה לנתונים ולמימצאים עליהם הם ביססו את מסקנותיהם, הפסילה המוחלטת של כל מי שהעיז להטיל ספק בתחזיות גם כאשר הן נגדו כל היגיון בסיסי (מי שהוא מאמין ברצינות שניתן לחזות בדיוק של מעלת פארנהייט אחת את הטמפרטורה שתשרור בסוף המאה? או בעוד חמישים שנה? או בעוד שנה?), העיוורון המדעי של החוקרים כלפי כל הסבר אלטרנטיווי. מדען שהטיל ספק בקונצנזוס הפך להיות מדען מופרע (פושע שיש להעמידו לדין לפי פאול קרוגמן מהניו יורק טיימס), בעוד שהטלת ספק בקונצנזוס היא תמציתו של מחקר מדעי רציני.
דוגמא טובה לעיוורון המדעי שחוקרי האקלים גזרו על עצמם היא התופעה אליה התייחסתי למעלה - התייצבות הטמפרטורה בעשור האחרון. הסבר אפשרי שהוצע לתופעה הוא שעליית טמפרטורה, גם במידה מועטה, מגבירה את התאדות המים בימים דבר שיכול להוסיף עננים. אפילו תוספת קטנה של עננים יכולה לבלום חלק מקרינת השמש המגיעה לכדור-הארץ ולהאיט את ההתחממות. אינני יודע אם ההסבר הזה תקף, ווודאי שלא בדקתי את הצד הכמותי. אבל כמו שאומרים - שווה בדיקה. הבעיה, מנקודת מבטם של החממיסטים, היא שאם יתברר שבהסבר הזה יש ממש, אז המסקנה תהיה שלהתחממות כדור-הארץ יש גם השלכות חיוביות ולא רק שליליות, וזה מנוגד לאג'נדה.
לעניות דעתי, האשמה היא יותר בתיקשורת מאשר במדעני האג'נדה (למרות שאלה רחוקים מלהיות חפים מפשע). המושג עיתונאי חוקר התייחס בעבר לעיתונאי שהיה הופך שמיים וארץ על מנת לחשוף את האמת, עיתונאי שלא היה ניתן לפטור אותו בלוקשים, עיתונאי שלא היה מהסס לשחוט פרות קדושות. היום דבר כזה לא קיים. לא צריך היה להיות בעל השכלה מדעית כדי להבחין שמשהו רקוב בממלכת דנמרק.
מה שאנו רואים זו צורה חדשה של חד-סיבתיות (Monocausalism) שאיפיינה בעבר גישות טוטליטאריות - כמו שעבור האנטישמי כל הבעיות של העולם מקורן ביהודי, וכמו שעבור הקומוניסט כל הבעיות של העולם נובעות מהקפיטליזם, כך עבור החממיסטים ההתחממות הגלובאלית היא היום שורש כל הרע בעולם.
==
מאת: ד"ר ישראל בר-נר, "אמת שאינה נוחה, או הונאת המאה", מגזין המזרח התיכון, 16 בינואר 2010.
הסרט עוסק בנושא התחממות כדור-הארץ. אל גור איננו מדען, ואיננו מבין גדול בנושא. את הסרט הוא הפיק בשנת 2006 והיו לו צפיות שזה יפתח בפניו את הדרך לשוב לזירה הפוליטית ממנה הודח בשנת 2000. שאיפותיו של אל גור בזירה הפוליטית לא התממשו. הסרט גם לא נמצא ראוי לאוסקר. ההצלחה באה מכיוון בלתי צפוי - אוסלו, בירת נורווגיה. חברי וועדת פרס נובל לשלום ראו את הסרט הזה כעילה מספקת להענקת פרס נובל לשלום לשנת 2007 לאל גור.
הענקת פרס נובל לשלום לאל גור היתה המשך למגמה שהחלה עם הענקת הפרס לנשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר בשנת 2002, מגמה בה חברי וועדת הפרס נטלו על עצמם את המשימה "להעניש" את הנשיא ג'ורג בוש שמדיניותו היתה לצנינים בעיניהם (ציניקנים יכולים לאמר שהנשיא בוש הוא האדם היחיד, מלבד מאדאם קירי, שלזכותו אפשר לזקוף שני פרסי נובל . . .). ההחלטה להעניק את הפרס לאל גור נועדה לתת ביטוי למורת רוחם של חברי הוועדה מהעובדה שהנשיא בוש סרב לחתום על אמנת קיוטו. מי שהוא שכח לספר להם שאמנת קיוטו התקבלה בתקופה שקלינטון כיהן כנשיא ארה"ב (ואל גור כיהן כסגנו), ושקלינטון היה זה שסרב לחתום על האמנה. הנשיא בוש רק המשיך את מדיניות קודמו.
הזכיה בפרס עלתה לאל גור לראש. בתגובה נרקיסיסטית אופיינית הוא החל להאמין למה שאומרים עליו - שהוא באמת מומחה לנושא האקלים. צעדו הבא היה כתיבת ספר על הנושא ואכן, הספר, שגם הוא נושא את השם "אמת בלתי נוחה", זכה להצלחה מסחרית לא מבוטלת - לא מתקרב להצלחת ספרה האחרון של שרה פיילין, אבל הוא הצליח להתברג לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
הסיפור לא מסתיים כאן. בעקבות מסך הכסף ועולם הספר הגיע גם תורה של בימת האופרה. סוכנות החדשות "אסושייטד פרס" מספרת שה-La Scala במילנו, איטליה, שכרה מלחין איטלקי בשם ג'יורג'יו בטיסטלי (Giorgio Battistelli) שיפיק גירסא אופראית של Verità Inconveniente, גירסא שתועלה על הבמה בעונה של שנת 2011. מאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס ב 17 ביוני, 2008 עוסק בהרחבה בנושא, אם כי בנימה קצת הומוריסטית שאיננה מותירה מקום לספק מה דעתו של הכותב על אל גור ויומרותיו.
השורה התחתונה היא שמעמדו של אל גור בעיני הציבור כיודע כל בנושא האקלים הפך להיות עובדה שאין חולקים עליה, והיום הוא חלק אינטגרלי מהמציאות הפוליטית.
יומרותיו של אל גור בתחומי המדע והטכנולוגיה לא הצטמצמו לנושא האקלים. בתקופת כהונתו כסגן-נשיא ארה"ב, הוא ייחס לעצמו את המצאת האינטרנט. ה"תגלית" הזאת נתקלה במידה לא מעטה של סקפטיות, אבל כמו בנושא האקלים, לאל גור אין ולא היו כל ספקות באשר למקומו.
מסכן אל גור. בימים אלה הוא וודאי מתחרט על הזריזות שהפגין. אילו רק היה ממתין עם המצאת האינטרנט עד אחרי השואה האקלימית אותה הוא צופה לאנושות, הוא היה חוסך לעצמו הרבה עגמת נפש.
נושא שינויי האקלים נמצא על סדר היום כבר זמן רב. בצורה פשטנית ניתן לאמר ששינוי האקלים היא תופעה החוזרת על עצמה לפחות ארבע פעמים בכל שנה . . . התחממות כדור-הארץ, נושא הממלא את כותרות העיתונים בשנים האחרונות ועומד במרכז סדר היום בימים אלה, גם היא תופעה שאיננה חדשה - עליות וירידות של טמפרטורת כדור-הארץ הן תופעות שחזרו על עצמן לכל אורך ההיסטוריה. עלית הטמפרטורה הממוצעת של כדור-הארץ במהלך המאה העשרים היתה קצת פחות ממעלה וחצי פארנהייט (0.32 ± 1.33 מעלות פארנהייט למען הדיוק). זה לא אפס, אבל קצת קשה לראות בזה אסון טבע.
לחוזי השואה האקלימית, אין ספק שזה רק סימן לבאות ושבמאה ה-21 נראה הרעה משמעותית במצב. נכון לעכשיו הם צופים עלית טמפרטורה ממוצעת שתהיה בין 2 ל 11 מעלות פארנהייט עד לסוף המאה. המספר האחרון הוא בהחלט משמעותי, אבל השאלה היא אם יש בו ממש.
במאמר מוסגר כדאי להזכיר שלפני כשלושים שנה, במהלך שנות השבעים של המאה ה-20, התחזית של אותם אקלימנים (זה מונח שאני המצאתי לתאר פסאודו מדענים העוסקים בנושאי האקלים) היתה שהשואה האקלימית הצפויה לכדור-הארץ היא מעידן קרח חדש.
אנחנו מתקרבים לסוף העשור הראשון של המאה, כלומר עברה כבר עשירית ממשך הזמן ש"הוקצב" ע"י האקלימנים לעליה הצפויה בטמפרטורת כדור-הארץ, ובינתיים אין כל סימן שמה שהוא עומד להשתנות. הטמפרטורה של כדור-הארץ "עושה שריר" ומסרבת לעלות (זה למרות העליה הנמשכת כמעט בקצב קבוע של ריכוז דו תחמוצת הפחמן באטמוספירה).
על מנת להראות שאין כל כוונה להתעלם מהמציאות, הניו יורק טיימס הקדיש לנושא מאמר שהתפרסם ב-23 בספטמבר, 2009, הנושא את הכותרת "העצרות הטמפרטורה על רמה מקשה על המשימה של מציאת פתרון" (Plateau in Temperatures Adds Difficulty to the Task Of Reaching a Solution). בפיסקה הראשונה של אותו מאמר מופיע המשפט הבא: "יצירת מומנטום לצמצום פליטת דו תחמוצת הפחמן היא אתגר מורכב כאשר טמפרטורת כדור-הארץ נשארה יציבה בעשור האחרון ואפילו עשויה לרדת בשנים הקרובות"
(the intricate challenge is building momentum for carbon reduction when global temperatures have been relatively stable for a decade and may even drop in the next few years). מי שיטרח לקרוא את המאמר עד הסוף יגלה שבפיסקה החמישית, המלים the next few years הופכות להיות the next decade or so. בשפה עממית קוראים לכתיבה כזאת כסת"ח.
צורת הכתיבה הזאת חוזרת על עצמה לאורך כל המאמר. וכך, את העדרה של התחממות משמעותית משנת 1998 ואילך, כולל ירידה צפויה בטמפרטורות, הניו יורק טיימס מציג כ- plateau (התייצבות על רמה) בשעה שמונח קצת יותר הולם הוא apogee (נקודת שיא).
בהמשך המאמר הניו יורק טיימס מצטט "מדענים" (כמה? מי?) הטוענים ש-11 שנים בהן הטמפרטורה איננה משתנה הן "חסרות משמעות" מבחינת ההתחממות ל"טווח ארוך" (11 years of temperature stability has "no bearing," none, on long-term warming) וכן שתקופות התקררות הן "תופעה בלתי נמנעת" (cool stretches are inevitable).
המרצע יוצא מן השק לקראת סוף המאמר בו נאמר "ההתפתחות לטווח קצר מספקת תחמושת לידי אלה המטילים ספק בתיאוריות השתנות האקלים" (a short-term trend gives ammunition to skeptics of climate change). על פי הכתוב במאמר המושג "טווח קצר" יכול להיות כל פרק זמן שיעבור (וזה יכול להיות גם עשור או כמה עשורים) עד שמדעני האג'נדה ימצאו "נתונים" שיתאימו לתיאוריות שלהם.
במלים פשוטות, הניו יורק טיימס מאשים את הטבע על כך שהוא "מספק תחמושת" לאלה שמסרבים לקנות את הלוקש האקלימני. את האפשרות שאולי יש פגם בנתונים עליהם מתבססות התיאוריות, או שאולי צריך לבדוק אם ההנחות עליהן נבנו המודלים בהם ה"חוקרים" נעזרו תקפות, הס מלהזכיר.
המאמר הזה מהניו יורק טיימס הוא דוגמא אחת מני רבות המייצגת את הכתיבה המגמתית על הנושא בעיתונות הלא מדעית, שנועדה לשרת את האג'נדה הפוליטית של חוזי השואה האקלימית. לא כולם מסתפקים בסגנון המתון של המאמר. השרלטאן המוביל של המדור "דעות" של הניו יורק טיימס, פאול קרוגמאן, חתן פרס נובל לכלכלה שבין לילה נהפך ממומחה לכלכלה ל"מייבין באקלימנות" (הוא גם מתיימר לגלות הבנה בנושאי בריאות, אבל זה נושא למאמר אחר), דורש להעמיד-לדין מדענים המעיזים להטיל ספק בתיאוריות השואה האקלימית בפני בתי-משפט בנוסח משפטי נירנברג על "פשעים נגד האנושות".
במסגרת המאמצים למנוע את ה"שואה האקלימית" הצפויה כתוצאה מהתחממות כדור-הארץ, נחתמה ב-11 בדצמבר, 1997, "אמנת קיוטו" (Kyoto Protocol), בה מתחייבים כל החותמים לחתור לצמצום פליטת גזי החממה לאטמוספירה לרמה שתמנע את "הפגיעה המסוכנת מעשה ידי אדם באקלים כדור-הארץ" (dangerous anthropogenic interference with the climate system). האמנה הזאת היתה אמורה להכנס לשלבי ביצוע ב-16 בפברואר, 2005. עד לנובמבר, 2009, 187 מדינות חתמו על הצטרפותן לאמנה. באשר לביצוע, זה כבר סיפור אחר. הבולטת בין המדינות שלא חתמו על האמנה היא ארה"ב. למי שכבר שכח, ב-1997 בארה"ב כיהן נשיא דמוקרטי, ביל קלינטון. בניגוד לנשיא הנוכחי, צוות היועצים המדעיים של קלינטון לא היה מורכב רק ממדעני אג'נדה. הוא הבין שמהאמנה הזאת לא יצא כלום ושהיא רק תפגע בכלכלה האמריקאית. הוא סרב לחתום על האמנה. יורשו בבית הלבן, ג'ורג' בוש, המשיך את המדיניות הזאת. מי שקורא או שומע את המתפרסם בתקשורת היום מקבל את הרושם שבוש הוא הוא החוטא הגדול שמונע את הצלת האנושות מהאסון ההאקלימי העומד להתרגש עליה.
אחרי שאמנת קיוטו נותרה על הניר בלא שמי שהוא מהחתומים עליה נקט בצעדים ממשיים לעמוד בהתחייבויותיו, הוחלט על קיום "הצגה שניה", וכך אנו מגיעים לפורום המתקיים בימים אלה בקופנהאגן, בדנמרק.
הפעם, בניגוד לעבר, התוכניות הגרנדיוזיות של מארגני הכינוס השתבשו. בהשאלה משמו של סרט הוליוודי משעשע, "דבר מצחיק קרה בדרך לקופנהאגן". מה קרה? האינטרנט קרה (אוי אל גור, מה עשית לנו?). מי שהוא שלף ממאגר הנתונים המרכזי של חקר האקלים המנוהל ע"י אוניברסיטת מזרח אנגליה (the University of East Anglia's Climate Research Unit) עבור כל חוקרי האקלים כ-3,000 מסמכים ופרסם אותם על האינטרנט. לא ברור אם המי שהוא הזה הוא עובד של המוסד שנמאס לו מהבולשיט (מה שמכונה whistle blower) והחליט לחשוף את האמת בפני הציבור, או שמדובר בהאקרים שפרצו למאגר. אבל לצורך הדיון זה כלל לא משנה, כי מה שחשוב זה מה שהתגלה. מה שהתגלה אימת את מה שרבים חשדו מזה זמן רב, שהבסיס המדעי של תיאוריות התחממות כדור-הארץ הוא לא כל כך "מדעי". שהוא נשען בעיקרו על אג'נדה פוליטית. המציאות שהתגלתה היא הרבה יותר גרועה ממה שהספקנים העלו בדעתם.
בעידן האינטרנט קשה לשמור סודות והגישה למידע פתוחה בפני כל בר בי רב. נסיונות התחמקות בחצי פה של המעורבים לא הועילו, והידיעות פשטו ברחבי עולם האינטרנט כמו שריפה בשדה קוצים. פארודיה משעשעת על הנושא הועלתה על יוטיוב וזכתה ביום הראשון להופעתה בלמעלה ממיליון צופים/מאזינים.
אנשים שבנו את כל עתידם הפוליטי על תיאורית התחממות כדור-הארץ, לא נתנו לגילויים החדשים לבלבל אותם והם יצאו ל"מיתקפת" נגד. מארגני כנס קופנהאגן הגיבו על הגילויים, בנוסח "כן, היו פגמים" במחקרים אבל ה"מדע" הוא ללא דופי. אובאמה ומדעני האג'נדה המקיפים אותו ממשיכים בנסיונם לכפות את חוק האנרגיה בארה"ב תוך התעלמות מהמשמעות של הגילויים. הגדילה לעשות הסנאטורית הדמוקרטית מקליפורניה, ברברה בוקסר, שיצאה בקריאה למצוא את המדליף ולהעמידו לדין.
מאמר בטיימס הלונדוני מיום 10 בדצמבר, 2009, מספר על כך שהשרות המטאורולוגי הבריטי גייס כ- 1,700 מדענים שיחתמו על עצומה המאשרת את ה"מיקצוענות" (professional integrity) של המחקרים. אחד המדענים החותמים, שמסיבות מובנות סרב לפרסם את שמו, הסביר לכתב הטיימס שהוא חתם על העצומה בלית ברירה כי "השרות המטאורולוגי הוא מעסיק חשוב של מדענים ויש לו מדיניות משכבר הימים להעסיק רק מדענים המקבלים את השקפותיו אודות התחממות כדור-הארץ" (The Met Office is a major employer of scientists and has long had a policy of only appointing and working with those who subscribe to their views on man-made global warming). מה שמעניין היא העובדה שכותרת המאמר היא "מדעני צמרת 'נחלצים' להגן על השרות המטאורולוגי" (Top Scientists “Rally” to the Defence of the Met Office). השרות המטאורולוגי הבריטי מכחיש כמובן שהופעלו לחצים כל שהם על מי שהוא שיחתום על העצומה. לדברי פרופסור ג'וליה סלינגו (Julia Slingo), המדענית הראשית של השרות המטאורולוגי, מוכנות המדענים לחתום על העצומה היתה "ספונטאנית" (The response has been absolutely spontaneous). הפער בין כותרת המאמר ותוכנו מזכירים את צורת הכתיבה של הניו יורק טיימס על הנושא.
אל גור, כשנשאל על המשמעות של הגילויים, השיב ש"אין בהם כל חדש", וכן ש"הוא מכיר אותם כבר מזה שנים" - רבים מהמסמכים הם ממחצית השנה האחרונה, חלקם מהחודש האחרון, אבל ממציא האינטרנט מכיר אותם כבר שנים . . .
בינתיים אל גור החליט לבטל ארוחת ערב חגיגית שהיתה אמורה להתקיים בקופנהאגן ב 16 בדצמבר, 2009. מוזמנים לארוחה שלמו 1,200$ תמורת הזמנה שהיתה מקנה להם את הזכות ללחוץ את ידו של אל גור (כ- 3,000 שוטים רכשו כרטיסים לארוע . . .). אל גור החליט לשחק אותה על בטוח. מי יודע אלו שאלות היו מוצגות לו במהלך הארוחה.
על מנת להקל על אלה מבין הקוראים שאינם מתמצאים בניואנסים המדעיים, להבין על מה כל המהומה, להלן הסבר על קצה המזלג על הרקע המדעי. זה מיועד בעיקר למבקרים שתקפו אותי בעבר על כך שאני "מעיז לפקפק בקונצנזוס" שבין המדענים. לידיעת הלא מדענים שבין הקוראים, מדע זה לא דמוקרטיה. במדע "החלטות" אינן מתקבלות בהצבעה של הרוב. כאשר מי שהוא מספר לכם על "קונצנזוס בין מדענים" ב 99% מהמקרים מדובר בהונאה.
למעשה ישנן שלוש שאלות עליהן יש להשיב בכל דיון על הנושא: האם תופעת ההתחממות היא אמיתית, האם היא מעשה ידי אדם (במלים פשוטות - האם ניתן למנוע או למתן אותה), והאם היא מהווה סכנה של ממש לעתיד המין האנושי. לגבי השאלה הראשונה אין חילוקי דעות. הוויכוח הוא על השאלות השניה והשלישית.
כדור-הארץ קולט אנרגיה בצורת קרינה אלקטרומגנטית המגיעה מהשמש. האטמוספירה המקיפה את כדור-הארץ עוצרת את מרבית הקרינה המזיקה, ומה שמגיע היא בעיקר קרינה בתחום האור הנראה וחלק מתחום האולטרה סגול. הטמפרטורה על פני כדור-הארץ מווסתת ע"י פליטה של קרינת חום (קרינה אלקטרומגנטית בתחום האינפרא אדום). המאפיין את מה שמכונה "גזי חממה" (greenhouse gases) הוא היותם שקופים לאור הנראה המגיע מהשמש בשעה שהם בולעים באופן חלקי את קרינת החום הנפלטת מכדור-הארץ. נוכחותם של גזי חממה באטמוספירה מפריעה לפיכך לתהליך הקרור ויכולה לגרום להתחממות. עד כאן זה נשמע פשוט, אבל המרכיב הדומיננטי בין גזי החממה הם אדי מים ועננים בגובה רב ולא המרכיבים המינוריים בין גזי החממה, אלה הנמצאים "על הכוונת" של חוזי השואה האקלימית בשל היותם מעשה ידי אדם (anthropogenic). כדי לקבל תחושה במה מדובר, הכפלה של כמות דו תחמוצת הפחמן (ה"עבריין" הראשי בין גזי החממה) באטמוספירה תשפיע על מאזן האנרגיה בין קרינה נקלטת ונפלטת בשיעור של פחות מ 2%.
אובאמה הצהיר לקראת כינוס קופנהאגן על מחוייבות ארה"ב להקטין את פליטת דו תחמוצת הפחמן של ארה"ב ב 80% עד שנת 2050 (אחזור לנקודה הזאת להלן). ארצות מפותחות אחרות התחייבו לקיצוץ בשיעור של 60%. סין הצהירה על קיצוץ של 70% עד שנת 2040. נשמע לא רע? טעות בידכם. גם אם החלום הקופנהאגני יתגשם וכל ההתחייבויות האלו תקויימנה, כמות דו תחמוצת הפחמן באטמוספירה תגיע לקראת שנת 2080 לכ 700 חלקים במיליון parts per million - ppm (היום הכמות עומדת על בערך 385 חלקים במיליון). אם יש ממש בתחזיות של ה-IPCC (Intergovernmental Panel on Climate Change) זה יגרום לעליה של כ-6 מעלות פארנהייט בטמפרטורה הממוצעת של כדור-הארץ.
הסיבה לכך היא שההתחייבויות של סין ושל מדינות מתפתחות אחרות מתייחסות לקיצוץ לא ב"כמות" הפליטה של דו תחמוצת הפחמן אלא לקיצוץ ב"עוצמת" (intensity) הפליטה - מונח טכני שהוא כמות הפליטה ביחס ליחידה של התל"ג. כמות פליטת דו תחמוצת הפחמן של סין בשנה עולה היום בכ 30% על זו של ארה"ב. לטענת הסינים קיצוץ שנתי בשיעור של 4% בעוצמת הפליטה הוא חלק מתוכנית החומש שלהם. זה נותן בסיס ריאלי כביכול ל-70% שהוזכרו לעיל, אבל בפועל, עם גידול שנתי בשיעור של כ-10% בתל"ג, השורה התחתונה תהיה גידול של 6% בכמות הפליטה. כאשר סין תגיע לקיצוץ של 45% בעוצמת הפליטה שלה, כמות הפליטה שלה תהיה כפולה מזו של ארה"ב היום. המצב איננו שונה בארצות מתפתחות אחרות. הארצות המפותחות תוכלנה לצעוק "גוואלד" מכאן ועד להודעה חדשה, אבל אני רוצה לראות מי שהוא מנסה להטיל סנקציות על סין.
עד כאן החלום הקופנהאגני. נחזור לאובאמה ול-80% שלו. אינני יודע מי הכניס לו לראש את השטות הזאת. יש לו שר אנרגיה שהוא מדען רציני, פיסיקאי חתן פרס נובל, אבל כנראה שקולו לא נשמע על הרקע של רם עימנואל ויועצים דומים. את היעד הזה ניתן אולי להשיג אם יחזירו את הכלכלה האמריקאית לאמצע המאה ה- 19, וגם זה לא בטוח. כמות גזי החממה הנפלטת ע"י בעלי חיים שהאדם מגדל (בקר, צאן, סוסים חזירים וכו') עולה על כל הכמות הנפלטת ע"י התחבורה המוטורית. איך אובאמה מתכוון להשיג את היעד עליו הוא התחייב, אפילו באופן חלקי?
עם כניסתו לתפקיד אובאמה הצהיר חגיגית על "החזרת עטרת המדע ליושנה" וכולם הריעו לו בראותם בכך שינוי של ממש ביחס לקודמו בתפקיד. בינתיים הדבר היחיד שקרה הוא שהותר (בחודש האחרון) מחקר בהיקף מאוד מצומצם של תאי גזע (stem cell) כשכל המגבלות שהיו קיימות בזמנו של בוש נשארו בתוקף. כל היתר הוא מדע של עובדי אלילים (woodoo science) יותר מאשר מדע של ממש.
עוד לפני הגילויים האחרונים שזכו כבר לכינוי Climate Gate (על משקל Water Gate), היתה שורה של תופעות שהיו צריכות להדליק אור אדום אצל כל אדם חושב. הקנאות בה החוקרים המעורבים נמנעו מלאפשר לחוקרים אחרים גישה לנתונים ולמימצאים עליהם הם ביססו את מסקנותיהם, הפסילה המוחלטת של כל מי שהעיז להטיל ספק בתחזיות גם כאשר הן נגדו כל היגיון בסיסי (מי שהוא מאמין ברצינות שניתן לחזות בדיוק של מעלת פארנהייט אחת את הטמפרטורה שתשרור בסוף המאה? או בעוד חמישים שנה? או בעוד שנה?), העיוורון המדעי של החוקרים כלפי כל הסבר אלטרנטיווי. מדען שהטיל ספק בקונצנזוס הפך להיות מדען מופרע (פושע שיש להעמידו לדין לפי פאול קרוגמן מהניו יורק טיימס), בעוד שהטלת ספק בקונצנזוס היא תמציתו של מחקר מדעי רציני.
דוגמא טובה לעיוורון המדעי שחוקרי האקלים גזרו על עצמם היא התופעה אליה התייחסתי למעלה - התייצבות הטמפרטורה בעשור האחרון. הסבר אפשרי שהוצע לתופעה הוא שעליית טמפרטורה, גם במידה מועטה, מגבירה את התאדות המים בימים דבר שיכול להוסיף עננים. אפילו תוספת קטנה של עננים יכולה לבלום חלק מקרינת השמש המגיעה לכדור-הארץ ולהאיט את ההתחממות. אינני יודע אם ההסבר הזה תקף, ווודאי שלא בדקתי את הצד הכמותי. אבל כמו שאומרים - שווה בדיקה. הבעיה, מנקודת מבטם של החממיסטים, היא שאם יתברר שבהסבר הזה יש ממש, אז המסקנה תהיה שלהתחממות כדור-הארץ יש גם השלכות חיוביות ולא רק שליליות, וזה מנוגד לאג'נדה.
לעניות דעתי, האשמה היא יותר בתיקשורת מאשר במדעני האג'נדה (למרות שאלה רחוקים מלהיות חפים מפשע). המושג עיתונאי חוקר התייחס בעבר לעיתונאי שהיה הופך שמיים וארץ על מנת לחשוף את האמת, עיתונאי שלא היה ניתן לפטור אותו בלוקשים, עיתונאי שלא היה מהסס לשחוט פרות קדושות. היום דבר כזה לא קיים. לא צריך היה להיות בעל השכלה מדעית כדי להבחין שמשהו רקוב בממלכת דנמרק.
מה שאנו רואים זו צורה חדשה של חד-סיבתיות (Monocausalism) שאיפיינה בעבר גישות טוטליטאריות - כמו שעבור האנטישמי כל הבעיות של העולם מקורן ביהודי, וכמו שעבור הקומוניסט כל הבעיות של העולם נובעות מהקפיטליזם, כך עבור החממיסטים ההתחממות הגלובאלית היא היום שורש כל הרע בעולם.
==
מאת: ד"ר ישראל בר-נר, "אמת שאינה נוחה, או הונאת המאה", מגזין המזרח התיכון, 16 בינואר 2010.
1 comment:
לטעמי, בין אם צודקים הירוקים הללו או לאו, הם כן עושים לישראל שירות טוב:
יותר אנרגיה נקייה זה היינו הך לפחות נפט.
פחות נפט אומר שאומות אויב כמו איראן, קטאר, איחוד אמרויות, עירק וסעודיה רלוונטיות פחות. ככל שכל האיזור רלוונטי פחות הגורם היחיד שיגרה עיניין בו הוא אנטישמיות, וזה לא מספיק להתווית מדיניות ממשלתית של ממשלות זרות. נישאר לטפל באויבינו בשקט.
Post a Comment