Tuesday, January 29, 2008

כולכם רציתם מהלך קרקעי, עד האחרון שבכם

בעוד ימים אחדים יתפרסם הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד. מאז סיומה של מלחמת לבנון השנייה, רבים בישראל דורשים את ראשו של אהוד אולמרט, ראש-ממשלת ישראל הנוכחי. זאת ועוד, לפני ימים אחדים, התפרסם המכתב החצוף של חבורת מילואימניקים הדורשת במפגיע מראש-הממשלה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, להתפטר לאלתר מתפקידו על רקע, מה שנתפס בעיניהם, כהתנהלותו הכושלת במלחמה האחרונה. יהירות צבאית (ופוליטית) של מפקדים זוטרים (ובכירים) בתוספת של גאווה פגועה, אינן מבשרות טובות לשום צבא בעולם. ההיטפלות הציבורית למהלך הקרקעי של הימים האחרונים במלחמה, נועדה, בין היתר, להסוות את כישלונו של הצבא להשיג תוצאות ראויות לשמן. אך למען האמת, כולכם רציתם מהלך קרקעי, עד האחרון שבכם: אם לא צעקתם - אז דרשתם. אם לא דרשתם - אז אמרתם. אם לא אמרתם בקול גדול - אז חשבתם וגם קיוויתם בסתר לבכם. וכל זה, כדי לשקם מעט את הגאווה הפגועה שלכם לאור ההישגים הצבאיים הדלים שהושגו לאורך כל ימי הלחימה - עד למהלך הקרקעי האחרון.

הצבא היה צריך להציג הוכחות ליכולותיו המבצעיות, והוא נכשל בזה. הצבא היה צריך להיות ערוך למלחמה מכל סוג שהוא, וגם בזה הוא נכשל. הצבא היה צריך ללמד את חייליו לנצל את תנאי השטח לתועלתם, אך גם יסודות בסיסיים אלה לא הונחלו כראוי (או לא הונחלו כלל). אין לנו כאן בעיה פוליטית, אלא יש לנו בעיה פיקודית, מבצעית ומנטלית. שום התפטרות של אישיות פוליטית בכירה, לא תפתור את הבעיה המרכזית שלתוכה נסחפנו במהלך העשורים האחרונים.

המכתב המיותר והרשלני של המילואימניקים מדגים לנו היטב, מדוע יש להרחיק לחלוטין את הפוליטיקה משורות הצבא - הן בסדיר והן במילואים. חיילים ומפקדים צריכים לשפר את יכולותיהם הצבאיות, ולא לעסוק במדינאות או להכתיר ראשי ממשלה או להדיחם כלאחר-יד. הצבא הוא הזרוע של הממשלה וכפוף לה כיאה למדינה דמוקרטית, ולא להפך. גם גיוסם של ההורים השכולים למען צד זה או אחר, הוא בפירוש הפעלה אלימה של סחטנות רגשית למען מטרה פוליטית מובהקת. לא טובת המדינה, הצבא והחברה עומדת לנגד עיניהם, אלא מימוש יצר הנקמנות במתכונת של בית-דין שדה. לא זו הדרך שיש לנקוט כדי לשפר את הטעון-שיפור.

הצבא הסדיר עובר מהפכה, תפקודית ומנטלית, אך עד שהשינויים האלה יכו שורשים לעומק, נאלץ להמתין בסבלנות לפחות עד שנת 2011-2010. זהו תהליך ארוך וממושך - ולא אירוע (כפי שמרבית הישראלים חושבים או מצפים). אל תסתכלו רק על היחידות המיוחדות או על כמה מבצעים מוצלחים מעבר לקווי האויב. אלא, הביטו גם על המערך הכולל של צבא המילואים הישראלי, שכן, עליו מוטלת החובה לנצח בכל מלחמה עתידית גם אם לא כל האמצעים הראויים יועמדו לרשותו באופן מלא. והדרך להשגת היעד המנטלי הזה עדיין ארוכה ומתישה.

לא ראש-הממשלה הוא הבעיה עיקרית של מדינת-ישראל, אלא המערכת התרבותית הכוללת שלנו המייצרת בלופים פוליטיים, מדיניים, כלכליים, חברתיים וצבאיים כאחד. התפטרותו של אולמרט לא תפתור מאומה, אלא רק תספק לנו עילה לחזור לשגרה, וכך נחזור על אותן טעויות, שוב ושוב, אך עם דמויות פוליטיות חדשות שינסו להמציא למעננו את הגלגל מחדש בפעם המיליון. כולנו, בסופו של דבר, רוצים לשרוץ בקונכיה החמימה שלנו, אך האם התפטרותו של אולמרט באמת מהווה את הפתרון המלא והמושלם לבעיותינו הרבות שהתגלו לאור המלחמה? בוודאי שלא. וכי מדוע? התשובה לכך נמצאת, בין היתר, בדו"ח הביניים של ועדת וינוגרד שפורסם באפריל 2007. וכך נכתב בפרק הראשון בדו"ח, בסעיף 27.

"חלק מן הליקויים שנמצאו בצבא במלחמה האחרונה היו ליקויים שבמידה זו או אחרת קיימים בכל מלחמה. למרות שאלה ליקויים חמורים, נראה כי תרומתם לתוצאות המלחמה לא היתה מכרעת. בצידם נתגלו כשלים וליקויים חמורים ומורכבים יותר, הקשורים לתרבות הצבא, ובעיקר לקשר בין הצבא ובין החברה הישראלית שממנה הוא בא, ואשר על האינטרסים שלה הוא אמור להגן. גם כאן יש אפוא הזדמנות. בתוצאות אחרות, תפקוד הצבא במלחמה לא היה נבדק, והיינו ממשיכים לחיות באשליה המסוכנת כי הכל כשורה בצבאנו".

זאת עוד, בסעיף 44 נכתב כך:

"...אנחנו בוחנים היטב את התנהלותם של מקבלי ההחלטות במלחמה ומוצאים אותה מאופיינת בהישגים, אך גם בליקויים. אבל לליקויים הקשים האלה יש להם, והיו להם, שותפים רבים מאוד. אלה כוללים לא רק אנשים ומוסדות, אלא גם תהליכים חברתיים עמוקים המגיעים כדי שינויים באתוס הלאומי עצמו. נדון בהם בהרחבה גדולה יותר בדו"ח הסופי".

אולמרט אינו נושא לבדו בכישלון. אלא, זהו כישלון שלנו - של כולנו - כחברה היסטרית שאינה יודעת להפריד בין עיקר לטפל; כחברה הנרעדת מכל כישלון; כחברה המחפשת פתרונות אינסטנט לבעיות מורכבות וללא הקרבה אישית או קיבוצית. החברה הישראלית שכחה שהצבא נועד להגן על האזרחים - ולא להיפך. זו לא בעיה פוליטית, אלא בעיה תרבותית עמוקה, מושרשת, הנטועה היטב בהתנהלות היומיומית שלנו.

אולמרט הוא תוצר מובהק של החברה הישראלית שעברה שינויים מרחקי-לכת ב-20 השנים האחרונות. אולמרט אינו הבעיה המרכזית שלנו, אלא, אנחנו כחברה וכקהילה לאומית. שום קונסטלציה מנהיגותית - פוליטית או צבאית - לא היתה מעניקה לנו תוצאות אחרות במלחמת לבנון השנייה. אנחנו רוצים תוצאות יוצאות-דופן, אך ללא קורבנות. אנחנו רוצים הישגים, אך ללא מאמץ. אנחנו נסערים עד אובדן עשתונות מכל כישלון קטן, ומסתובבים בתחושה של מפלה וכישלון בשל גאווה פגועה משום שהדברים לא התנהלו על-פי התסריט הדמיוני שלנו. בימים אלה, אנו שוב נכנסים להיסטריה לאומית - בעידוד התקשורת - מכל דגל של חיזבאללה שנתלה בגבול הצפון או מכל נאום סהרורי של נסראללה הנשמע כתקליט שחוק. לא שכחנו מאומה, אך גם כנראה לא למדנו שום דבר.

הבוחר הישראלי נוטה להכתיר מלכים במהירות-שיא, ולהורידם כלאחר-יד. לפיכך, לא נוצרה תרבות ארגונית הנוגעת להעברה מוסדרת של ידע מצטבר שנרכש בעמל רב. אולמרט חזר על טעויותיו של שרון. ושרון חזר על טעויותיו של ברק. וברק חזר על טעויותיו של בנימין נתניהו, וביבי חזר על טעויותיהם של פרס ורבין. כל אחד מהם חשב שהוא יכול להמציא את הגלגל מחדש ובשונה מזה שקדם לו. התרבות הקלוקלת הזאת, חדרה באופן קיצוני גם לצבא, על מפקדיו וחייליו, שנתפס לתיאוריות אופנתיות שנוצרו בחלקן באקדמיה הישראלית.

מה יקרה לאחר סילוקו של אולמרט? מאומה לא יקרה. יגיע ראש-ממשלה חדש, שינסה לבדל עצמו מכל הקשור למלחמת לבנון השנייה. ראש-הממשלה החדש יטען שהדו"ח אינו קשור אליו וכי יש לו רעיונות קסם (נפלאים) שיצעידו את מדינת-ישראל לעבר אופק חדש וזוהר הרבה יותר. וכך, נחזור על אותה טעות, פעם נוספת, כפי שטעינו מהלך העשורים האחרונים.

על הישגיה המדיניים של מלחמת לבנון השנייה, למרות ההחמצה הצבאית, נכתב כבר פעמים אחדות. מדינת-ישראל עוברת תהליך ריפוי חשוב ועדכון הצרכים המיוחדים לנו - כחברה וכמדינה. ראש-ממשלה חדש יגרום לעצירת התהליך החשוב הזה, כפי שאירע פעמים אחדות במהלך השנים האחרונות. הדחת ראש-ממשלה אינה הפתרון לבעיותינו, אלא, היא תרגיע לכל היותר את יצר הנקמנות שלנו כדי שנוכל לחזור בשקט לקונכיה החמימה שלנו, מנותקים פעם נוספת מהמציאות האמיתית הסובבת אותנו.

תתחילו, כבר כעת, להכין את התירוצים שלכם לקראת עוד ועדת חקירה שתקום בעתיד.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כולכם רציתם מהלך קרקעי, עד האחרון שבכם", 28 בינואר 2008, The Mideast Forum.

Tuesday, January 22, 2008

סקס, סמים ורוקנרול - ואבירי הצביעות בישראל

המאמר אינו על סקס, סמים ורוקנרול, אלא על חבורת טהרנים צבועים ומתחסדים, המנסים להכפיף בכל דרך את ה"המון הישראלי הנבער" כדי שינהג על-פי סטנדרטים צדקניים ופתטיים. ל"הנדסה החברתית" הזו קוראים במילים פשוטות "פשיזם". אולם, נעזוב לרגע את הביטויים המתלהמים ונתמקד בבעיה עצמה. בישראל כמו בישראל, השוליים הצדקניים מנסים להשתלט על השיח הציבורי. ולא רק זאת, אלא הם גם מעוניינים להשתלט לחלוטין על המרחב הציבורי עד שכולנו נתנהג כרובוטים חסרי-חיים וחסינים מכל רגש אנושי. שימו לב למה שמתחולל בישראל בתחומים אחדים בתקופה האחרונה:

א. החוק למניעת הטרדה מינית בישראל, נחשב לחוק הרדיקלי ביותר בעולם. בהתאם לחוק, כמעט כל אינטראקציה חברתית בין גבר לאישה עלולה להסתיים בהגשת תלונה - נגד הגבר כמובן. הצגת האישה כ"קורבן תמידי" בכל מצב ובכל תנאי, משחקת לידיהם של הארגונים המנסים לקִבֵּעַ את תדמיתה "השברירית" של האישה כדי להצדיק את קיומם.

ב. אזרחים מן השורה מעלים באש אנטנות סלולריות בשל ההסתה היומיומית המתנהלת בידי בעלי-עניין - לכאורה למען "בריאותו של הציבור". אבירי הצביעות בישראל עדיין לא הפנימו שככול שיש יותר אנטנות סלולריות, כך הקרינה פוחתת. תרבות ה"וודו" החליפה את העובדות ואת ההיגיון הבריא. במקרים אחדים יהודים מגורשים מבתיהם, וכולם מקבלים את זה כגזרה משמיים.

ג. חוק העישון החדש בישראל. עוד סוג של צביעות, אולם אף אחד לא יעז לאכוף את חוקי העישון באום אל-פחם (ולא רק בתחום הזה). על-פי החוק הישראלי, אסור לעשן גם באוויר הפתוח המהווה חלק מהמסעדה או מהבית-קפה. מותר לעשן סנטימטרים ספורים משם ולזרוק את בדלי הסיגריות לרצפה, אך אסור להציב מאפרות על השולחנות הניצבים באוויר החופשי. חשוב לזכור שמיטב הקלאסיקה הישראלית נכתבה בבתי-קפה תל-אביביים מתחת לתמרות עשן הסיגריות (למשל, המשורר והמחזאי נתן אלתרמן ז"ל). לבית-הקפה הישראלי יש סגנון ואופי משלו, אך במקום לחפש את שביל הביניים לטובת הכלל, כולנו מעדיפים להפעיל את בלוטת ההסתה נגד המעשנים או נגד... שלטי-החוצות המוצבים בצידי הדרכים שלכאורה מסיחים את דעתם של הנהגים. מה מסתתר מאחורי השלטים האלה? כיעור אורבני בלתי-נסבל.

ד. חוק הטוקבקיסטים החדש והבעייתי. מותר לעיתונאי להסית נגד מדינת-ישראל ולהעליל על תושביה עלילות שווא, אך לכם אסור להגיב כלפיו באותה דרך, שכן אתם עלולים לעמוד לדין על כך. מי שלא יודע להתמודד עם ביקורת, שלילית וזדונית ככול שתהיה, שלא יחשוף את פניו לציבור. לא הטוקבקיסטים אשמים, אלא בעלי-האתרים שאינם רוצים לנהל מערכת נבונה של סינונים בגלל אילוצי תקציב או בשל סתם עצלות חסרת-אחריות (או בגלל שיקולי רייטינג).

ה. ההצעה האינפנטילית, שהועלתה לאחרונה, לקנוס לקוחות המקבלים מין בתשלום. תתארו לעצמכם, שהיתה עולה הצעה שכל מי שייתפס רוכש סמים כלשהם, לא רק שיוטל עליו קנס כספי, אלא הוא גם יצטרך לפצות כספית את סוחר הסמים. נשמע מוזר? זאת בדיוק ההצעה שהועלתה לאחרונה כנגד צרכני המין בתשלום. זונות ונערות-ליווי פטורות מעונש, אך לקוחותיהן ייענשו, וכן הם יצטרכו לשלם להן פיצוי כספי. אבירי הצביעות בישראל כבר ימצאו דרך להעניק חסינות משפטית ללסביות ולהומואים העוסקים במתן שירותי מין תמורת תשלום. אל תתבלבלו בין העיסוק בזנות לבין "סחר בנשים". בישראל יש די והותר חוקים הנוגעים לשידול לזנות ול"סחר בנשים", ואין צורך לחוקק עוד חוקים צדקניים ופתטיים. הזנות חוקית בישראל - וטוב שכך. שאם לא כן, היינו מוצאים את עצמנו חיים באווירה הצבועה של סעודיה ואיראן, בהן ניתן "להתחתן" עם אישה למשך שעות אחדות כדי לקיים עימה יחסי מין תמורת תשלום. על-פי המוסר הצדקני של טהרני ישראל הצבועים, מותר לערוך מופע ראווה מיני ומוחצן בעיר ירושלים בשם הקהילה ההומו-לסבית למרות התנגדותו של הציבור הדתי, אך אותם טהרנים נרעשים, באותה מידה, מכמה אתרי סקס באינטרנט. כשמופעלת בלוטת ההסתה האנטי-דתית, אז הכל מותר בשם הליברליזם. אולם, פרטיותו של האזרח בדלת-אמותיו, זהו עניין ציבורי הנתון לחסדיהם של הטהרנים הצבועים.

על-מנת להדגים את הצביעות המתחוללת בישראל בתחומים אחדים, הנה סיפור משנות ה-90 בנוגע למוסיקת הטראנס הישראלית. באמצע שנות ה-90 הועלתה הסברה כי מוסיקת הטראנס מעודדת צריכת סמים בקרב הישראלים - החל מעישון גראס וכלה בנטילת כדורי אקסטזי. פוליטיקאים בעלי-עניין ועוד כל מיני טהרנים לשעת-הצורך, ניהלו מסע הסתה יומיומי, בגיבוי תקשורתי, נגד אלה שהאזינו ואהבו את המוסיקה הזו בכל ליבם.

בשל אווירת ההסתה שהתנהלה בעוצמה רב, משטרת ישראל הקצתה כוחות מיוחדים שמטרתם היתה לפעול בתקיפות נגד קיומן של מסיבות טראנס שנערכו בחיק הטבע. במקרים רבים המשטרה לא היססה לפזר בכוח מסיבות שכאלה, אם היה עולה חשד כלשהו לשימוש בסמים בקרב המשתתפים. במקרים אחדים, המשטרה אפילו הפסיקה מסיבות פרטיות שבהם הושמעה מוסיקה אלקטרונית שטיבה לא היה ברור לשוטרים עצמם. אם חלילה, חבורה קטנה של צעירים, שוחרי מוסיקת הטראנס, היתה עורכת מסיבה פרטית מעוטת-משתתפים על חוף-הים, המשטרה היתה דורשת מהם להתפזר - לעיתים, בתקיפות רבה.

פוליטיקאים ישראלים ואנשי תקשורת אחדים יצרו דימוי ציבורי מוטעה וצדקני לסוג מסוים של מוסיקה שניטען לגביה כי אי-אפשר ליהנות ממנה ללא נטילת סמים כלשהם, ולפיכך מערכת ההסתה התנהלה בהתאם. במקרים אחדים המשטרה לא ידעה להבדיל בין הסוגים השונים של המוסיקה האלקטרונית כמו טראנס, האוס, אמביינט, טכנו, ג'אנגל ונגזרותיהם שהתפתחו במהלך השנים. על דרך ההגזמה ניתן לציין, כי די היה בהשמעת כמה צלילים אלקטרוניים על חוף-הים כדי שמישהו יזעיק את המשטרה כדי שזו תפזר את הפושעים הנרקומנים המשחיתים את ילדי ישראל התמימים והזכים. מדינת-ישראל החליטה להילחם בתופעת הסמים דרך מלחמה אינפנטילית כלפי סוג מסוים של מוסיקה קצבית. במקום להילחם בסוחרי הסמים, משטרת ישראל בחרה לנתק את הרמקולים.

בלית ברירה, יוצרים ישראלים נאלצו להעביר את פעילותם לחו"ל, שם הם זוכים להצלחה בינלאומית מסחררת. להופעותיהם מגיעים עשרות אלפי שוחרי מוסיקה אלקטרונית. רבים מההרכבים ומהלהקות המופיעים בחו"ל, אינם מוכרים לקהל הרחב בישראל, שכן מערכת ההסתה שהופעלה נגדם היתה יעילה להפליא.

וראו איזה פלא, בשנים האחרונות מדינת-ישראל גילתה לפתע את הפוטנציאל הגלום בהם, והיא החלה לגייס מוסיקאים אחדים למען ההסברה הישראלית ברחבי-העולם. פתאום, מדינת-ישראל גילתה את העוצמה הקיימת במוסיקה האלקטרונית ובהצלחתם של ההרכבים הישראלים בחו"ל, וחלקם גויסו למען ההסברה הישראלית במטרה להציג עוד פן אחד מפניה היפות והרבות של מדינת-ישראל התוססת. באיחור רב, מדינת-ישראל גילתה שאפשר לאהוב מוסיקת טראנס, אך בה בעת אפשר להיות גם אזרח שומר-חוק, גאה ופטריוט.

האם יש סמים בסצנת הטראנס בישראל? בוודאי שיש. אולם, לאף אחד מטהרני המוסר הצדקני בישראל לא עולה על הדעת לאסור לחלוטין את הנהיגה במכוניות פרטיות רק בגלל שהן מעורבות בתאונות דרכים קשות ומחרידות מידי שנה בשנה. אז, צאו לבלות - אך סעו בזהירות.

רק עוד שנייה אחת לפני שאתם מתפזרים לעיסוקיכם הרבים: פעם, בשנות ה-60, כך מספרת האגדה האורבנית, מדינת-ישראל אסרה על כניסתם של חברי להקת "החיפושיות", שמא שיריהם הקצביים יקלקלו את הנוער הנהדר שלנו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סקס, סמים ורוקנרול - ואבירי הצביעות בישראל", 22 בינואר 2008, The Mideast Forum.

Tuesday, January 15, 2008

ביקור בוש - סיקור תקשורתי מביש ואלים

זה היה ברור שזה יגיע, זה היה צפוי מראש. התקשורת הישראלית נעלבה עד עמקי נשמתה מביקורו של נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, בישראל. התקשורת הישראלית כל כך נעלבה מהביקור, עד שלא עלה בידה להתאפק מעט, או אפילו לשים פילטרים אחדים כדי לבלום את המלל הלעגני והציני שהגיעו לרמות מבישות ונחותות שהתאפיינו לאורך כל ימי הביקור.

מעטים הם הכתבים, השדרנים או אפילו הפרשנים שלא נסחפו במלל הלעגני האין-סופי על הנשיא, על הביקור, על ראש ממשלת ישראל ועל סגנון האירוח. כפי שציינתי פעמים רבות בעבר, התקשורת הישראלית מתחילה להיות דומה יותר ויותר לתקשורת הערבית של שנות ה-60 של המאה הקודמת בהתייחסותה לישראל, והיא מתרחקת בצעדי ענק מהציבור הישראלי כולו, שלכאורה למענו היא אמורה לפעול. אותה ציניות ולעגנות פגעה בנו, בכולנו, במלחמת לבנון השניה, אך עדיין אין אף גורם המעוניין להפיק את הלקחים המתבקשים מכך.

התקשורת הישראלית שכחה שהיא נמצאת כאן למעננו, ולא אנו נמצאים כאן למענה. היא שוכחת את כללי הנימוס המקובלים, והיא נוטה להתמקד בענייני אגו עיתונאי במקום לעסוק בדיווח ראוי ורציני לציבור כולו. זו תקשורת המלאה עד זרה בעיתונאים ישראלים יהירים, אך גם עם רגשי נחיתות על גבול השנאה-העצמית, עד שאפילו השיר "הבה נגילה" הביך אותם, כך שהלעגנות התקשורתית גבלה באנטישמיות לטנטית.

אם ג'ורג' בוש היה מתארח במדינה אפריקאית ורקדניות חשופות חזה היו מקבלות את פניו עם תופי טאם-טאם, האירוע לא היה מביך את התקשורת הישראלית כפי שהיא חשה מבוכה, על גבול רגשי-הנחיתות, מהשיר "הבה נגילה" ומריקודי העם שהוצגו בבית הנשיא. לשיר "הבה נגילה" יש הילה בינלאומית וריקודי-העם הישראלים מוצגים ללא הרף ברחבי-העולם. אך כל אלה גרמו מבוכה עזה לתקשורת הישראלית היהירה - זו המתרחקת צעדי ענק מהציבור שלמענו היא פועלת לכאורה. לתרבות הישראלית יש כוח משיכה עצום ברחבי-העולם, אך הלעגנות שהשתלטה על התקשורת הישראלית מעוורת אפילו את "טובי העיתונאים". באווירה שכזו, גם המעטים מבין העיתונאים הרציניים נסחפים בלית-ברירה בזרם הציניות והלעגנות, שאם לא כן, אף אחד לא היה מקשיב להם, להערכתם, בזרם המידע האין-סופי וחסר-הערך השוטף את התקשורת הישראלית.

לעיתונאי ישראל - היהירים ובעלי רגשי נחיתות - היתה ביקורת על כל דבר ועל כל עניין. אם מישהו חייך - אז הוא חייך יותר מידי. אם מישהו הרעיף מחמאות - אז המחמאות עברו את גבול הטעם הטוב. אם ילדים ישראלים שרו ורקדו בפני האורחים - אז זה נראה כמו מופע בקיבוץ. אם התשובה היתה קצת מפורטת - אז היא היתה ארוכה מידי. ואם התשובה היתה קצרה - אז זו היתה תשובה מתחמקת.

שום דבר לא מצא חן בעיני התקשורת הישראלית: לא מזג האוויר, לא רחובות ירושלים הריקים או המלאים, לא ההמראה, לא הנחיתה, לא הטקס, לא האירוח, לא החיבוקים, לא הנשיקות, לא החיוכים, לא הרצינות, לא הדיונים ובוודאי לא תוכנן של השיחות. התקשורת הישראלית נוטה להטיף בהבל-פה לסטנדרטים גבוהים ככל שניתן, אך היא עצמה נוהגת בניגוד גמור להטפותיה היהירות. היא מבקשת מכולם לשים לב לפרטים הקטנים במטרה להגיע לשלמות "אוטופית" לכאורה, אך היא עצמה רחוקה עד מאוד מהשלמות שהיא כה מטיפה לה ביהירותה הרבה.

אל האורגיה המבישה הזו הצטרפו עיתונאים מימין ומשמאל שלא בחלו בתיאורים לעגניים, ואליהם הצטרפו כמה פוליטיקאים ישראלים המשורה האחרונה שביקשו להחדיר כותרת מבישה, בכל מחיר, על הביקור ומטרתו. התרבות התקשורתית של אלי יצפאן השתלטה לחלוטין על השיח התקשורתי והפוליטי בישראל, ואף אחד לא רוצה (או יכול) לשים לזה סוף.

התקשורת הישראלית שכחה את כללי הנימוס המקובלים בין אומות ובין בני-אדם, ודומה הוא שהשתלטה על התקשורת הישראלית אווירת הלעגנות והציניות כאילו היא עוד תוכנית בידור שבה הכתבים והשדרנים הם סטנדאפיסטים הצמאים לתשואות הקהל בכל מחיר. אפילו הודעתו של הנשיא בוש על הגעתו לישראל לרגל יום העצמאות ה-60 למדינת-ישראל בעוד חודשים ספורים, זכתה לקיתונות של לעג וזלזול. התקשורת הישראלית, ביהירותה הרבה, שכחה שארה"ב איננה מדינת אויב, והנשיא ג'ורג' בוש אינו מייצג מדינה עוינת לישראל.

התקשורת הישראלית עדיין לא למדה את כללי היסוד של הביקורת העיתונאית והסיקור החדשותי: על-מנת להבהיר נקודה מסוימת, אין צורך להגזים בתיאורי סרק טפלים או להשפיל עד עפר את הגורמים הנוגעים בדבר. התקשורת אינה צריכה לשמש במה להסתה, לא בין אומות ולא בין הבריות, או לפעול על-פי הכללים הברוטליים הנהוגים בבית-דין-שדה, שהם כה אופייניים לתקשורת הישראלית האלימה והמזלזלת.

זכותכם לדרוש ואף לקבל תקשורת הרבה יותר רצינית, שכן, סטנדאפיסטים לעגניים (ונלעגים) יש לנו די והותר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ביקור בוש - סיקור תקשורתי מביש ואלים", 15 בינואר 2008, The Mideast Forum.

Monday, January 07, 2008

יאסין אל-חאפז - התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות

במאמר זה אני רוצה לעשות לכם הכרה קצרה עם יאסין אל-חאפז - אינטלקטואל סורי שהיה אחראי בשנת 1963 לעיצובו המחודש של מצע מפלגת הבעת'. מפלגת הבעת' הסורית, כפי שאנו מכירים אותה עד לשנים האחרונות, היא במידה רבה פרי רוחו של יאסין אל-חאפז למרות שלא כל רעיונותיו התקבלו באותה עת. אל-חאפז נולד בעיירה דיר אל-זור, הוא שירת בצבא הסורי בצעירותו, שם פגש לראשונה את אליאס מורקוס המרקסיסט. לאחר שירותם הצבאי, אל-חאפז ומורקוס הצטרפו למפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון שהיתה בהנהגתו התקיפה של חאלד בקדאש. מורקוס ואל-חאפז רצו להביא לשינוי מרקסיסטי במפלגה ולהרחיק את ההשפעה הקומוניסטית של ברית-המועצות על דרכה של המפלגה. בשל חילוקי-דעות אלה, סולקו מורקוס ואל-חאפז משורות המפלגה יחד עם אחדים מאוהדיהם. יחדיו, הם החליטו להקים מסגרת אינטלקטואלית משותפת דרכה הם פרסמו את רעיונותיהם הפוליטיים, שהשפיעו על רבים מהדור הצעיר של אותה עת, ואף תרמו להתגבשותו של "השמאל הערבי החדש" שהחל להתפתח בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

לאחר
הפיכת קציני הבעת' במרס 1963, אל-חאפז ומורקוס הוזמנו ליטול חלק בדיוניה של הועידה ה-6 של מפלגת הבעת' שנערכה באוקטובר 1963. חודשים אחדים בלבד לאחר מכן, סולקו אל-חאפז ומורקוס משורות מפלגת הבעת' בהוראת קציני הצבא, גם על רקע התנהגותו האלימה של הפלג המרקסיסטי העיראקי של מפלגת הבעת' בעיראק. ב-1964 הקימו מורקוס ואל-חאפז את "מפלגת הפועלים המהפכנית" הקיימת גם בעת הזאת, והיא מונה לכל היותר כמה עשרות חברים. כיום, המפלגה פועלת במסגרת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי", הפועל כגוף אופוזיציוני, בתוך סוריה עצמה, נגד משטר הבעת' של בשאר אל-אסד. בעקבות מלחמת ששת-הימים, יוני 1967, נאסר יאסין אלא-חאפז, אך הוא שוחרר מהכלא ללא הגשת כתב-אישום נגדו. לאחר ששוחרר מהכלא, אל-חאפז בחר לחיות כגולה פוליטי בלבנון, שם פעל עד למותו ב-1978. לאורך כל השנים האלה, אל-חאפז ומורקוס המשיכו לשתף פעולה, הן רעיונית והן מפלגתית.

מאמר זה בוחן את השינוי שעבר יאסין אל-חאפז בעקבות ביקורו בצרפת
ובעקבות תוצאותיה של מלחמת ששת-הימים, שבאו לידי ביטוי בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". ספרו זה, נחשב לאחד מנכסי צאן ברזל של הספרות הפוליטית הערבית עד לימנו אנו. בעקבות שיחותיי עם ערבים אחדים לאורך השנים האחרונות, דומה כי כל ערבי "המכבד" את עצמו, "הציץ" בספר הזה לפחות פעם אחת בימי חייו. אם כן, מדוע ספר זה עדיין רלוונטי לרבים מהערבים גם בימנו אנו? יתרה מזאת, יש כאלה הטוענים שהספר השתבח ככל שחלף הזמן מאז שיצא לאור לראשונה לפני כ-30 שנה.

ממרקסיסט לדמוקרט
כאשר יאסין אל-חאפז שהה בפריז למשך שנה בין 1966 ל-1967, שהות זו אילצה אותו לעשות השוואות יומיומיות בין מדינות-ערב לבין צרפת של שנות ה-60 שייצגה בעיניו את התרבות המערבית. התבוסה במלחמת ששת-הימים היוותה ציר-מרכזי אחד, עליו התבסס אל-חאפז כשכתב את ספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות", בניסיון לשים יד על מקור הפגמים המעיקים של העולם-הערבי, הרחק מתיאורית הקונספירציה שרווחה בעולם-הערבי על "העזרה שהגישו ארה"ב ובריטניה לישראל במלחמה". אחת הדוגמאות המרשימות של התחושה הערבית לאחר 1967, באה מפיו של פרופסור לואיס עוד', שהיה העורך הספרותי של העיתון אל-אהראם וסופר בעל-שם במצרים. פרופסור עוד' העלה על הכתב את רשמיו על טיול שערך לאירופה בקיץ 1969, ובו הוא תיאר את הטיול כ"מסע החלמה".[i] זו אינה החלמה מחולי גופני, אלא מן ההלם הנורא של "מאורעות" יוני 1967, "מאורעות שהפכו את שעותינו לימים, את ימנו לחודשים, ואת החודשים לשנים ואת שנותינו לדורות על דורות. ההלם ערער את העצבים, שבר את הלב מרוב חרפה והחשיך את הנפש מרוב ייאוש".[ii] וכך תיאר עוד' את המצוקה שארצו שרויה בו - ודומה כי הוא הצליח לבטא את תחושותיהם של רבים באותה עת: "על דרך הקיצור, אני סבור שמצוקתנו אינה צבאית, או מדינית, או כלכלית, או חברתית, או מוסרית, או אף רוחנית. המצוקה היא כל אלה יחד - מצוקה תרבותית. מצרים דומה לקרחון, שרק שמינית ממנו מצויה על פני המים, ושבע-שמיניות כמוסות במעמקים... המערכה האמיתית שלנו היא בין ישן לחדש, בין ריאקציה לקדמה: אך לדמוקרטיה וסוציאליזם אין להגיע בהעדר תנועה להומניזם, לתיקונים בדת ולמהפכה תרבותית". סביר להניח כי פרקים מספרו של עוד' משכו את תשומת ליבם של רבים, אך שמו של הספר כנראה הטעה אחרים, שכן עוד' התייחס בספרו לפרק זמן מסוים - 1969. ספרו של אל-חאפז מייד משך את תשומת-הלב שכן הוא דן בתבוסה לא כחל-וסרק, ועל כן הספר נחשב "בין ההתפלמסויות הערביות החשובות ביותר בנושא התבוסה".[iii]

לאור פעילותו כמרקסיסט וכפטריוט סורי, סביר להניח כי היתה צריכה להיות לו הסתייגות רבה על אורח-החיים שהתגלה לעיניו בצרפת, אולם המפגש המחודש עם המערב עורר אצלו תחושות עזות שסתרו את מחשבותיו עד לאותה עת. על כן, כבר בראשית ספרו, אל-חאפז כתב קטעים תחת הכותרת "מפגש חם עם המערב". וכך כתב אל-חאפז: "במערב הייתי משתאה עת חזיתי בכוחו של הפרט, תעוזתו וביטחונו העצמי והשתחררותו הטוטלית מכל צורות של פחד. שם (במערב) הפרט הנו תרנגול, כאן (בעולם הערבי) הפרט הוא תולעת.[iv] שם חבל הטבור של האדם מחובר לאלוהות, וכאן חבל הטבור מנותק לחלוטין וזאת משום שהוא עבד. שם שאפתנות וכאן שפלות-הרוח. שם פרומתאוסיזם[v] חוצה-גבולות, וכאן הסתפקות במועט ושלוות-נפש. שם הטלת ספק תהייה וביקורת, וכאן אמונה וודאית, הרבצת-תורה תוך כדי שינונה וצייתנות למודלים לחיקוי. עת תהיתי מהיכן אותו כוח לאדם המערבי? ולפתע קפצה התשובה מתוך ראיה פשוטה בעיניים ללא כל צורך להזדקק ולהתחקות אחר סיבות ההיסטוריות, האידיאולוגיות, החברתיות והפוליטיות. וזאת משום שארצות מושבו של האדם המערבי חדלו להיות ארצות-הפחד! בארצותינו הערביות, למן שנותיו הראשונות, ואפשר להגיד שלמן חודשי חייו הראשונים, מיטלטל הפרט הערבי בין אין-ספור צורות של פחד: פחד מהמשפחה, מהאמונה, מהמסורת, מהחברה, מבית-הספר, מהמחר, ולבסוף מהשלטון הרודני המזרחי. בארצות הפחד ממתינה 'מיטת סדום' לכל פרט, עליה הוא פושט את אבריו, אלא שהוא מסורס מאשכיו והופך לקורבן שפל-רוח וכנוע, שחייו הנם בריחה ומותו הנו גאולה".

יאסין אל-חאפז לא היה הראשון שנגע בנקודות הכואבות האלה בחייו של כל אזרח ערבי, ואף היו אינטלקטואלים אחרים, כדוגמת צאדק ג'לאל אל-עזם (סורי אף הוא), שכתבו ברוח-דומה, אך הגדרתו של אל-חאפז את מדינות-ערב כ"מדינות הפחד" לא הותירה כל ספק בקרב קוראיו הערבים שלרבים מהם היה ברור לחלוטין מה היתה כוונתו. באשר לגורמים שהכשירו את הקרקע לסילוק הפחד במדינות-המערב, אל-חאפז אינו מהסס לתת לה מסגרת פוליטית מוגדרת וקורא לה בצורה ברורה "דמוקרטיה". וכך המשיך אל-חאפז לתאר בגילוי-לב את הרגשתו: "דמוקרטיה זו, המשחררת את האדם מהפחד, מעצימה את כבודו האנושי ומחדדת את ערכי המוסר שלו - אכפה עצמה עלי מחדש, מעצם אותו חיכוך עם המערב". אל-חאפז לא היה נאיבי ולא הסתנוור מנפלאותיו של המערב ובוודאי שלא נעדרת מפיו ביקורת כלפי המערב. הוא הבחין בין המערב הידוע בהישגים התרבותיים, המדעיים והכלכליים שכוננו את העולם המודרני, לבין המערב הידוע, לדעתו, "בגזל כוחני ובהשתלטות אימפריאליסטית". על-ידי כך, באמצעות הפרדה והבחנה ברורה בין "התכנים" של המערב לבין "המעשים" של המערב, אל-חאפז הצליח להקנות משמעות אמיתית לדבריו בקרב הקוראים הערביים הנעים, גם הם, בין הערצה למערב על הישגיו לבין סלידה ממעשיו. אל-חאפז כתב בצורה גלויה ומעוררת כבוד כי "החיים בפריז כפו לי ספונטנית לעשות השוואות תמידיות, בכל יום, בכל שעה, בין המצב במולדת הערבית למצב במערב".[vi] השוואות אלה קיבלו משמעות נוספת לאחר מלחמת ששת-הימים, והן אלה שהובילו אותו, בסופו של דבר, להעלות על הכתב את מחשבותיו, שהן רלוונטיות גם למצב השורר בעולם-הערבי כיום. ומכאן גם המשיכה שיש לאינטלקטואלים ערבים לעיין בספרו למרות שהוא נכתב לפני שנים רבות.

אל-חאפז נתן את דעתו גם בנוגע לאליטות הערביות שפעלו לאחר קבלת העצמאות. אל-חאפז טען כי האליטות הערביות אחראיות במידה רבה ל"פוליטיקה של הפחד" השוררת במדינות-ערב: "התחלתי לזכור כיצד מייד לאחר העצמאות, בגדו האליטות הפוליטיות הערביות בדמוקרטיה, והצדיקו בגידה זו פעם בשם 'הסוציאליזם' ופעם בשם 'אחדות האומה' או בשל 'המאבק באימפריאליזם ובישראל'". אל-חאפז האשים את כל התנועות הפוליטיות הערביות, גם את זו שהוא בא ממנה, כולל "התנועות המרקסיסטיות הפרו-סובייטיות ואף את התנועות הלאומיות הערביות", כאחראיות "לקבורתה בחיים של הדמוקרטיה בארצות-ערב".

במאמר על ספרו של אל-חאפז, כתב השאם אל-קארווי כי לדעתו "אלה שקברו בחיים את הדמוקרטיה בעולם-הערבי כולו הם אלה שהיו שותפים, במידה כזו או אחרת בשלטון, והפכו אותו לשלטון של החרב המתהפכת על צווארי האנשים במדינות-הפחד".[vii] במאמר אחר שהתפרסם בעיתון אל-שארק אל-אווסט ב-5 באוגוסט 2004, מפי מוחי אל-דין אל-לאד'קני, נכתב על בעיית הדמוקרטיה בעולם-הערבי. על-מנת לבסס את טיעוניו, הביא אל-לאד'קני את דבריו של יאסין אל-חאפז שכתב כי "מבחינה היסטורית, הפוליטיקה בעיר הערבית האסלאמית היתה מנועה; הפלורליזם היה דבר מוקע; וההפרדה בין השלטון לבין העם היתה דבר קיים, וזאת מכוון שהמשטר המזרחי לא ניהל פוליטיקה על-פי המודל היווני, במובן של זכויות וחובות המוטלות על כתפיו של אדם בן-חורין-אחראי המבין את החשיבות בהשתייכות לקולקטיב אנושי מאורגן". אל-לאד'קני מסכים עם יאסין אל-חאפז שרמז כי ההכרה בפרט הערבי כישות אוטונומית ועצמאית אינה קיימת במדינה הערבית המודרנית ואף לא היתה קיימת במדינת-העיר האסלאמית בימי-הביניים. הפרט, בשני המקרים, הוא בסך הכל מספר בתוך ישות גדולה יותר היכולה להיות שבט, סקטור, מקצוע, שכונה או כפר. בכל המקרים האלה, אין מתייחסים לחפצו ולרצונותיו כפרט עצמאי. המשמעות המרה היא כי השיח' של השבט או ראש-השכונה או איש-המקצוע הבכיר מחליטים עבורו ומדברים בשמו ללא ייפוי-כוח ממשי. במדינת האזרחים, המדינה הנה מתווכת הדואגת לטובת הכלל ושומרת על ביטחונם, והיא אינה מפלצת המפחידה אותם, משפילה אותם, ומגבילה את חירויות היסוד שלהם ומגבילה את זכויותיהם. מסקנתו של אל-לאד'קני לנעשה בעולם-הערבי לאור דבריו של אל-חאפז היא, ש"הפכנו נתינים ו'נשים חסרות ישע' כיוון שלא עלה בידי הדורות הקודמים לפרק את השלטון האבסולוטי, ולא נזכה כלל בכבוד של אזרחות, אלא אם נצליח לכונן מדינת-חוק של מוסדותיה, וכל האחראים בה עומדים לפיקוח וחייבים במתן דין-וחשבון".

מקצת מהאינטלקטואלים שעסקו במכלול ההתנהגותי של הפרט בעולם-הערבי, ציינו את הנקודות האלה גם לפני אל-חאפז. המסקנה של רבים מהם היתה כי במצב השורר בין "המדינה" הערבית לבין "האזרח הערבי" מביא לאינדיבידואליזם מוקצן. זה אינו האינדיבידואליזם המערבי ששבו לפרט יש אוטונומיה והוא פועל במסגרת לאומית רחבה, אלא זהו אינדיבידואליזם הבולם את החברה הערבית מלפעול יחד למען מטרה משותפת החורגת מעבר למסגרת המשפחתית - החמולה - שלו. האינטרס של הפרט הערבי הוא "משפחתי", בעוד שהאינטרס של הפרט המערבי הוא, בהכללה, "המדינה" הטריטוריאלית - לה הוא נאמן. מכאן, שהמסקנה היא שקשה לעורר את הפרט בעולם-הערבי לפעול למען מטרות חברתיות ופוליטיות החורגות מעבר לאינטרס האישי-המשפחתי שלו. לפיכך, ההתנהגות המסורתית הזו, לא רק שאינה מקדמת את הפרט במובן הפוליטי-חברתי, אלא היא משחקת לידיו של השלטון המעונין בהמשך המצב הקיים, והוא אף מנצל זאת לתועלתו לשם שמירת שלטונו. במילים אחרות, "השבטיות" היא שמנחה את הפרט ולא האינטרס הלאומי הרחב - בדומה למתרחש במדינות דמוקרטיות-מערביות.

לאחר מלחמת ששת-הימים, נערכו כנסים רבים ברחבי העולם-הערבי שדנו בתבוסה וגורמיה. אינטלקטואלים רבים התאספו, דיברו, התווכחו, כתבו ואף חיברו שירים שעסקו במצוקה הגדולה של החברה הערבית לאור התוצאה הקשה. אחד מהכנסים החשובים האלה היה הועידה ה-6 של הסופרים הערבים שנערכה בקהיר במרץ 1968. הנושא המוצהר של הועידה היה, "תפקידו של הסופר הערבי במערכת השחרור - במאבק נגד ישראל, נגד הציונות ונגד האימפריאליזם".[viii] רבים הגיעו לכנס זה, אך רבים אחרים מהחושבים בסופרי העולם-הערבי לא הגיעו, כדוגמת נג'יב מחפוז, יוסף אדריס, לואיס עוד', חוסין פאוזי, מחמוד אל-עלם, עלי אל-ראעי, תואפיק אל-חכים, טה חסין, מיכאיל נעימה ועוד. לצד הדברים הכואבים שנאמרו שם, הכנס חשף גם את גורמי המחלוקת בין המדינות הערביות שהקרינו על באי-הכנס, דהיינו מדינות מהפכניות כדוגמת סוריה שתקפו מדינות שמרניות כדוגמת ירדן וסעודיה. ולמרות זאת, הועידה הצליחה להגיע ל-8 המלצות והחלטות שפורסמו ברבים:

א. לתמוך בהתנגדות הערבית בארץ הכבושה.
ב. להקדיש תשומת-לב לספרות המאבק בארץ הכבושה.
ג. לפתח ספרות ילדים, שתשקף נאמנה את המאבק.
ד. לשוות לגיבור הערבי לבוש מודרני, שיקשר את העבר עם ההווה ויבליט את תולדות המאבק בהיסטוריה של האומה הערבית.
ה. לכתוב בנושאים לאומיים בסגנון מרשים, מובן וראוי, ולתרגמם ללשונות זרות.
ו. להשתתף באורח פעיל במאבק הפידאיני המזוין, כדי שישקפו מאבק זה ביצירותיהם.
ז. להיאבק בלוחמה הפסיכולוגית, שהאויב מנהל נגד האומה הערבית כדי לערער את בטחונה העצמי.
ח. להבדיל בין היהודים כדת לבין הציונות כתנועה תוקפנית, גזענית ופשיסטית שוחרת התפשטות.

כבר בראשית ספרו, ציין אל-חאפז שהוא כתב את דבריו, בין היתר, משום שנערך כנס שנשא את השם "מפגש הוגי הדעות הערביים" שהתכנס תחת הכותרת "ההיערכות למערכת השחרור". וכך כתב אל-חאפז בספרו: "דיוני המפגש הזה שיקפו את ההווי ההגותי הנחשל, השטחי והשסוע, הקופא על שמריו, שהזמן לא חלחל לתוכו ולא חש נאמנה במעבר הזמן. אי-לכך, בדיונים הללו האדם חושף את שורשי התבוסה, את שכלנו האי-רציונאלי ואת תרבותנו נחותת-המעלה, השטחית והמאובנת".[ix]

אל-חאפז ראה בדיונים האלה את גולת הכותרת לתבוסת שלושת הדורות של האינטלקטואלים הערביים. לדעתו, הדור השלישי - שהוא נמנה עליהם - חרף נטייתו הרדיקלית הוא היה שמרן במישור האידיאולוגי, התרבותי והחברתי, ויכולתו לחדש את פניה של החברה הערבית, גם במישור הכלכלי, היתה לעיתים מוגבלת מאוד ולעיתים לא היתה קיימת כלל. אל-חאפז טען, כי דבר זה גרם לרדיקליות פוליטית השעונה על תשתית מפוררת שאבד עליה הכלח. בעת שהרדיקליות הזו התייצבה נגד האימפריאליזם וישראל, היא החלה ללבוש אופי רומנטי-מהפכני, שהפך עם הזמן - לאחר שהתברר בצורה וודאית שחיקתה ואוזלת-ידה כפי שאירע בתבוסת יוני - למקסם שווא מהפכני. וכך, מטבע הדברים שמקסם השווא המהפכני, לאחר שהוא התנגש עם המציאות, "יהפוך לכניעה".[x] במילים אחרות, זו "אידיאולוגיה מובסת" או "אידיאולוגיה המובילה לתבוסתנות".

אל-חאפז ניסה לשים יד על מקור הפגמים בעולם-הערבי, כפי שהתבררו במלחמה ולאחריה, מכיוון שונה בתכלית. הוא טען כי הטכנולוגיה המודרנית ללא המסד ההיסטורי שלה, ללא מסד הידע שלה, ללא המסד הרציונאלי שלה, וללא הבנה מלאה איך כל הגורמים האלה פועלים יחדיו, היא - הטכנולוגיה - אינה אלא "גרוטאות ברזל בידו של עם-הארץ". לפיכך, בעייתם של הערבים, היא, אם כן, הנתק בין טכנולוגיית הנשק-המודרני לבין המסד התרבותי-הרציונאלי-המודרני שלה.[xi]

נקודת המפתח לשינוי אצל אל-חאפז, העוברת כחוט-השני לאורך כל ספרו, היא "שינוי בתודעה", דהיינו, תודעה המתאימה לצורכי התקדמותה של האומה הערבית, השתחררותה ואחדותה. זו תודעה המנתצת את כבליה המסורתיים, האמוציונאליים והדוגמטיים. ויחד עם זאת, אל-חאפז אינו מציין איך מגיעים לאותה "תודעה מיוחלת" שהוא כה היה חפץ בה. אך, הוא ציין כי חלק מאותה "תודעה" מיוחלת הוא "להטיל ספק", "לתהות", "להשוות", ו"לשים לב". או במילים של מוחי אל-דין אל-לאד'קני, בעיתון אל-שארק אל-אווסט, "מסופקני, מסופקני, מסופקני; ומספק זה מתחיל השינוי".[xii] המשמעות היא, מדבריו של אל-חאפז, כי יש להביא לידי כך שהתודעה תבחן את המציאות בעיניים מפוכחות כשהיא מבחינה בין כללי-המציאות לבין כללים-ערכיים, דהיינו החיפוש אחרי "תודעה מתואמת" שתחולל את השינוי המיוחל. במילים אחרות, אל-חאפז ביקש להביא את החברה הערבית לידי רציונאליות אנליטית כדי להגיע לרמת "תודעה מתואמת" גבוהה ככל שניתן.

ספרו של אל-חאפז ראוי לדיון רחב יותר, וקרוב לוודאי שתימצא ההזדמנות הנאותה לערוך דיון כזה, ויחד עם זאת ניתן לסכם את דבריו של אל-חאפז, בנקודות עיקריות אחדות, שיש בהן להורות על השינוי האידיאולוגי שהוא עבר בעקבות השהות בפריז ובעקבות המלחמה ולאחריה.

1. דגש על דמוקרטיה.
2. הכישלון של האינטלקטואלים הערביים לשים את הדגש על הבעיות החשובות בחברה הערבית.
3. שאיפה לשינוי תודעתי בחברה הערבית - הספקנות במקום הוודאות.[xiii]

מאמר ביקורת נוסף על ספרו של אל-חאפז נכתב מפי יאסין אל-חאג' צאלח. אל-חאג' צאלח, תושב סוריה, עיתונאי פורה ששם דגש על שמאל הערבי, והוא אף נתן לכך ביטוי פעמים רבות בעיתונות הכתובה ובאתרי אינטרנט. אל-חאג' צאלח היה חבר פעיל ב"מפלגה הקומוניסטית הסורית - הלשכה המדינית" בראשותו של ריאד אל-טורק, שהצטרפה ל"איחוד הלאומי הדמוקרטי" ב-1979 יחד עם "מפלגת הפועלים המהפכנית" של יאסין אל-חאפז. בשל פעילותו הפוליטית, אל-חאג' צאלח נכלא בכלא הסורי משנת 1980 ועד ל-1996. לאל-חאג' צאלח אסור לצאת מתחומי סוריה, אך בשל פרסומו המשטר מניח לו לפעול בחופשיות יחסית, כשם שהמשטר מניח לאחרים לפעול וזאת משום ששמם ידוע ברחבי העולם-הערבי ובמדינות המערב. מפעם לפעם, יאסין אל-חאג' צאלח מקבל ביטוי בעיתון האינטרנטי banias.net הפועל מרמת-הגולן בעריכת האחים ד"ר סמיח ספדי וד"ר יוסף ספדי - דרוזים תושבי רמת-הגולן. הנקודה העיקרית של חאג' צאלח בביקורת היתה, שאל-חאפז "הימר" רבות על "התודעה" מבלי שנתן לכך הגדרה מדויקת, וכי למרות הדברים החשובים שכתב, לספרו יש אופי של "התפלמסות התנצחותית". חאג' צאלח ציפה, כי ה"תודעה" המוזכרת בספר, תקבל הגדרה יותר מדויקת והבהרות תיאורטיות למה אל-חאפז התכוון כשהוא כתב על "התודעה" המכוננת של החברה הערבית. לדעתו של אל-חאג' צאלח, אל-חאפז "מנתץ את הצלמים שלנו, ובמקום להנחות אותנו לאמונה חדשה, הוא מבקש מאתנו שנהפוך את הדאגה לאמונה ואת הצימאון הפאוסטי[xiv] לרוויה שכלתנית". מסיבה זו, טען אל-חאג' צאלח, שאל-חאפז הוא "אינטלקטואל מודרני המודע למודרניות שלו",[xv] אולם אין בזה די כדי למשוך את האחרים אחריו. לטענתו של אל-חאג' צאלח, הוא הסיק את המסקנה הזו מכל כתביו של אל-חאפז ומפעילותו הפוליטית לאורך השנים. אולם מסקנתו זו של חאג' צאלח, גורמת עוול מסוים לאל-חאפז משום שהשפעתו לא נמדדה רק "כמותית", דהיינו מספר האנשים "שהלכו אחריו", אלא השפעתו היתה איכותית שחרגה במידה רבה מהמגבלות של הזמן והמקום. והראיה היא, שהספר קיבל פרסום רב לאחר מותו של יאסין אל-חאפז ב-1978, וכי חאג' צאלח כתב ביקורת על הספר בסוף שנת 2003. דהיינו, הספר רלוונטי לימים אלה, ומכאן נבע כוחו האמיתי של אל-חאפז שספרו שמר על רעננות אידיאולוגית גם עשרות שנים לאחר מותו.

ביקורת נוספת מדברי אל-חאג' צאלח עלתה כשציין כי אל-חאפז שם דגש אל אירופה כ"סטנדרט", דהיינו, דגם שאינו רק דוגמא בעלמא לדבריו, אלא שאיפה לחיקוי. לדידו של אל-חאג' צאלח, אירופה מבחינתו של אל-חאפז היתה "סטנדרט מושלם" ולא צד שווה - כלפי העולם-הערבי - על כן, "המציאות" של אל-חאפז לוקה בחסר. ויחד עם זאת, אל-חאג' סיים את ביקורתו במילים האלה: "לאחר יאסין אל-חאפז דחינו את הסטנדרטיות של המערב, ומצאנו את עצמו ללא כושר-חסינות בחיקה של סטנדרטיות העבר; המציאות נותרה לוקה-בחסר - המדע הוא הקוראן - ההווה הנו בגידה - הפוליטיקה מביאה לידי כפירה - וההיסטוריה הנה היסטוריזם הפוך, כשהמדע והפוליטיקה מנועים בחברותינו הלא-ציביליזטוריות".

במאמר אחר שפרסם אל-חאג' צאלח בעיתון אל-ספיר הלבנוני, ב-28 בינואר 2004, הוא סקר את האירועים וההתפתחויות של הפילוגים במפלגה הקומוניסטית הסורית תחת הכותרת "מהמפלגה הקומוניסטית אל השמאל הדמוקרטי". גם הוא כינה בלעג, בדומה לאליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז בסוף שנות ה-50, את חברי "המפלגה הקומוניסטית הסורית" של חאלד בקדאש כ"בקדאשיים", ואת האידיאולוגיה של המפלגה כ"בקדאשית". את הסיבה העיקרית להתפלגויות האלה במחנה הקומוניסטי בעולם-הערבי, ייחס אל-חאג' צאלח ל"תבוסה המסחררת של מלחמת יוני 1967". כאשר בשנות ה-70 חל הפילוג הראשון במפלגה הקומוניסטית, הפורשים חיברו שיר עממי פרובוקטיבי למנגינות של אום כולתום שאחד מהבתים היה "קראנו את הספרים של יאסין אל-חאפז ואת של אליאס מורקוס", ששניהם היו מעין סדין אדום בעיני מנהיגי "המפלגה הקומוניסטית הסורית" של חאלד בקדאש. המשמעות היא, שככל שחברי המפלגה רצו יותר דמוקרטיה במפלגה ואף חפצו לבסס מדיניות עצמאית יותר ולא פרו-סובייטית, הם ידעו היטב באיזה נקודות רגישות לגעת כדי להבהיר לראשי המפלגה את דעתם. אל-חאג' צאלח היה אחד מאלה ששרו את השירים העממיים האלה.

את השינוי שעבר אל-חאג' צאלח, ועוד רבים אחרים, במאבק על דמותה של התנועה הקומוניסטית הסורית, קרה במידה מסוימת גם "למפלגה הקומוניסטית הלבנונית" עצמה, שהיתה תחת השפעתו של חאלד בקדאש, כשחבריה החלו להיחשף לכתביהם של "מרכסיסטים עצמאיים" - כהגדרתם - כדוגמת אליאס מורקוס, יאסין אל-חאפז וצאדק ג'לאל אל-עזם. עם הזמן, מגמה זו עברה מ"המפלגה הקומוניסטית הלבנונית", לזו הפועלת בסוריה. עיון מחודש בכתביהם נבע מ"ממשבר אינטלקטואלי", דהיינו לא מפלגה זו ולא אחותה הסורית הצליחו להעמיד אינטלקטואלים שהצליחו להעניק רעננות מחשבתית ויצירתית לשתי המפלגות, למרות שנים רבות של פעילות פוליטית. דרך העיסוק ההיסטורי במפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון ובספרו של יאסין אל-חאפז, מבקשים אנשי-הרוח הערביים לרמוז לקוראיהם כי באופן בסיסי העולם-הערבי נותר כשהיה, למרות התהפכות הרבות שעברו על העולם כולו מבחינה לאומית, פוליטית, חברתית, כלכלית וטכנולוגית.

הערות
------
[i]לואיס עוד', אל-פנון ואל-ג'נון פי ארופא 1969. (קהיר: 1970).
[ii]מצוטט אצל ניסים רג'ואן, "ביקורת הנאצריזם", אצל שמוען שמיר (עורך), ירידת הנאצריזם 1965-1970: שקיעתה של תנועה משיחית. (ת"א: מפעלים אוניברסיטאים, 1978), עמ' 356.
[iii] הציטוט נלקח ממאמרו של ד"ר עבדאללה טורקמני, אזרח סורי המתגורר כיום בטוניס, שכתב מאמר על יאסין אל-חאפז שהופץ בגרסת אינטרנט באתר: hem.bredband.net. המאמר פורסם בערבית לראשונה באוקטובר 2003.
[iv]אל-חאפז רצה ליצור דימוי של "צייד" ו"ניצוד".
[v]על-פי המיתולוגיה היוונית, פרומתיאוס הביא את האש לבני האדם. משמעות שמו ביוונית "החושב מראש".
[vi]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. (לבנון: 1979), עמ' 6.
[vii]השאם אל-קארווי, "דאוולה יאסין אל-חאפז", ב- amin.org, 25 באוקטובר 2004.
[viii]עית"ים מזרח, סקירה מיוחדת מספר 29/586.176, 19 במאי 1968, עע' 1-29. (לקט מ: אל-ג'מהור (לבנון), אל-טליעה (מצרים), אל-מסא'א (מצרים), אח'ר סעה (מצרים), אל-חואדת' (לבנון), אל-טליעה (סוריה), אל-בעת' (סוריה), ועוד).
[ix]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 29.
[x]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 30.
[xi]סביר להניח כי אל-חאפז כתב זאת גם לאור הפרסומים בכלי התקשורת הערביים כי החיילים הערבים התקשו לתפעל את כלי הנשק במלחמה.
[xii]אל-שארק אל-אווסט (לונדון), 5 באוגוסט 2004.
[xiii]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 254, עמ' 261.
[xiv]"פאוסט" - מחזה מאת יוהן וולפגנג פון גתה. גיבור המחזה, יוהאן פאוסט, למרות ידיעותיו הרבות והשכלתו המקיפה, הוא נותר מתוסכל מהכרתו את העולם. על כן, מתוך ספקותיו וייאושו הוא מסיק כי "איננו יכולים לדעת דבר". זו היצירה החשובה ביותר שנכתבה בשפה הגרמנית, והיא מהווה מקור של אין-ספור ציטוטים.
[xv]יאסין חאג' צאלח בעיתון אל-ראי (לבנון), 26 בדצמבר 2003; כמו כן, המאמר יצא בגרסת אינטרנט בשפה הערבית באתר rezgar.com, ב-6 בינואר 2004.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יאסין אל-חאפז - התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות", 7 בינואר 2008, The Mideast Forum.