Monday, May 26, 2008

אהוד אולמרט הציל את בשאר אל-אסד

הבעיה עם מקבלי ההחלטות בישראל היא, שהם נוטים לחשוב שאפשר להפוך כל שחקן רדיקלי נוקשה לשוחר-שלום ולבר-שיח הגיוני במתכונת אירופאית. ולכן, מנהיגים ישראלים נוטים לטעות בשימוש-היתר בביטוי "ויתורים כאובים" מתוך הבנה שגויה שהיא תרכך את האויב. אך זוהי, למעשה, פזרנות-יתר שרק מעצימה ומגבירה את התיאבון של אויבנו. תזכורת קלה לציבור הישראלי: בדיוק על בסיס ההנחה הזו נערכו השיחות עם יאסר ערפאת שהובילו להסכם אוסלו הרשלני.

בישראל לא ממש מבינים את התרבות הפוליטית הערבית: ראיית הזמן של הערבים היא היסטורית ארוכת-טווח, בעוד שהראייה הישראלית היא לכל היותר קצת מעבר לפינה.
הפוליטיקה הישראלית אינה מתנהלת כמי שמייצגת אומה הקיימת כבר אלפי שנים, אלא היא נוהגת ומתנהגת כאורחת הססנית המתנצלת על כל צעד ושעל. האמת ההיסטורית נמצאת לצידנו, אך אנו מתנהגים כאביונים בשער וכפושטי-יד ורגל. והערת-הבהרה לכל התומכים או השוללים את העברת רמת-הגולן לידיים סוריות: התהליך המדיני, אם בכלל תהיה התקדמות בעתיד, יהיה ארוך מאוד ומתיש מאוד בהתאם למסורת הסורית הידועה.

מסתבר, שאפשר לקרוא מאות פיסות של
ידיעות מודיעיניות גולמיות ולהתעמק בהיסטוריה המדינית של המזרח-התיכון, ואף להעסיק יועצים אחדים, אך לא להבין לעומק את התהליכים האמיתיים המתרחשים בעולם-הערבי. יש לנו עם אמיץ ונחוש, אך המנהיגות הפוליטית בישראל נוטה לזלזל בכוחו של העם הזה לעמוד באתגרים לאומיים לאורך זמן. הפוליטיקה הישראלית יותר מידי מושפעת מהכותרות השליליות המתפרסמות בתקשורת הישראלית על המדינה ועל תושביה. תרבות הבכי והנהי של התקשורת הישראלית משפיעה על התודעה המדינית של נבחרי ישראל, ומהם היא עוברת לכלל הציבור הישראלי. גם חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, הושפע מאותן כותרות שליליות עד למלחמת לבנון השנייה.

במשך שנים אחדות עמלו מדינות רבות לבודד את המשטר הסורי בשל טיבו המפוקפק ואופיו הרצחני שהתבטא היטב במרחב המזרח-תיכוני. עשרות אנשי אופוזיציה סוריים כתבו והזהירו את ישראל מתרגילי הסחה של המשטר העלווי בראשותה של משפחת אסד. ולבסוף, ישראל מעניקה מתנה לבשאר אל-אסד - זה שמעל לראשו מתנופפת החרב המתהפכת בדמותו של בית-הדין הבינלאומי לחקירת רצח נשיא לבנון לשעבר,
רפיק אל-חרירי. ראש-ממשלת ישראל התהדר בטענה כי השיחות עם סוריה חלו כבר בראשית 2007. אך, בשעה שראשיהם של הנציגים הישראלים הסתחררו מהשיחות עם הסורים, אלה המשיכו לבנות את הכור הגרעיני בדיר א-זור.

שימו לב לטענות של אנשי מערכת-הביטחון התומכים בהעברת רמת-הגולן לידיים סוריות: לטענתם, "גם מקו-המים של הכנרת אפשר להגן על ישראל". דהיינו, אנשי מערכת-הביטחון מוכנים להמר שאפשר להגן על ישראל מקו-המים. אם כך, אז למה לא להגן על ישראל ממרומי רמת-הגולן כשאנו שולטים על מבואות דמשק? אם לדעתם של אנשי מערכת-הביטחון הציבור הישראלי לא יעמוד מנטלית בהתקפת טילים סורים על ישראל במצב הקיים, מי יכול לערוב לכך שהציבור הישראלי יוכל לעמוד בהתקפת טילים על ישראל ללא
רמת-הגולן?

וכעת, תתחיל תעמולת הפחדה של הציבור הישראלי, דהיינו, "מה יקרה אם לא נעביר את רמת-הגולן לידיים סוריות". בעוד זמן מה, מחייבי הנסיגה יפיצו את המשפט הבא: "גם אם ישראל תנצח את סוריה במלחמה, ישראל תפסיד". מבינים כעת את ההיגיון? כך בדיוק התנהל המסע התעמולתי למען הסכם אוסלו בשעה שישראלים רבים נרצחו ברחובות ישראל. ("קורבנות השלום" קראו לזה אז, באותם ימים).

באופן מסורתי, סוריה היא המדינה הרדיקלית ביותר בעולם-הערבי ויש לה תרומה משמעותית לאירועים שהובילו לפרוץ
מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967. בעיניים סוריות, למדינה הסורית יש תפקיד היסטורי ערבי מחייב ואורך-טווח. המנהיגות הסורית הנוכחית מוכנה להשיג את מטרותיה גם במחיר של סבל לתושביה על-מנת להגיע לייעודה ההיסטורי הראוי לה - שעליו מתחנך כל אזרח סורי עוד מינקותו.

על-מנת להבין טוב יותר את
המדיניות הסורית הנוכחית כלפי ישראל, צריך להזכיר את דברי שר-החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שנאמרו בשנת 2000 בפני הכנס השנתי של התאחדות הסופרים הערביים בסוריה. וכך אמר א-שרע: "אם נהפוך את הסכסוך הצבאי עם ישראל לתחרות מדינית, כלכלית, מסחרית ותרבותית על כל ממדיה, ואם נבודד את הנשק הצבאי שבידי ישראל וננטרל אותו באופן מעשי - אף כי הוא נשאר תמיד מאחורי הקלעים וצריך לקחת זאת בחשבון - או אז אפשר שהתוצאות יהיו טובות יותר, והאסונות שיפגעו בנו יהיו בהכרח קטנים יותר. וזאת משום שאנו נאלץ את ישראל להשתמש באמצעים אחרים זולת האמצעים הצבאיים שבהם יש לה עליונות על כל הערבים גם יחד. ייתכן, שבדרך זו נצליח".

והשאלה היא, מהי הצלחה בעיניים סוריות? ובכן, בעזה קיימת ישות חמאסניקית רצחנית הממררת את חייהם של תושבי הנגב; ביהודה ושומרון עתידה לקום מדינה פלסטינית שתשלוט על כל מישור החוף הישראלי; בדרום-לבנון, חיזבאללה לוטש עיניים לעבר ישראל והוא שוקל מהלך צבאי קרקעי נגד ישובי הצפון; ועל פי התכנון המדיני הישראלי, רמת-הגולן לכאורה שייכת לסוריה. חזרנו ל-1967, אך בתנאים הרבה יותר קשים ממה שהכרנו באותם ימים.

אין תימה איפוא, שלאור האופי הלוחמני והרדיקלי של
המנהיגות הסורית הנוכחית, רמת-הגולן היא נכס אסטרטגי חשוב מאין-כמוהו גם בימי שלום ורוגע. את זה המנהיגות הישראלית חוששת להגיד לציבור הישראלי והיא נוטעת בו הזיות בדמותן של "וויתורים כואבים". אם הסורים באמת רוצים שלום-אמת עם ישראל, עליהם לעשות ויתורים כאובים מאוד - שכן, שלום-אמת הוא גם אינטרס סורי מובהק, הלא כן?
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אהוד אולמרט הציל את בשאר אל-אסד", 25 במאי 2008, The Mideast Forum.

Wednesday, April 23, 2008

פיגוע תופת משולב בכרם-שלום

לאור ניסיון הפיגוע המשולב בכרם-שלום, נשאלת השאלה מה בעצם תנועת החמאס רוצה להשיג בימים אלה? אולם ראשית, הינה תיאור קצר של השתלשלות האירועים לאור המקרה האחרון: על-פי ידיעות אחדות ממקורות פלסטיניים, ארגון החמאס ניסה הבוקר (19 באפריל) לבצע פיגוע תופת משולב במסוף כרם-שלום בדרום הרצועה. מעבר כרם-שלום מהווה עורק מרכזי להעברת סחורות מישראל לרצועת עזה.

מקורות ישראלים מסרו כי ערנותם של החיילים במקום מנעה אסון גדול יותר. ככל הידוע עד כה, 13 חיילים נפצעו באירוע - רובם קל - והם פונו לבית-חולים סורוקה להמשך טיפול.

בשל חג הפסח, המסוף היה סגור היום. אולם, לא מן הנמנע
שהחמאס ניסה לבצע פיגוע ראווה דווקא ביום זה למרות שרק עובדים מעטים נכחו במקום. בחסות הערפל ששרר באזור לפני השעה 07:00 בבוקר, חוליה של החמאס פתחה בירי מרגמות ונשק קל, ודקות אחדות לאחר מכן דהרה מכונית תופת נהוגה בידי מחבל מתאבד שהתפוצצה בצד הפלסטיני של המסוף. מייד לאחר שהתפוצצה מכונית התופת, חוליה נוספת ניסה לחדור לתוך השטח הישראלי - כנראה במטרה לחטוף חיילים. בתחקיר נוסף שנעשה במקום התברר כי שתי מכוניות תופת התפוצצו במקום לאחר ששריונית שפרצה את הגדר ואפשרה להן להיכנס לתוך המתחם הישראלי. במהלך הפעולה נורו לעבר השטח הישראלי עשרות פצצות מרגמה.

בעקבות האירוע התפתחו חילופי אש כבדים, וצה"ל הורה לתושבי המקום להישאר בבתיהם עד לאחר שיסתיימו הסריקות כדי לוודא שלא חדרו לישראל מסתננים חמושים.

למרות שמתקיימות בדמשק שיחות בין נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר לבין
חאלד משעל על רגיעה כוללת ברצועת עזה, ארגוני הטרור בעזה ממשיכים לפגוע דווקא בנקודות המהוות עבורם עורק חשוב להעברת סחורות ואספקה חיונית לתושבי הרצועה.

ביום חמישי (17 באפריל), סוכל ניסיון חדירה של חוליית מחבלים למסוף כרם שלום, ויום קודם לכן נהרגו שלושה חיילי צה"ל בהיתקלות עם מחבלים ליד קיבוץ בארי. בעקבות האירועים של השבוע האחרון באזור עוטף-עזה נהרגו למעלה מ-20 מחבלים חלקם בפעולות יזומות של חיילי צה"ל ושל חיל-האוויר.

בעקבות הפיגוע בכרם-שלום, אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, אמר כי זו הייתה התקפה שכמוה לא ראינו מאז ההתנתקות, וכי היא תוזמנה לכל רוחב הגזרה שמטרתה הייתה לבצע פיגוע הרג המוני ובצידו חטיפה של חיילים והעברתם לתוככי עזה.

דוברי החמאס נטלו אחריות לפיגוע ולדבריהם צפויות התקפות נוספות במהלך השעות והימים הקרובים. דובר גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של החמאס, אמר כי הפעולה נועדה לחטוף חיילים, וכי הפעולה נועדה לציין את יום מותם של אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנטיסי.

עד לשעות אחרי הצהרים כוחות צה"ל בסיוע כוחות אוויריים ניהלו מרדף אחרי מבצעי הפיגוע שבמהלכו נהרגו מחבלים נוספים על אלה שנהרגו בשעות הבוקר בפיגוע המשולב במסוף כרם-שלום.

מה תנועת החמאס רוצה להשיג?
לישראל הייתה הזדמנות להתנתק לחלוטין מרצועת-מעזה לאחר הנסיגה משם ב-2005. לאחר ההפיכה הצבאית האלימה של החמאס, ממשלת ישראל יכלה לבצע החלטות אמיצות, אך כרגיל ישראל העדיפה להטיח את ראשה בקיר במסכת ארוכה של מלחמת-התשה עם ארגוני הטרור ובראשם החמאס. כשישראל החליטה על פעולה צבאית, זו הייתה פעולה הססנית ולא החלטית כמצופה ממדינה ריבונית שאזרחיה מופגזים ללא הרף מידי יום.

בחודשים האחרונים ראשי החמאס הודיעו כי הם מעוניינים להתנתק מישראל ולהתחבר למצרים. לפיכך הם פעלו בכמה מישורים במקביל כדי להגיע לתוצאה הרצויה:

1. להודיע קבל עם ועולם כי המצב בעזה על סף פיצוץ בשל המצור שהטילה ישראל.
2. לאיים כי תושבי עזה יפרצו בהמוניהם את המעברים. זהו איום המופנה בעיקר למצרים.
3. להוציא הודעות מידי יום על מחסור חמור כזה או אחר, וכי עזה נמצאת על סף קריסה.
4. להוציא לפעול התקפות טרור נגד כל המעברים מופעלים בידי ישראל עד שהם יסגרו, ובכך תיפתח הדרך לפתיחתם של מעברים חדשים עם מצרים - מעברים שיהיו בשליטת אנשי החמאס.

שוב ישראל משמשת כלי שבאמצעותו ישות ערבית אחת מפעילה לחץ על ישות ערבית אחרת. במקום לשים סוף למשחק הכפול הזה, ממשלת ישראל נגררת אחרי משחקי-הדמים האלה תוך כדי חשיפתם של אזרחי-ישראל להפגזות בלתי-פוסקות וחשיפתם של חיילי צה"ל לגחמות הטרוריסטיות של ארגוני הטרור בעזה.

ממשלת ישראל חוששת שאם כל המעברים לרצועת-עזה יסגרו, ייפגעו האינטרסים הישראליים הנוגעים לעניינים צבאיים וכלכליים הקשורים לרצועת-עזה. ובתוך כך מקננת המחשבה שאולי החמאס יקרוס בשל לחצים פנימיים, ואז תיסלל הדרך לחזרתו של אבו-מאזן וחזרתה של תנועת הפת"ח לרצועת-עזה. במקום לבחון את המציאות בראייה אסטרטגית ארוכת-טווח, ישראל עוסקת בכיבוי שרפות מקומיות תוך כדי התשתם של אזרחי-ישראל המתגוררים בישובי הספר.

העיוורון הישראלי אינו מתבטא רק בנוגע לרצועת-עזה, אלא הוא לעיתים חמור הרבה יותר כלפי הלאומנות הערבית בתוככי מדינת-ישראל. על החלטה האיוולת להכניס כתוביות בערבית לשלטי הדרכים בישראל ולמוסדות הישראלים במדינה, אנו משלמים על כך מחיר כבד מידי יום, תוך כדי התגברותם העקבית של כל היסודות הלאומניים של המיעוט מוסלמי החי בישראל - הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית.

המערכות הפוליטיות והמשפטיות בישראל עדיין סבורות שחנפנות היא הדרך היחידה והיעילה להרגיע את רעבונה של המפלצת הלאומנית של ערביי-עזה או של ערביי-ישראל - ולא כך הוא.

שימו לב שבכל פעם שארגוני הטרור מבצעים פיגוע דמים נגד ישראל, מייד קמים מרבצם הארגונים ל"זכויות אדם" ומנסים להסיט את מוקד ההתעניינות לעבר איזה ירי צה"לי שנעשה בשגגה, או לעבר כמה חולים שנאסרה עליהם הכניסה לישראל.

על-מנת להבין את הדילמה הפלסטינית כפי שהוא באה לידי ביטוי בפעולותיה של תנועת החמאס, קיראו את המאמר "
הפרדוקס הפלסטיני - חאלד משעל כמשל".

התרבות הפוליטית הפלסטינית אינה שונה בהרבה מהתרבות הפוליטית המאפיינת את רוב רובו של העולם-הערבי. הבעיה נותרה כשהייתה עוד מראשית התנועה הלאומית הערבית, דהיינו כוחות צנטריפוגליים רבים מושכים את חברה הערבית לכיוונים שונים ומנוגדים ברוב המקרים. בעיה זו נוצרה בשל שתי סיבות עיקריות:
א. בעיית הזהות: דהיינו התנגשות בין הלאומיות האזורית (המדינה), לבין הזהות כאומה (ערבית), ושניהם מתנגשים עם הזהות הדתית (האסלאמית).ב. גיבוש לאומי: מעבר לרעיון הלאומי, לא הונחו יסודות חברתיים, פוליטיים וכלכליים כדי ליצור מוקדי זיקה של החברה בכללותה, ובכך לעצב את ההתנהגות הפוליטית של האוכלוסייה. במילים אחרות, כשאין זיקה כזו, אין כל מחויבות של החברה לפעול על-פי קו פוליטי מוגדר. ומכאן, ריבוי ארגוני הטרור בעולם-הערבי שחלקן הן כנופיות קרימינליות שקפצו על עגלת הלאומיות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פיגוע תופת משולב בכרם שלום", 22 באפריל 2008, The Mideast Forum.

Monday, April 14, 2008

ועידת דרבן השנייה והפליטים היהודים

במחצית הראשונה של 2009 עתידה להתקיים דרום-אפריקה ועידת דרבן השנייה שתעסוק, פעם נוספת, בקידום המאבק בגילויי הגזענות ברחבי-העולם. מדינת ישראל, ארה"ב ומדינות מערביות נוספות הודיעו כי הן תחרמנה את הועידה לאור מה שהתרחש בועידת דרבן הראשונה שנערכה בספטמבר 2001, שהפכה לאורגיה אנטי-ישראלית אלימה וגזענית. בתחילת אפריל 2008 התפרסמה בעיתונות האמריקאית מודעה שעליה חתמו עשרות פוליטיקאים ואנשי-רוח בולטים שקראו לממשל האמריקאי להחרים את הועידה מכיוון שהיא הפכה לבמה המעודדת אנטישמיות והסתה אלימה נגד ארה"ב וישראל. בין החותמים על המודעה היו אלי ויזל - חתן פרס נובל לספרות, ג'יימס וולסי - ראש הסי-איי-אי לשעבר, ופרופסור אלן דרשוביץ - מבכירי המשפטנים בארה"ב.

בינואר 2008 הודיעה ממשלת קנדה כי היא הסירה את תמיכתה מהוועידה הבינלאומית המתקיימת בשיתוף הנציבות לזכויות אדם של האו"ם ובהשתתפותם של מאות ארגונים לא ממשלתיים מרחבי-העולם העוסקים בתחום. ג'ייסון קני, השר הממונה על הנושא הבין-גזעי בממשלת קנדה מסר, כי "קנדה מעוניינת להילחם בגזענות ולא לתמוך בה. אנחנו מעוניינים להשתתף בכל ועידה המתנגדת לאנטישמיות ולחוסר סובלנות, אבל לא בכאלה שממש מקדמות אותן". לדבריו, ועידת דרבן הראשונה שנערכה ב-2001, הפכה לקרקס של חוסר סובלנות לאחר שמדינות ערביות ומוסלמיות ניצלו את הבמה לתקוף את ישראל בלבד.

לכל הדעות, ההסתה האלימה והגזענית שהופנתה לעבר ישראל במהלכה של ועידת דרבן הראשונה, הותירה חותם בל-ימחה בקרב המשתתפים, ולמעשה היא חיזקה את הדעה הרווחת שבכנסים בינלאומיים ישראל משמשת מטרה קלה ונוחה לגילויי אלימות, הסתה ודה-לגיטימציה. כך למשל, ארגוני ימין קיצוני ושמאל קיצוני מרחבי-העולם חברו יחדיו לארגונים ערביים במטרה לקעקע את תדמיתה של מדינת-ישראל לאור מלחמת טרור המתאבדים שהיתה אז בשיאה. עד למלחמת-העולם השנייה היהודים שימשו מטרה קלה ונוחה לדה-לגיטימציה - וכיום, השנאה הפתולוגית הזו מופנית לעבר מדינת-ישראל בעזרתם המסורה של יהודים וערבים בעלי אזרחות ישראלית (שחלקם יושבים בכנסת-ישראל או פועלים במסגרת האקדמיה הישראלית).

ימים אחדים לאחר ועידת דרבן הראשונה התבצע הפיגוע במגדלי התאומים בארה"ב בידי ארגון אל-קאעידה. הטרור האסלאמי והאיום האסלאמי תופסים כותרות ברחבי-העולם. אירופה כולה עוקבת בחרדה אחרי השינויים התרבותיים המתרחשים באירופה בשל ההגירה המוסלמית אליה. ראשי הכנסייה הנוצרית באירופה פועלים ללא הרף כדי לחזק את הזהות הנוצרית ביבשת לנוכח האיום האסלאמי. במילים אחרות, העולם השתנה לחלוטין מאז ועידת דרבן הראשונה. אך נשאלת השאלה היא, האם השינוי הזה יגרור אחריו שינוי חיובי כלפי ישראל בוועידת דרבן השנייה? והתשובה היא, שכנראה סביר להניח שלא. על כן, צריך לתקוף את הבעיה בדרך מעט שונה ממה שמציעה מדינת-ישראל הרשמית. לפיכך, העניין הזה מוביל אותנו לכתבה שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות על-מנת לקשור את הקצוות לכותרת שניתנה למאמר הנוכחי.

ב-4 באפריל התפרסמה כתבתו של סבר פלוצקר במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות שדנה, בין היתר, על "הדרך לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים". בכתבה שהתפרשה על-פני עמוד שלם נמסרו מספרים, אחוזים, סכומים, חישובים, הסכמות או אי-הסכמות בין הצדדים. על-פי חישובים שנעשו גם בעזרת מחקרו של פרופסור אריה ארנון, הסכום שיידרש כדי לשקם ולפצות את "הפליטים הפלסטינים" עומד על כ-90 מיליארד דולר.

למי שלא יודע, "פליט פלסטיני" נחשב למי שהתגורר בארץ-ישראל בין יוני 1946 ועד מאי 1948, גם אם הוא הגיע מאחת המדינות הערביות רק כדי לחפש פרנסה או כדי לסייע לכנופיות הערביות שהתכוננו לסכל בדרכים אלימות ואכזריות את הקמתה של המדינה היהודית. זאת ועוד, "הפליטות הפלסטינית" עוברת בירושה לנצח. זהו המקרה היחיד בעולם בו "פליט" מוריש את מעמדו לאשתו ולילדיו לדורי דורות בחסותם ובסיועם של ארגוני האו"ם שהוקמו לשם כך.

המיוחד בכתבה היה, שמילה אחת לא נאמרה בנוגע למיליון הפליטים היהודים שגורשו בחוסר-כל ממדינות-ערב בגירוש אלים, אכזרי וגזעני במשך תקופה קצרה. על-מנת להבהיר את הנקודה הזו, חשוב להבדיל בין פליט יהודי שגורש ממדינה ערבית בחוסר-כל לבין "פליט פלסטיני" שנמלט בשל המלחמה:

א. היהודים שישבו במדינות-ערב התגוררו בהן מזה דורי דורות. הם לא פלשו בכוח-הזרוע והם לא נלחמו נגד המוסדות הרשמיים של המדינה הערבית, או ניסו להחליף את הזהות הלאומית של המדינה הערבית בזהות יהודית.

ב. היהודים לא הכריזו מלחמה על הריבונות הערבית, והם גם לא הזמינו את הצבא הישראלי כדי לסייע להם במאבק הלאומי היהודי במדינות הערביות.

ג. היהודים סייעו ופיתחו את מקום מושבם על-פי חוקי המקום, ולעיתים הם היוו את השדרה הכלכלית והתרבותית העיקרית של המדינה בה הם התגוררו. על-מנת להבין את גודל הטרגדיה שעברה על יהודי ארצות-ערב, מומלץ לקרוא את ספרו של איתמר לוין: "שקיעה במזרח - חיסול הקהילות היהודיות במדינות ערב ושוד רכושן", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-2001.

ד. הרכוש שהותירו היהודים במדינות-ערב עולה בהרבה על הרכוש שהותירו כאן ערביי ארץ-ישראל שנסו ממנה בעקבות המלחמה שפרצה ביוזמתם. רבים מאלה המוגדרים "פליטים פלסטינים" הגיעו לכאן בעקבות הפיתוח הכלכלי המואץ של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, לכן מודגש פרק הזמן הקצר, בין יוני 1946 למאי 1948, כדי להגדיר מיהו "פליט פלסטיני". מסתבר, שהפליט האמיתי הוא יהודי - ולא ערבי (למרות מה שמודגש בתעמולה הערבית הנתמכת על-ידי כמה ישראלים התורמים גם הם לשתיקה המתמשכת הזו).

ה. לא ישראל יצרה את בעיית "הפליטים הפלסטינים", שכן התוקפן נושא באחריות מלאה ובלעדית למעשיו ולמחדליו. לא כך הוא המקרה בעניינם של הפליטים היהודים שגורשו או שנאלצו לעזוב את מקום מושבם בחוסר-כל בעידודן התוקפני של הממשלות הערביות.

בניגוד לדעה הרווחת, בעיית הפליטים היהודים אינה חרב פיפיות, והיא אינה מקעקעת איזשהו יסוד מיסודות קיומה של מדינת-ישראל הריבונית. "דרישת השיבה" הפלסטינית היא "דרישת נישול", בעוד שבעיית הפליטים היהודים היא בעיה מוסרית מובהקת הראויה לתשומת-לב גדולה הרבה יותר - הן מדינית, הן משפטית והן כספית. בשנותיה הראשונות של המדינה, האפילה טרגדיית השואה בעוצמתה על שאר הטרגדיות שהתרחשו לבני עמנו בעת ההיא - ובצדק. אולם כעת, הגיע הזמן לטפל בבעיה זו עם מלא הרצינות והאחריות הנדרשות לכך. אלא, שמדינת-ישראל הרשמית מפספסת הזדמנויות רבות כדי להציג בפני העולם את הבעיה הכאובה הזו כפי שאירע לאחרונה בועידת אנאפוליס. שימו לב לנאומו של ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, בועידת אנאפוליס כשהוא פונה במילים נרגשות למחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית:

"באתי לכאן היום לא כדי לעשות חשבון היסטורי בינינו לביניכם, מה גרם לעימות ולשנאה, מה מנע במשך שנים רבות פיתרון של פשרה ושלום. אני רוצה לומר מעומק הלב כי אני יודע ומכיר בכך שלצד הסבל הבלתי פוסק שרבים בישראל התנסו בו - בגלל ההיסטוריה, בגלל המלחמות הטרור והשנאה כלפיהם, סבל שמלווה את חיינו בארץ שלנו מאז ומעולם - גם בני עמך סבלו שנים רבות ויש שעדיין ממשיכים לסבול. פלסטינים רבים חיים עשרות שנים במחנות, מנותקים מההוויה שהם צמחו בה ומתבוססים בעוני, הזנחה, בדידות, מרירות ורגשי עלבון עמוקים שלא נותנים להם מנוח. אני יודע שהכאב והעלבון האלה הם מהיסודות העמוקים ביותר שמהם צמחו אתוסים של שנאה כלפינו. איננו אדישים לסבל הזה, איננו מנוכרים לטרגדיות שאתם חוויתם. אני מאמין כי במהלך המו"מ בינינו נמצא את הדרך הנכונה כחלק ממאמץ בינלאומי שאנחנו ניטול בו חלק לסייע לפלסטינים אלה למצוא מסגרת נכונה לעתידם במדינה הפלסטינית שתקום, בשטחים שעליהם יוסכם בינינו".

מילה אחת לא נאמרה על הטרגדיה, הגירוש והגזל שחוו יהודי ארצות-ערב. מילה אחת לא נאמרה כדי להציג את "בעיית הפליטים הפלסטינים" באופן פרופורציונאלי לבעיית הפליטים היהודים שגורשו ממדינות-ערב. מאומה, כאילו בעיה זו אינה קיימת כלל בתודעה הישראלית. ממשלת ישראל מתעלמת, אך הקונגרס האמריקאי העניק תמיכה מוראלית חשובה לבעיה זו בחודש מרס 2008.

החלטה 185 של הקונגרס האמריקאי מעניקה בפעם הראשונה הכרה מלאה בפליטים היהודים שגורשו ממדינות ערב. חוק זה מחייב את כל הגורמים האמריקאים הרשמיים העוסקים בסכסוך הערבי-ישראלי, לכלול גם התייחסות לפליטים היהודים באופן שווה לפליטים הפלסטינים. עם החלטה חשובה שכזו, על ממשלת ישראל לפעול באופן אינטנסיבי כדי להעלות את הנושא בפורומים בינלאומיים כדוגמת ועידת דרבן.

במסגרת הדיונים בועידת דרבן המשתתפים יעסקו ב"גירוש", ב"טיהור אתני", ב"אפרטהייד", ב"גזענות" ובעוד נושאים חשובים יותר וחשובים פחות האהובים על התעמולה הערבית. גם אם ישראל לא תהיה במוקד הדיונים, זו תהיה הזדמנות פז להציג את כל הנושאים האלה בהקשר ישיר לגירוש יהודי ארצות-ערב במספרים, בתמונות, בסרטים, בספרים, בתערוכות, בפלקטים ובעדויות אישיות. הכל קיים, רק צריכה החלטה ממשלתית אמיצה כדי לעבור ממצב של התגוננות רופסת למצב של פעלתנות עיקשת תוך כדי גיוסם של הארגונים היהודים בעולם שיתגייסו ברצון למען מטרה זו.

במקום להחרים - צריך לחשוב מחוץ לקופסא. לא ברפיסות - אלא בפעלתנות יזומה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועידת דרבן השנייה והפליטים היהודים", 11 באפריל 2008, The Mideast Forum.

Tuesday, April 01, 2008

הפסגה הערבית בדמשק

במשך שנה שלמה סוריה התכוננה לקראת אירוח הפסגה הערבית שהתקיימה ב-29-28 במרס 2008 בדמשק. לפני שנה, בפסגה הערבית שנערכה בסעודיה, הוחלט ברוב פר והדר שסוריה תארח את הפסגה הערבית ה-20. לשם כך נבנה במיוחד מתחם-אירוח מרשים בגודלו ויופיו; דמשק התמרקה לקראת האירוע; כל פרט תוכנן בקפידה, ואפילו האולפן של הטלוויזיה הממלכתית של סוריה עבר מתיחת פנים.

כרגיל במקרים כאלה, עוצב לוגו מיוחד לקראת הפסגה שהוצג באולם הועידה ובאולפן הטלוויזיה; כל הנציגים הבכירים ענדו על דש בגדם את הסמל המיוחד שעוצב לשם כך - גם הנשיא הסורי בשאר אל-אסד ענד את הסמל; חוברו שירים פטריוטיים במיוחד לקראת האירוע וכל אחד מהמשתתפים שינן את הטקסטים הידועים כאילו מאומה לא השתנה בעולם-הערבי מאז שנות ה-50 של המאה קודמת.

במהלך היומיים האלה הטלוויזיה הסורית עסקה רק בפסגה הערבית. ביום שישי (28 במרס), הטלוויזיה הסורית העבירה בשידור ישיר את הגעתם של ראשי המדינות הערביות (אלה שהחליטו להגיע).
אסד המתין לכל אחד מהם לרגלי המטוס, ולאחר מכן הוא ליווה אותם לאולם VIP בשדה-התעופה שם חיכו להם צלמי עיתונות לרוב. לאחר דקות אחדות, שבמהלכן התנהלה שיחת-נימוסין, אסד ליווה את האורח למכונית מהודרת שהסיעה את האורח ומלוויו לבית-מלון או למעון האירוח הרשמי. שדה התעופה של דמשק נסגר לטיסות מסחריות לאורך כל ימי הפסגה.

כל אחד מהאורחים זכה, פחות או יותר, לטקס זהה על-פי הכללים המקובלים. גם קדאפי, המנהיג הלובי, הגיע - מלווה בשומרת-ראש, כרגיל, שהלכה לצידו או מאחוריו כצל. גם הפעם, קדאפי חרג מעט מכללי הנימוס המקובל כשפער את שיער ראשה של אחת מהנוכחות שחיכתה לו לרגלי המטוס לקול צחוקם של הנוכחים. כל אורח שהגיע,
הטלוויזיה הסורית הציגה ביוגרפיה קצרה של המנהיג האורח, וכן נמסרו לצופים נתונים אחדים על מדינתו, על גודלה, על אוכלוסייתה ועל כלכלתה. על רקע הקריינות הוקרן סרטון קצר על המדינה, נופיה ואתריה.

אסד נראה בוטח בהלכותיו ובמעשיו, וניכר עליו שהוא התאמץ להציג חזות של מנהיג ערבי רציני ובעל-מידות, כיאה למי שמייצג בעיני עצמו את המבצר הערבי אחרון של
הלאומיות הערבית. ביטוי לכך ניתן, במלל ובשירים פטריוטיים, לאורך כל השידורים - פעם אחר פעם.

למי שלא יודע עדיין, העבריין הנמלט
עזמי בשארה היה הפרשן העיקרי של רשת אל-ג'זירה לאורך הפסגה. מנגד, מנהל הטלוויזיה הסורית, נידאל קבלן (Kabalan), שידר את האירועים המרכזיים של הפסגה הערבית, והוא לא פספס את ההזדמנות להלל ולפאר את מנהיגותו של אסד ש"עמד מול הפרובוקציות האמריקאיות" שנועדו להכשיל את הפסגה הערבית בדמשק. קבלן ידוע באהדתו לניאו-נאצי דיוויד דיוק האמריקאי שנבחר בזמנו לייצג את מדינת לואיזיאנה בבית-הנבחרים האמריקאי ב-1989.

עשרות אורחים מרחבי-העולם הערבי התארחו באולפן ודברו בשבחה של סוריה ועל חשיבותה לעולם-הערבי. רבים מהאורחים ציינו באולפן, בנימוס רב, ש"סוריה היא בירת ההתנגדות הערבית", או "סוריה היא הבירה התרבותית של העולם-הערבי", וכן אף אחד לא שכח להגיד ש"סוריה מייצגת את ההיסטוריה הערבית" במלוא הדרה והיא "לב האומה הערבית". מידי שעה עגולה, או קצת פחות, הטלוויזיה הסורית שידרה את השיר הפטריוטי שחובר לכבוד הפסגה הערבית בשם "אני ערבי". מקהלת זמרים גברים שרה בקול צלול ועמוק "אנה ערבי, יא ווטני, יא ערבי" - שורה שחזרה על עצמה פעמים רבות לאורך השיר שלווה בתמונות של ערביי-המדבר דוהרים על סוסים, וכן צילומים של הקוראן, כיפת-הסלע ותמונות של לבנון, השטחים, רמת-הגולן ו
עיראק. באמצעות השיר הפטריוטי, סוריה הציגה את הבעיות המרכזיות של העולם-הערבי שבאמצעותן ניתן ללכד את הערבים כולם תחת הנהגתה הלאומית.

אין זה מקרה שסוריה שמה את הדגש העיקרי על העניין הישראלי. לאורך כל השנה האחרונה, סוריה עשתה כל יכולתה למנוע את בחירתו של
נשיא חדש למדינה הלבנונית למרות שלעיתים היה נדמה שכל הצדדים רוצים להגיע לפשרה בעניין. העניין הלבנוני הוא שעורר את רוגזם של מנהיגי ערב - אלא שהחליטו לא להשתתף בהצגה הפרטית של אסד בדמשק. חיזבאללה הוא זרוע איראנית-סורית במוצב הקדמי שלהן מול ישראל ומול השפעתן הגוברת של מדינות המערב ומדינות-ערב המתונות בלבנון.

סוריה החליטה לקשור את גורלה
לאיראן באופן הדוק ועקבי - זהו עניין אסטרטגי ולא רק עניין טקטי. אסד הבהיר היטב את הנושא הזה פעמים רבות במעשים ובדיבורים, למרות שבישראל ישנם כאלה החושבים שניתן "לאלצו" לזנוח את קשריו עם איראן תמורת רמת-הגולן. אם ישראל תלך להרפתקה מדינית עם סוריה על בסיס נסיגה מלאה מרמת-הגולן, זו טעות שתעלה לנו ביוקר רב.

סוריה תעשה ככול יכולתה כדי לטרפד את ההסכמים המתגבשים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, וכן היא תזין לתועלתה את העימות בין
תנועת החמאס בעזה לבין תנועת הפת"ח של מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית.

הפסגה הערבית נתנה לאסד הזדמנות נוספת להציג את סוריה כמבצרה של הלאומיות הערבית "הנכונה". על בסיס אידיאולוגיה זו, סוריה תמשיך לייצג, למשך השנים הבאות, את
הלאומיות הנאצריסטית של שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת - בלי פשרות מרחיקות-לכת ותוך כדי מאבקי-דמים גלויים וסמויים כאחד. בעניין הזה, הטלוויזיה הסורית אינה משקרת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפסגה הערבית בדמשק",31 במרס 2008, The Mideast Forum.

Wednesday, March 26, 2008

המיעוט הכורדי בסוריה - עימותים בצל החגיגות

מידי שנה, ב-21 במרס, מציינים הכורדים את ראש השנה על-פי המסורת הכורדית וכסמל לעמידתם הלאומית העיקשת. גם השנה הפזורה הכורדית ציינה את חגה כביטוי לאומי נגד הדיכוי המתמשך הקיים בטורקיה, בסוריה ובעיראק. במסגרת החגיגות לציון ראש השנה, (נורוז בפרסית, הנחגג גם באיראן), נערכה תהלוכת נרות בעיר קמישלי (Kamishli) השוכנת בצפון-מזרח סוריה על גבול טורקיה. באזור זה - משולש הגבולות סוריה-עיראק-טורקיה - מתגוררת מרבית הפזורה הכורדית הנמצאת תחת עינם הפקוחה של שירותי-המודיעין והביטחון של סוריה.

במהלך האירועים לציון החג, התגלע עימות בין צעירים כורדים לבין אנשי כוחות-הביטחון שבמהלכו נורו יריות לעבר הצעירים החוגגים. בעקבות הירי נהרגו שלושה צעירים כורדים ועוד חמישה אחרים נפצעו. אירוע זה מעלה פעם נוספת את מצבם הקשה והמסובך של הכורדים המתגוררים בסוריה, שכן אין זו הפעם הראשונה שאנשי
כוחות-הביטחון של סוריה פועלים בנחישות ובאלימות בכל פעם שהכורדים מנסים לבטא מנהגים לאומיים או דתיים.

דוברים כורדים המתגוררים במערב-אירופה מסרו כי שלטונות הביטחון של סוריה הידקו את הפיקוח בכל האזורים בהם מתגוררת הפזורה הכורדית לקראת כינוס
הפסגה הערבית, האמורה להתקיים בדמשק בסוף חודש מרס 2008.

באופן רשמי מתגוררים בסוריה כמיליון כורדים מתוך אוכלוסייה של 19 מיליון נפש. למעלה מ-200,000 מהם אינם מוגדרים אזרחים בעלי נתינות סורית לאור מפקד אוכלוסין שנערך ב-1962. על כן, נשללים מהם זכויות בסיסיות הניתנות בדרך-כלל לכל אזרח סורי כמו לימודים, עבודה, מגורים, ביטוח, טיפול רפואי, אחזקת נכסים וכן גם נשללת מהם האפשרות לרשום את ילדיהם במרשם התושבים. על כל צעד ושעל נדרש מהם לקבל את אישורם של הגורמים הביטחוניים המוסמכים, אפילו אם הדבר מתבטא בלינת לילה בבית-מלון בדמשק או באחת מעריה המרכזיות של סוריה.

באוקטובר 2007, הנשיא הסורי,
בשאר אל-אסד, הוציא הנחיה להנפיק תעודות זהות סוריות לתושבי רמת-הגולן הדרוזים. על-פי ידיעה שהתפרסמה בעיתון אל-חיאת בפברואר 2008, שר-הביטחון אהוד ברק העביר מסר לסוריה שתושבי רמת-הגולן הדרוזים יורשו לשאת תעודות זהות סוריות כמחווה לקראת חידוש המשא-ומתן בין שתי המדינות. שתי הידיעות האלה עוררו את זעמם של הכורדים בסוריה ושל הדרוזים ברמת-הגולן הנהנים מזכויות מלאות כתושבי מדינת-ישראל. רבים מהם ראו בהסכמתו של ברק (אם הידיעה נכונה) כפגיעה בכבודם והפקרת גורלם - עד כדי בגידה - בידי רודן המייצג משטר של עריצות דיקטטורי.

כמובן שהידיעה הזו גרמה לתרעומת רבה גם בקרב הפעילים הכורדים בסוריה. אחד מהם, מוחי אל-דין עיסו, פעיל זכויות אדם כורדי ומשולל אזרחות סורית, התבטא באחד מאתרי
האופוזיציה הסוריים באופן הבא: "נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, פרסם החלטה להעניק לאזרחים הסורים בגולן הסורי הכבוש תעודת-זהות סורית. כמובן שהחלטה זו מהווה יוזמה מבורכת מצד הנשיא אסד, שהרי הגולן הסורי מהווה חלק מהאדמות הסוריות שכל אזרח פטריוטי צריך להגן עליהן. ואולם, האין מותר לנו, הכורדים הסורים משוללי האזרחות הסורית לשאול את כבוד הנשיא מדוע לאחר 45 שנות קיפוח, הוא לא קיבל החלטה להשיב גם את האזרחות שנשללה מהכורדים? האין הוא בטוח שהם משתייכים למולדת האם שלהם, סוריה? הרי הכורדים, כפי שיודע כבודו, לא התרשלו בשירות מולדתם בכל המישורים, הגנו על אחדות אדמתה והקריבו אלפי חללים בקרבות השחרור. האין הם ראויים לזהות שנשללה מהם בן לילה?". (התרגום באדיבות אתר ממר"י).

משטר הבעת' הסורי טיפח במשך שנים רבות את הגאווה הלאומית הערבית ואת השתייכותם של הסורים ללאום הערבי "הגאה ואציל". על-פי מיטב המסורת הערבית, הכורדים אינם שייכים לגזע הערבי. הכורדים בעצמם עדיין מתחבטים בשאלה זו, דהיינו, האם הם באמת רוצים להיות שייכים לגזע הערבי או שמוטלת עליהם החובה לטפח רגשות לאומיים ייחודיים משלהם.

יאסין אל-חאפז המנוח, מי שפעל לעצב מחדש את המצע האידיאולוגי של מפלגת הבעת' ב-1963, התבטא פעמים רבות במהלך חייו למען העדה הכורדית בסוריה. למרות תרומתו הגדולה למפלגת הבעת', הוא נאלץ לבסוף לחיות בגלות פוליטית בלבנון עד למותו ב-1978. מידי שנה, בחודש אוקטובר, ארגוני אופוזיציה סוריים וכורדיים מנסים לארגן ערבי-הוקרה לזכרו בעיר חסכה (Al-Hasake) הסמוכה לקמישלי. כל כינוס כזה דורש אישור של שירותי-הביטחון המופקדים על האוכלוסייה הכורדית באזור. בדרך כלל, שירותי-הביטחון של סוריה נוטים לאשר את קיומו של הכנס מידי שנה, אך... יום לפני עריכתו, מגיע צו המורה על ביטולו מטעמים ביטחוניים ובשל החשש מ"פגיעה ברגשות הלאומיים".

הקהילה היהודית בקמישלי
ככל היודע, ישנה קהילה קטנה של יהודים בעיר קמישלי הנתונה לחסדיהם של כוחות-הביטחון בדומה לקהילה הכורדית המתגוררת בעיר. בעוד
שהפזורה הכורדית בעולם דואגת להעביר ידיעות על גורלם של הכורדים המתגוררים בסוריה, ישנן ידיעות מעטות בלבד הנוגעות לקהילה היהודית בקמישלי הנמצאת תחת פיקוח קפדני ויומיומי, שכן נאסר עליהם ליצור מגע עם זרים ועליהם לשוב לבתיהם עם שקיעת החמה.

לאחרונה נודע שכוחות-הביטחון עצרו ארבע נשים יהודיות לאחר שבעליהן סיימו לרצות תקופת מאסר של 5 שנים. סביר להניח כי בדרך זו ניסו כוחות-הביטחון למנוע מהם לצאת מסוריה באופן לא חוקי - דרך הגבול עם טורקיה - וכאיתות אזהרה לשאר
בני הקהילה היהודית הקטנה המתגוררת בסמוך לגבול.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המיעוט הכורדי בסוריה - עימותים בצל החגיגות", 25 במרס 2008, The Mideast Forum.

Friday, March 21, 2008

כוויית אינה שוכחת את הבגידה הפלסטינית

ב-11 במרס 2008 התפרסם בעיתון הכווייתי "אל-ווטן" מאמר מאת הסופר והעיתונאי הכווייתי עבדאללה אל-הדלק (Hadlak), בו הוא מגנה בחריפות את טבח התלמידים בישיבת "מרכז הרב" שהתרחש בירושלים ב-6 במרס. כבר מכותרת המאמר - "טרור החמאס וחיזבאללה" - ניתן היה להבין כי המחבר ניסה להוביל את קוראיו לעבר מסקנה המנוגדת להלך-הרוח הכללי ששטף את העולם-הערבי בעקבות הטבח ובעקבות הפעולה הישראלית בעזה במסגרת המבצע הצבאי "חורף חם".

מרבית ערוצי החדשות בשפה הערבית מסרו דיווח לקוני על הטבח, אך היו רבים אחרים שלא הצליחו לעמוד בפיתוי מבלי לבטא אמירות
גזעניות ואנטישמיות בדומה למקרים רבים בעבר. כך למשל, מאמרים שהתפרסמו ביומונים הממסדיים של סוריה תיארו את הטבח כ"פעולת הקרבה" ש"נטלה את חייהם של שמונה קיצונים ישראליים". לדעת כותבי המאמרים, הפעולה היתה "נגד בית-מדרש דתי ציוני קיצוני המגדל תלמידים ורבנים חדורי שנאה לערבים". יתר על כן, מבצעי הפיגוע "ידעו להיכן להפנות את מהלומתם הכואבת, וחדרו לעומק הביטחון הישראלי". בעיתון סודאני נכתב על הטבח באופן הבא: "ישראל היא 'שיילוק', המכריחה את הפלסטינים לשלם בלגימת דם פלסטיני ובחתיכת בשר פלסטיני תמורת כל זכות המגיעה להם" (באדיבות ממר"י).

המאמר של אל-הדלק יוצא דופן בחריפתו, שכן הוא אינו מהסס לתקוף את הבסיס האידיאולוגי של
החמאס וחיזבאללה, והוא מכנה אותן תנועות טרור. לדידו, הטבח בישיבת "מרכז הרב" הוא רצח ברברי של שמונה תלמידי-ישיבה שעסקו בלימודי דת, וכי "הפעולה הנתעבת והלא אנושית הזאת מבטאת יותר מכל את דרכם הקיצונית והלא אנושית" של שני ארגוני הטרור הללו. לדעתו של אל-הדלק, "הפיגוע האיום הזה צריך לגרום לעולם החופשי להבין את גודל הטרור ואיומיו ולהבין כי יש לנקוט נגדו עמדה ברורה ומוחלטת. לא ניתן לשאת ולתת עם טרור שמכוון עצמו ללא הבחנה כלפי תלמידים, נשים ותינוקות וללא התחשבות במקום, באמצעים ובמטרות". יתרה מזאת, לדעתו אין כל זיקה בין הטרור המתועב, כפי שהדבר בה לידי ביטוי ברצח התלמידים בירושלים, לבין הרג אקראי של אזרחים בעזה בשל פעולות צה"ל הבאות בתגובה לירי הטילים לעבר ישראל.

אין זו הפעם הראשונה שאל-הדלק מתבטא
בעניין הפלסטיני באורח כל-כך גלוי ונחרץ. כך למשל, בעת שהתחללו קרבות דמים במחנה הפליטים נהר אל-בארד בין כוחות צבא לבנון לבין חברי "פתח אל-אסלאם" (במאי-אוגוסט 2007), קרא אל-הדלק, במאמר מיוחד שהוקדש לכך, לחסל את הנוכחות הפלסטינית בלבנון לאור הקרבות שהתחללו במחנה שאיימו לגלוש למלחמת אזרחים נוספת בלבנון. גישתו של אל-הדלק, ושל כותבים נוספים, התבטאה בכך שהפלסטינים מהווים גורם של אי-יציבות ושל בגידה בתוך המדינות המעניקות להם חסות. בכל פעם שהפלסטינים מזהים חולשה שלטונית, או שיש להם היכולת לגרום לערעור המדינה המארחת, הם מנצלים את ההזדמנות הזו ללא כל היסוס תוך כדי הצדקות אידיאולוגיות המלווים בגיבוי מילולי גלוי ובוטה של מנהיגיהם.

מעבר לאלימות, "הלאומיות הפלסטינית" אינה מציעה מאומה. הגישה המעניינת הזו שהחלה במשורה, טיפין טיפין, חודרת לחלקים רחבים יותר בציבוריות הערבית. אין זה שיטפון, ובוודאי שהמגמה הזו עדיין נמצאת בשולי השיח הפוליטי הערבי, אך היא מקבלת חיזוקים אידיאולוגיים ככול שחולפות השנים וככול שהמשברים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים מפצלים את העולם-הערבי ליחידות נפרדות המתבססות על זהויות אתניות וגיאוגרפיות רבות.

פעמים רבות בעבר, "
הלאומיות הפלסטינית" ניסתה לחסל ישויות פוליטיות לגיטימיות. את ירדן ב-1970, את לבנון בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, ואת כוויית בעת פלישתו של סדאם חוסיין באוגוסט 1990. הכווייתים אינם מוכנים לסלוח לפלסטינים על תמיכתם בסדאם חוסיין ועל גילויי השמחה שהפגינו על כיבושה של כוויית בידי עיראק. לאחר שחרורה של כוויית, הממשלה הכווייתית הורתה על גירושם של 400,000 איש ממוצא פלסטיני לירדן ולמדינות נוספות - ללא כל היסוס וללא תרעומת ציבורית פנימית רחבה. בעיני הכווייתים, הבגידה הפלסטינית הייתה קשה מנשוא לגבי רבים מהם. מאז אותם ימים, נוצר נתק מוחלט בין כוויית לבין המנהיגות הפלסטינית למעט מקרים בודדים.

הלאומיות הפלסטינית - יציר כפיו של העולם-הערבי
את מה שמתחולל בעולם-הערבי בעניין הפלסטיני בשנים האחרונות, רבות ממדינות-ערב יכולות להאשים רק את עצמן. מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-1948, הלאומיות הערבית, על-פי תפיסתו של
עבד אל-נאצר, הייתה זקוקה למנוף פוליטי ענק כדי לקדם את הרעיון הכביר בדבר אחדותו הגיאוגרפית של העולם-הערבי תחת מנהיגתו הכריזמטית. העניין הפלסטיני טופח לדרגת מיתוס לאומי, פוליטי וגיאוגרפי, שדחף את העולם-הערבי לשקוע בתככים פנימיים אלימים ביותר, וזירז את הרפיסות הכלכלית המחניקה שאיימה למוטט את הסדר הפוליטי במדינות ערביות אחדות. לכאורה, המשאבים הלאומיים הולאמו למען "שחרור פלסטין". אך כעת, חלקים בעולם-הערבי רוצים "להשתחרר מפלסטין" לאור ניסיון העבר. עדיין אין זו המגמה הרווחת, שכן הציבור הערבי עדיין רובו שקוע בהזיית הלאומית הבינערבית שקיבלה חיזוקים דתיים בעלי-משקל עם עליית כוחו של האסלאם הרדיקלי. אולם, גם כאן מתחילים להיווצר סדקים דרכם זורמים רעיונות, מפי אנשי-רוח אחדים, הסותרים לחלוטין את הזרם המרכזי ומאתגרים אותו על כל צעד ושעל - לעיתים תוך כדי נטילת סיכונים אישיים הבאים לידי ביטוי בנידוי ציבורי ומשפחתי.

הגרעין הישראלי מגן על העולם-הערבי
תוכנית הגרעין האיראנית מעוררת דאגה רבה בקרב המדינות הערביות המתונות, דהיינו מצרים, ירדן, סעודיה, כווית, בחריין ובשאר מדינות-המפרץ. הידיעות על
תוכנית הגרעין הסורית, גם הן מעוררת דאגה הולכת הגוברת בקרב מדינות-ערב המתונות. השפעתן האלימה של איראן וסוריה בלבנון, בעזה ובעיראק, מעוררות חשד שמא איראן מתכננת ליצור חגורה שיעית בלב ליבו של העולם-הערבי הסוני. עקב החשש הכבד ולאור עקשנותה של איראן מול המערב בקשר לתוכניותיה הגרעיניות, לעיתים עולים בעולם-הערבי רעיונות המפתיעים בתעוזתם. כך למשל, כווית הרשמית לא היססה להביע קורת-רוח מחיסולו של עימאד מורנייה שהתרחש על אדמת סוריה ב-12 בפברואר 2008.

מדינות-המפרץ היו רוצות לראות את תוכנית הגרעין האיראנית מחוסלת לחלוטין - אם בדרכי שלום ואם במבצע צבאי. במהלך החודשים האחרונים הייתה התבטאות מפתיעה בעניין זה מפי סמי אל-פרג', העומד בראש המרכז למחקרים אסטרטגיים בכוויית, והוא מייעץ לעיתים לממשלת כוויית בעניינים אסטרטגיים הנוגעים למרבית המדינות הערביות במפרץ-הפרסי. אל-פרג' טען כי אם איראן תצטייד בנשק גרעיני, על מדינות-המפרץ לבקש מישראל מטריה גרעינית. ויחד עם זאת, הוא סבור, שישראל לא תוכל לחיות עם העובדה שלאיראן יש נשק גרעיני, וכי ישראל תתקוף את איראן בדומה לתקיפת הכור העיראקי ב-7 ביוני 1981. לדעתו, איראן גרעינית תחל במרוץ-חימוש שיחרוג מעבר לגבולות המפרץ ויגיע לירדן, למצרים, ל
טורקיה ומעבר לה.

לאור דבריו המפתיעים של סמי אל-פרג', מיהרו דוברים רשמיים במדינות-המפרץ לשלול מייד את האפשרות לבקש עזרה מ"המשטר הציוני" בטענה, שבקשה מעין זו אינה הגיונית כלל ועיקר. ועם זאת, מדינות-המפרץ מעדיפות שישראל, ולא ארה"ב, תתקוף את איראן. שאם לא כן, מדינות-המפרץ ישמשו יעד להתקפה מיידית מידי איראן, אם
ארה"ב תחליט לצאת במבצע צבאי נרחב נגד מתקני הגרעין האיראניים. לדידם, עדיף שישראל תספוג לבדה את התגובה האיראנית לאחר חיסולם של מתקניה הגרעיניים.

על-פי האינטרס הכווייתי זו מחשבה הגיונית לחלוטין. אם כך הוא המצב, סביר להניח שכל התקפה צבאית על איראן תהיה חייבת לכלול גם מרכיבים אופרטיביים שישתקו את יכולתה להגיב באופן יעיל והרסני כלפי שכנותיה הקרובות והרחוקות כאחת. אך לפני כל התקפה ישירה על איראן, המערב ינסה למצות עד תום סבבים נוספים של סנקציות נגד איראן, כדי שזו תשתכנע לבסוף לגנוז את תוכניותיה הגרעיניות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כוויית אינה שוכחת את הבגידה הפלסטינית", 20 במרס 2008, The Mideast Forum.

Saturday, March 15, 2008

אבו מאזן - זעקתו של הקוזאק הנגזל

הפלסטינים, ובעלי בריתם בקרב ערביי-ישראל, התאהבו לחלוטין בדמותו של הקוזאק הנגזל שכה אופייני לתרבות הבכי ונהי של העולם-הערבי. כבר עשרות שנים העולם-הערבי עסוק בפיברוק היסטורי ואימוץ מונחים לשוניים כדי להסוות את מעשיו ומחדליו - הן כלפי המוסלמים ובעיקר כלפי היהודים והנוצרים. מילים וביטויים כמו "גזענות", "אימפריאליזם", "כיבוש" ו"טיהור אתני", שאובים מהעולם התרבותי הערבי לאורך ההיסטוריה, אך ביטויים אלה מופנים בעיקר כלפי ישראל או כלפי כל מי שאינו מסכים לחלוטין עם הרטוריקה הערבית.

מאז
הכיבוש הערבי על ארץ-ישראל, הערבים לא רק גזלו כברת-ארץ שאינה שייכת להם, אלא הם גם אימצו את ההיסטוריה של ארץ-ישראל כאילו הייתה שלהם מימים ימימה. יתרה מזאת, הגזענות הערבית התבטאה גם בתקופה המודרנית עם גירושם של כמיליון יהודים ממדינות-ערב שהחל משנות ה-40 של המאה הקודמת, לאחר מסכת זדונית של פרעות, רדיפות, הרג ורצח. כך למשל, באירועי הפרהוד בעיראק ביוני 1941, שבמהלכם נרצחו 179 יהודים ועוד 2,200 אחרים נפצעו. כיום, נותרו יהודים ספורים בלבד במדינות-ערב. אף יהודי לא קיבל פיצוי נאות בשל גזילת רכושו. כיום, גם הנוצרים נוטשים את העולם-הערבי בשל רדיפות יומיומיות המגיעות לכדי רצח בגיבוי שלטוני.

גם הגדר הביטחונית נבנתה בשל הרצחנות הערבית בעת שהחלו
ההתפרעויות הערביות בשטחי ברשות-הפלסטינית שהתפתחו למלחמת טרור המתאבדים בשנת 2000. למעלה מ-1,000 ישראלים נרצחו ועוד אלפים רבים נפצעו. הכלכלה הישראלית נפגעה; התיירות הידלדלה; אוטובוסים התפוצצו בחוצות הערים; בליינים ישראלים נהרגו סתם כך ברחוב; שמחות משפחתיות נהפכו לשדה קטל; סטודנטים ישראלים נרצחו באוניברסיטת ירושלים, ודומה היה כי ישראל חוזרת לימי הפרעות הרצחניות של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936).

בשנת 2000 נהרגו 43 ישראלים.
בשנת 2001 נהרגו 204 ישראלים.
בשנת 2002 נהרגו 451 ישראלים.
בשנת 2003 נהרגו 210 ישראלים.
בשנת 2004 נהרגו 117 ישראלים.
בשנת 2005 נהרגו 55 ישראלים.
בשנת 2006 נהרגו 30 ישראלים.

ב-13 במרס 2008 נערך בסנגל כנס של ארגון המדינות האסלאמיות - 57 מדינות וארגונים חברים בארגון הזה. גם אבו-מאזן (מחמוד עבאס), ראש הרשות הפלסטינית, הוזמן לשאת נאום בפני באי הכנס. בין יתר הדברים אבו-מאזן אמר את המשפטים האלה: "עמנו עומד בפני טיהור אתני בירושלים, שנולד כתוצאה ממספר החלטות ישראליות כמו הטלת מסים כבדים, איסורי בניה וסגירת מוסדות פלסטינים. בנוסף לכך מופרדת העיר מהגדה המערבית על ידי חומת הפרדה גזענית".

ללא כל ספק, זו זעקתו הבכיינית של הקוזאק הנגזל. מאוד חשוב לעשות שלום. אך חשוב הרבה יותר גם עם מי לעשות שלום.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אבו מאזן - זעקתו של הקוזאק הנגזל", 14 במרס 2008, The Mideast Forum.

Monday, March 10, 2008

ניצחון הוא כלי הסברתי היעיל ביותר

גם במהלך מבצע "חורף חם" בעזה ולאחריו, התפרסמו מאמרים רבים שביכו את מערך ההסברה הישראלי על כל שלוחותיו המדיניות והצבאיות. לרבים הייתה ביקורת לא רק על המסרים מדיניים שהועברו לתקשורת הבינלאומית - לפני המבצע ובמהלכו - אלא גם להיעדרותו של מערך הסברה לאומי שיספק מענה מיידי לתעמולה הערבית.

המאמרים האחרונים שנכתבו בעניין, מצטרפים למאות המאמרים שנכתבו על כך במהלך השנים האחרונות. אם נלך אחורה ונבדוק מה היו ההצעות ההסברתיות מאז הכרזת העצמאות הישראלית ב-1948, ניווכח כי הטענות שנכתבו בזמנו דומות לטענות שהועלו לאחרונה מפי כותבים מוכשרים ובעלי כוונות טובות.

כך למשל, העיתונאי
יוני בן מנחם התבטא, ב-4 במרס 2008 באתר NFC, על רקע המבצע הצבאי בעזה ולאור דבריו של סגן-שר הביטחון מתן וילנאי באופן הבא: "מערכת ההסברה הישראלית נכשלה פעם נוספת. הכישלון מחייב הקמה מהירה של מערך הסברה לאומי עם משאבים רבים כדי לשפר את תדמיתה של ישראל. אי-אפשר לצאת למבצע צבאי נרחב ברצועה ללא מערך כזה". המאמר של בן מנחם מנוסח היטב וקוהרנטי, וניכר מדבריו שהוא מנהל מעקב צמוד אחרי ההתפתחויות התרבותיות והתקשורתיות בזירה המזרח תיכונית על כל היבטיה. בקטע נוסף במאמר נכתב כך: "נכון שההסברה לא קובעת מדיניות ואיננה יכולה לבוא במקומה, אבל היא צריכה לסייע בהסברת המדיניות הישראלית. במקרה דנן ישראל עסוקה בהגנה עצמית על אזרחיה החפים מפשע מפני מתקפות טילים ורקטות משטח שאיננו כבוש על-ידי ישראל".

לצערנו הרב, לא את העולם אנו צריכים לשכנע בצדקת מעשינו, אלא דווקא
את עצמנו אנו צריכים לשכנע. שכן, למרות ש"ישראל עסוקה בהגנה עצמית על אזרחיה החפים מפשע מפני התקפות טילים ורקטות משטח שאיננו כבוש על-ידי ישראל", המערכות הרשמיות של מדינת-ישראל מתנהלות בניגוד גמור לאיום הנמשך כבר שנים רבות. בניגוד לתדמית שיש לישראלים על עצמם ועל מדינתם, לישראל יש ידידים רבים בעולם, ויש עוד רבים אחרים המחכים לרגע בו יבשילו התנאים כדי לקשור קשרים הדוקים יותר עמה בתחומים רבים ומגוונים.

מדינת-ישראל זוכה להוקרה רבה על מפעליה הרבים והיא משמשת דוגמא לרבות מהמדינות בעולם. מאחר וכולנו התמכרנו לאווירה השלילית המקיפה את חיינו באדיבותה של התקשורת הישראלית, ליבנו הפך גס וציני לכל ידיעה שיש בה שמץ של חיוביות כלפי עצמנו או כלפי המערכות המקיפות את חיינו. רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אם היה נודע ברבים שישראל מסייעת במישרין לעשרות מדינות ברחבי-העולם בתחומים רפואיים, חקלאיים וטכנולוגיים. או אז, התקשורת הייתה מתחילה את היללנות והבכיינות הבלתי-נסבלת שלה על "העוני הנורא" שיש בישראל, על "החינוך הקורס" ועל "בריחת המוחות" המזעזעת (וכמובן, שהתקשורת הייתה סוקרת התייחסויות הקשורות למין לסוגיו באמצעות גיוסה של זהבה גלאון לבכייה האינסופית והפתטית הזו). אחדים מ"המוכיחים בשער" מטיפים לאוטופיה חברתית, פוליטית ותרבותית, בעוד הם עצמם רחוקים עד מאוד מלשמש דוגמא ומופת לאחרים (ונסתפק ברמז הזה).

העולם איתנו, אך אנחנו נגד עצמנו
מידי פעם נערכות ברחבי-העולם מופעי הזדהות עם ישראל בעשרות מקומות בו זמנית. לפני כשנה נערך בגרמניה יום הזדהות עם ישראל במאה ערים במקביל. מילה אחת לא נאמרה על כך בתקשורת הישראלית, אלא אם כן היו כמה ניאו-נאצים שהפריעו לאחד מהמופעים שנערכו בעריה של גרמניה. לעומת זאת, כל הפגנה זערורית נגד ישראל וכל
אמירה טיפשית על ישראל ועל היהודים, זוכה אצלנו לכותרות ראשיות. לאור עברנו ההיסטורי, אנו צמאים לאמפטיה בינלאומית, אך כשזו מגיעה אנו מתעלמים ממנה ודבקים בשלילי מתוך הרגל מגונה.

גם העולם-הערבי אינו עשוי מיקשה אחת ויש בו זרמים אחדים המבקשים ליצור דו-שיח חשאי (בשלב זה) עם ישראל בתחומים אחדים. אולם, אנו בטיפשותנו מבזבזים את מרבית האנרגיה שלנו לשווא על הקיצונים שבקיצוניים, שבסופה אנו יוצאים מותשים ומאוכזבים על כך שלא קיבלו את דעתנו למרות דברי הכיבושין. האידיאולוגיה הכתובה של תנועת החמאס מבהירה לנו היטב את עמדתה בעניין, והיא מטיפה לכך באופן עקבי בדומה לשאר התנועות האסלאמיות הפועלות במדינות המוסלמיות. אין תימה איפוא, שמרבית קורבנותיו של
האסלאם הרדיקלי הם המוסלמים עצמם. המאבק עם האסלאם הרדיקלי אינו פוליטי או לאומי, אלא הוא מאבק תרבותי רחב היקף. הטבח האנטישמי בתלמידי ישיבת "מרכז הרב" בירושלים מדגים זאת היטב לכל בר-דעת בישראל ובעולם התרבותי.

מדינת-ישראל היא כמו נושאת-מטוסים משוכללת ומתוחכמת הראויה לקברניט כישרוני שידע להפעיל את כל מערכותיה בתבונה ובנחישות רבה כפי שנוכחנו לדעת במהלכה של מלחמת לבנון השנייה. גם ידידינו הרבים ברחבי-העולם מחפשים ללא הרף נקודות-השקה לאמפטיה, הזדהות ותמיכה בשל עוצמתה של ישראל, ולא בשל בכיינותה ורפיסותה המדינית והצבאית. בניגוד לדעה הרווחת, העולם מזדהה דווקא עם בעלי-המעוף, עם הנועזים ועם בעלי הכישרונות - אלה, המעוררים השראה ואולי גם מעוררים לא מעט קינאה.

הישראלים החיים כאן, עדיין לא מודעים עד כמה ישראל תופסת מקום חשוב בחייהם של יהודים רבים ברחבי-העולם. מדינת-ישראל היא מקור של הזדהות וגאווה גדולה, אולם רק מעטים מהם היו רוצים להזדהות עם מדינה המוצגת כרופסת, לא נחושה, בכיינית והיסטרית - כפי שישראל בחרה להציג את עצמה בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית. על זה יש להוסיף את
התעמולה האנטי-ישראלית התנהלת בתוך כתליו של הפרלמנט הישראלי, התורמת גם היא לערעור מעמדה של ישראל בעיני יהודים רבים ברחבי-העולם.

מסר קצר וקולע
במקום להעביר מסר קצר, קולע ונחוש, ישראל בחרה להתמקד במסרים פתלתלים, לא ממוקדים ואפולוגטיים. ולכן אנו נתפסים בעיני הצופים ברחבי-העולם כמי שאינם מסוגלים להגן על עמדתם, קל וחומר להגן על מעשיהם. אנו מנסים להעביר לכאורה מסר מוסרי (בנימה יבבנית), אך דווקא המסר הזה מקעקע עוד יותר את העמדה הישראלית, שכן הוא נאמר מעמדת התגוננות רופסת כדי לזכות באהדה - המחזיקה מעמד שניות ספורות בלבד.

החמאס הוא שלוחה של איראן וסוריה בחזית הדרומית, כשם
שחיזבאללה משמש שלוחה ישירה של איראן וסוריה בחזית הצפונית. לא רק אנחנו יודעים את זה, אלא גם מרבית העולם מבין את זה. ויחד עם זאת, החזית הצפונית הרבה יותר חשובה, שכן היא מורכבת משלושה גורמים המהווים יחדיו אתגר קיומי לישראל. אולם, פגיעה כואבת והחלטית בחמאס במבצע האחרון, הייתה מקרינה מעוצמתה גם על שאר הגורמים מסביב. אך, ישראל החליטה לנהוג אחרת, לאכזבת תושביה ולאכזבת ידידיה בעולם, בדומה למה שהתחולל במלחמת לבנון השנייה.

ישראל הקטנה אינה יכולה להתחרות
במאות ערוצי החדשות הקיימים בעולם-הערבי. מדינת-ישראל אינה יכולה להתחרות בהצלחה יתרה בעשרות המדינות המוסלמיות הקיימות כיום ברחבי-העולם. על כן, הנימה היבבנית הישראלית אובדת בשטף הבכיינות הערבית העולה ממדינות-ערב בכל פעם שישראל יוצאת להגן על אזרחיה. מאומה לא השתנה בתחום הזה בעשרות השנים האחרונות - וסביר להניח שהוא לא ישתנה באופן ניכר גם בשנים הבאות. את החסרונות האלה אפשר להפוך ליתרונות: אנחנו קטנים - אך אמיצים. אנחנו מעטים - אך נועזים. לעיתים אנו מוכים - אך תמיד נחושים. את המשפטים האלה צריך להפוך למעשים, שכן, אם חקלאים ישראלים אינם יכולים לעבד את אדמתם בחזית הדרומית או בחזית הצפונית עד התלם האחרון, אין שום סיבה שיושבי בתי-הקפה של עזה, ביירות, רמאללה או דמשק ימשיכו לעשן נרגילה בשקט ובשלווה. את הכלל הפשוט הזה שכחנו מעט בשנים האחרונות.

נחישות, יוזמה והכרעה, הם אמצעי ההסברה היעילים ביותר. אל תתנצלו - תנצחו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ניצחון הוא כלי הסברתי היעיל ביותר", 9 במרס 2008, The Mideast Forum.

Saturday, March 08, 2008

עזה: ארגון גדודי "אבו ריש"

בעוד ממשלת ישראל עסוקה בדיבורים ודיונים, ומשרד-חוץ עסוק בעריכת תרגילים תיאורטיים, ארגוני הטרור בעזה עוברים למעשים. רק לפני ימים אחדים ישראל יצאה למבצע "חורף חם" שהסתיים בחטף. בעוד הצבא הישראלי מתעסק בספירה של מחבלים הרוגים בעקבות המבצע - כאילו הדבר באמת משפיע על ארגוני הטרור בעזה - חוליות טרור נוספות מבצעות פיגועים נגד ישראל באמצעות ירי רקטות או על-ידי פעולות יזומות לאורך הגבול עם ישראל.

כנופיות טרור ערביות, שעסקו בעבר בפעילות פלילית בעזה, קפצו על עגלת "
הלאומיות הפלסטינית" כדי לקבל לגיטימציה ציבורית לאור פעילותן העבריינית בשנים עברו. כך למשל, היום בשעות הבוקר (6 במרס), נמסר כי חוליה מגדודי "אבו ריש" הפעילה מטען רב-עוצמה נגד ג'יפ צה"לי שהיה בסיור שיגרתי סמוך למחסום כיסופים. אחד מהחיילים, גשש בתפקידו, נהרג מעוצמת הפיצוץ, וחייל נוסף נפצע באורח אנוש.

גדודי "אבו ריש" מזוהים עם תנועת הפת"ח, אך הם משתפים פעולה עם כל ארגוני הטרור בעזה כולל הג'יהאד האסלאמי
ותנועת החמאס. כנראה שגם בתקרית הזו השתתפו ארגונים אחדים כחיפוי, על כן נמסרו הודעות סותרות, לכאורה, בדבר לקיחת האחריות לפעולת הטרור שהתרחשה היום נגד חיילי צה"ל. שעות אחדות לאחר האירוע הודיע דובר הג'יהאד האסלאמי על נטילת אחריות מלאה לאירוע.

אירועים המיוחסים לארגון גדודי "אבו ריש"
בעבר, גדודי "אבו ריש" לא
היססו לפעול נגד מוסדות הפת"ח ונגד אישים המזוהים עם תנועת הפת"ח. פעמים רבות נמסר מפי דוברי "אבו ריש" כי הם מתנגדים למאמצים להגיע להפסקת-אש עם ישראל.

מרס 2004
קבוצת "אבו ריש", מחמולת אבו-ריש השולטת על אזור דרום רצועת-עזה, הודיעה על עריקתה מתנועת הפת"ח והצטרפותה לתנועת החמאס במטרה להמשיך את הפעילות הטרוריסטית נגד ישראל. חמולת אבו-ריש מממנת את עצמה בעזרת מערכת מסועפת של הברחות מסיני לרצועת-עזה.

30 ביולי 2004
עמאר אבו-סיתה, שנחשב למפקד אזורי של פלג "אבו ריש", חוסל בסיכול ממוקד. אבו-סיתה היה מבוקש מאז 1993, אז רצח את מעסיקו, אורי מגידיש, בחממות ההתנחלות גן-אור בגוש קטיף. לדברי השב"כ, הוא היה מעורב בהנחת מטען חבלה במתקן הדי.סי.או בגוש קטיף, שבפיצוצו נהרג קצין צה"ל בנובמבר 2000, וכן בשני פיגועים שבהם נהרגו שלושה מתנחלים בגוש קטיף בינואר 2001 ובנובמבר 2002. כמו כן, הוא היה אחראי לפיגועים רבים של ירי, מטענים ושיגור טילים נגד טנקים. אבו-סיתה היה אחראי על
הקשר עם חיזבאללה. מקורות פלשתיניים מסרו כי הוא נהרג מירי מן האוויר של טילים לעבר מכוניתו. יחד עם אבו-סיתה נהרג הסייען שלו, זכי אבו-זרקה.

1 במרס 2006
גדודי "אבו ריש". המזוהה עם הפתח, הודיעה במסיבת עיתונאים בעזה כי הארגון לא יכבד שום רגיעה וכי ההתנגדות היא האופציה המרכזית של העם הפלסטיני
כל עוד נמשך הכיבוש. הודעה נמסרה בתגובה לדיווחים, לפיהם תנועת החמאס ביקשה מהארגונים להמשיך ברגיעה.

8 באפריל 2006
כלי טיס של חיל האוויר ירה מספר טילים לעבר שטח המשמש את ארגון גדודי "אבו ריש" מערבית לשכונת אל-אמל בחאן יונס. אבו הרון, דובר גדודי "אבו ריש", הבטיח שארגונו יגיב באופן מהיר וכואב נגד ישראל. לדבריו, "דם חללינו לא היה לשווא. התגובה תבוא במהירות". בהתקפה נהרגו 7 מחבלים.

15 במאי 2006
חייל האוויר תקף חולייה מארגון אבו ריש שהיו בדרכם לירות קסאמים לעבר שדרות. בתקיפה נפגעו שלושה מחבלים.

9 ביולי 2008
חיל-האוויר תקף מפקדה השייכת לארגון "אבו ריש" ששכנה בחורבות נווה דקלים.

12 בנובמבר 2006
ארבעה ארגונים פלסטינים איימו כי בדעתם לפגוע באינטרסים וביעדים אמריקניים בתגובה למה שהם מגדירים "תמיכת האמריקנים בפשעים הישראליים ובמעשי הטבח, שהאחרון בהם היה בבית חנון". הארגונים תוקפים את החלטת האמריקנית להטיל וטו על הצעת ההחלטה הערבית הקוראת למזכ"ל האו"ם לשגר משלחת בדיקה למזרח התיכון, כדי לבחון את ההפגזה הקטלנית בבית חנון שבה נהרגו 19 אזרחים פלסטינים. על ההודעה היה חתום גם ארגון גדודי "אבו ריש".

26 בנובמבר 2006
ארגון גדודי "אבו ריש" הודיע שאנשיו לא היו שותפים לשיחות בין הפלגים הפלסטינים. דובר הארגון הכחיש את הודעת משרד הפנים הפלסטיני, כי חבריו דנו עם ראש הממשלה הפלסטיני איסמעיל הניה על הפסקת ירי הטילים לעבר ישראל.

9 בינואר 2007
המתח גבר ברשות הפלסטינית לאחר שמוחמד דחלאן הפנה איומים לתנועת חמאס במהלך דברים שנשא לרגל יום השנה ה-42 להקמת תנועת פת"ח. דחלאן איים כי אם איש מפת"ח ייהרג תנועתו תגיב שבעתיים. לעומת זאת, שישה פלגים חמושים בעזה איימו לבצע סדרת חיסולים נגד מי שכינו "הבוגדים". ששת הפלגים הם גדודי "אל-קסאם", קבוצה מגדודי "חללי אל-אקצה", גדודי "אבו ריש", קבוצת "סיף אל-אסלאם", פלוגות "אל-נאצר סלאח א-דין", וגדודי "אל-תווחיד".

15 בנובמבר 2007
ארגון גדודי "אבו ריש" נטל אחריות לירי טילים לעבר מוצב צה"ל.

23 בינואר 2008
ארגון גדודי "אבו ריש" נטלו אחריות לירי טילי קסאם לעבר שדרות.

27 בפברואר ‏2008
סטודנט ישראלי נהרג במכללת ספיר מפגיעת טיל קסאם. את האחריות לירי נטלו גדודי "עז אל-דין אל-קסאם" הזרוע הצבאית של חמאס, וגדודי "אבו ריש" המזוהה עם הפת"ח. בחמאס ציינו בהודעתם כי "בפעולה מוצלחת נהרג חייל ציוני", כשכוונתם הייתה לסטודנט שנהרג. עוד נמסר כי במהלך היום נורו 18 רקטות לעבר ישראל.

4 במרס ‏2008
ארגון גדודי "אבו ריש" לקח אחריות לירי של שלושה קסאמים לעבר שדרות.

6 במרס 2008
אחד מדוברי גדודי "אבו ריש" מסר לסוכנות ידיעות פלסטינית כי אנשיו אחראים לפעולה המשותפת עם הג'יהאד האסלאמי והזרוע הצבאית של החמאס נגד ג'יפ סיור צה"לי, שבמהלכה נהרג חייל צה"ל, וחייל נוסף נפצע באורח אנוש.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עזה: ארגון גדודי אבו-ריש", 7 במרס 2008, The mideast Forum.

Monday, March 03, 2008

די להיסוס - ההיסוס משחית

על רקע פעולותיה האחרונות של ישראל (במסגרת המבצע "חורף חם") נגד החמאס ברצועת עזה, דווקא ברגע זה, לא נותר לנו אלא לשבח את הבכיינות הערבית הטיפוסית, וזאת משום שגם הפעם ישראל נכנעה לה בחפץ-לב ובאורח תמוה, כאילו זו הפעם הראשונה שהתחולל עימות דמים בין ישראל לבין אויביה.

בדומה למה שהתרחש
במלחמת לבנון השנייה, לאור ההימור הכושל של חסן נסראללה ב-12 ביולי 2006, גם במקרה הנוכחי ראשי תנועת החאמס בעזה הימרו שישראל תנהג בדרך אחת, אך ישראל בחרה בדרך שונה בניגוד לציפיותיהם - אולם, שוב ישראל עוצרת את עצמה בשל לחצים מלאכותיים, חלקם דמיוניים. כנראה, ששוב יש צורך להזכיר כי במהלך השנים האחרונות, ישראל בנתה את תדמיתו המאיימת של החמאס כשם שהיא בנתה את תדמיתם המאיימת של חיזבאללה ושל נסראללה עד למלחמת לבנון השנייה, וגם לאחריה.

בשני המקרים האלה, ומקרים נוספים, לישראל יש נטייה חזקה
להגזים באופי האיום, עד כדי סירוס התגובה הישראלית לאורך זמן. מזה שנים רבות מזהירים גורמים רבים, שישראל למעשה מנהלת מלחמת התשה עם אויביה, במקום להגיע לידי הכרעה מהירה באמצעות מכה כואבת ובלתי נסבלת. בשל זהירות-היתר של כל המערכות הצבאיות והמדיניות, ההססנות הרבה המוקרנת מישראל, גורמת להמשכת הסבל המיותר של שני הצדדים שבעקבותיו מגיע לחץ בינלאומי תקיף על ישראל לחדול מייד מהפעילות הצבאית - כשזו פורצת לבסוף לשם הגנת אזרחיה.

יש לשים-לב לכך, שהבקשות הבינלאומיות האלה מופנות בעיקר לישראל, שכן, מדיניותה ההססנית והמתנצלת, מדרבנת גורמים רבים בעולם להפנות לעברה אצבע מאשימה במרבית העימותים הצבאיים עם אויביה. כשישראל מזדרזת להתנצל על כל הרוג ופצוע, היא נתפסת בעיני העולם - גם בקרב תומכיה - כחולייה החלשה במשוואה הזו,
למרות כוחה הצבאי. הבעיה היא, שישראל לעולם אינה לומדת לקח, והיא נופלת שוב ושוב למלכודת הבכיינות הערבית הטיפוסית, ובכך היא משחררת את הערבים מאחריותם הישירה והבלעדית למעשיהם. בדרך נלוזה זו, התנהלו העניינים גם עם ערפאת, לאורך שנים רבות, מאז הגעתו לשטחים ועד למותו.

הנימה האפולוגטית היוצאת ממשרדי הממשלה בכל אירוע צבאי אלים, אינה מוסיפה כבוד למדינת-ישראל כמדינה ריבונית החייבת להגן על אזרחיה בכל האמצעים העומדים לרשותה. במקום להטיל את האשמה באופן גורף על ראשי החמאס בשל המצב הנוכחי, ישראל ממהרת להציב את עצמה בעמדת התגוננות. במקום לנצל את המצוקה הקשה של האוכלוסייה בעזה החיים תחת שלטונו של החמאס כדי לנהל מלחמה פסיכולוגית אפקטיבית, ישראל מנהלת מלחמה פסיכולוגית נגד עצמה ונגד תושביה. במקום לפעול נגד ראשי החמאס בעזה, ישראל ממהרת להפציץ מבנים ריקים בדומה למה שהתחולל במלחמת לבנון השנייה. במקום להרוס את סממני השלטון של החמאס בעזה, ישראל יוצאת למבצע מוגבל מבית לבית. במקום להציב "תג מחיר" גבוה על כל אירוע, ישראל מעדיפה לנהל מלחמת התשה מיותרת כאילו זו הייתה מחלת שפעת שתיעלם לאחר ימים אחדים.

במקום לפעול בתקיפות מדינית וצבאית נגד כל אירוע חריג מרצועת-עזה, ישראל לומדת
מהבכיינות הערבית והיא מנסה לחקותה כדי לזכות, לכאורה, באהדה בינלאומית רגעית שמתפוגגת לאחר שעות אחדות. לאט לאט, גם תושבי ישראל למדו לחקות את הבכיינות הערבית, כאילו היא, ורק היא, תביא מזור למצוקותיהם.

פעמים רבות נאמר, כי "בתחבולות תעשה לך מלחמה", אך ישראל מעדיפה כרגע לשבור את הראש בקיר במלחמת התשה הססנית שתביא בחובה מלחמה נוספת בעתיד הקרוב (וכבר כתבתי על כך
ביום בו נחטף גלעד שליט).

כל יום שעובר מהווה ניצחון לחמאס. ויחד עם זאת, לראשי תנועת החמאס, בעזה ובדמשק, ברור לחלוטין כי אין ביכולתם לגבור על ישראל. אולם, עמידתם נגד ישראל לאורך זמן, מקנה להם ניצחונות גדולים
בדעת-הקהל הערבית, קל וחומר בדעת-הקהל המקומית. לאפקט הזה יש השפעה מצטברת גם על שטחי יהודה ושומרון השולטים על הבטן הרכה של מדינת-ישראל.

המבחן של ישראל אינו רק מול הפלסטינים, אלא
מול כל ציר-הרדיקלי, דהיינו איראן, סוריה, חיזבאללה ושאר ארגוני הטרור, המתבוננים בנעשה בתשומת-לב רבה כדי לבחון לעמוק האם השתנה משהו קרדינלי בהתנהגות הצבאית והמדינית של ישראל לאור המסקנות של ועדת וינוגרד. כשם שאי-אפשר היה לנתק את מלחמת לבנון השנייה מההקשר האזורי הרחב יותר, אי-אפשר לנתק את העימות הצבאי בעזה מהמעגל הרחב יותר, החורג הרבה מעבר לגבולותיה המוגבלים של רצועת-עזה. משום מה, גם הפעם, המערכות המדיניות בישראל מתנהלות כאילו זו הפעם הראשונה שמדינת-ישראל יוצאת לעימות צבאי כדי להגן על אזרחיה וגבולותיה.

אז די להיסוס - ההיסוס משחית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "די להיסוס - ההיסוס משחית", 3 במרס 2008, The Mideast Forum.

Sunday, March 02, 2008

חאלד משעל בנאום אנטישמי מדמשק

הערבים, כרגיל, אינם מצליחים להיגמל מהאמירות האנטישמיות שלהם המופנות לעבר ישראל בכל עת שהם מנהלים מאבק דמים נגדה. החמאס עשה טעות טקטית חמורה כששיגר בימים האחרונים טילי גראד לעבר אשקלון. לראשי תנועת החמאס בעזה ולאלה הנמצאים בדמשק - כדוגמת חאלד משעל - הייתה סברה כי הם שולטים על מהלך העניינים והם יכולים לנתב את האירועים לתועלתם הבלעדית מאז שהפלסטינים פרצו את החומה המפרידה בין רצועת עזה למצרים. אולם, דומה הוא, כי כל מהלך העניינים יצא משליטתם, וכי כעת הם נסחפים בגודש האירועים המתרחשים בעזה בימים האחרונים.

לפני ימים אחדים צה"ל חיסל חולייה בכירה של החמאס שערכה אימונים לקראת פיגוע איכותי נגד ישראל. ראשי החמאס לא יכלו שלא להגיב על אירוע קשה מבחינתם, שכן, החוליה שחוסלה קיבלה הדרכה מקצועית וממושכת באיראן ודמשק. רבים מאנשי החמאס שנהרגו בימים האחרונים היוו את השדרה המקצועית והאיכותית של התנועה בעזה.

ספק רב אם ראשי החמאס בעזה התייעצו עם חאלד משעל, היושב בדמשק, על התגובה הראויה מבחינתם בשל הפעולות האחרונות של ישראל. סביר להניח כי ההחלטה להפציץ את אשקלון נבעה בשל הלחץ הרב המופעל על החמאס לאור הצלחותיה של ישראל לפגוע בגרעין הקשה והאיכותי של הארגון. ההחלטה של החמאס להפציץ את אשקלון חייבה את ישראל לפעול בדרך שונה ממה שהיא נהגה עד כה. מאז יום שישי בערב, צה"ל הכניס חטיבה לאזור ג'יבליה במטרה להפעיל לחץ על חוליות הקסאם במטרה לדחוק אותם הרחק מעבר לאזורי השיגור המגיעים עד לשדרות.

מאז שעות הבוקר (יום שבת), הפלסטינים מדווחים על עשרות הרוגים, רובם חמושים חברי תנועת החמאס. כמו כן, חיל-האוויר הישראלי ערך מספר התקפות על מתקנים צבאיים של הארגון ועל מצבורי נשק. הפלסטינים דיווחו במהלך היום כי הם הופתעו מהכניסה של צה"ל לעומק של שלושה ק"מ לאזור הנמצא בשוליים של העיר עזה. אירועים אלה עוררו את חאלד משעל וגורמים ערביים נוספים כדי להזהיר את ישראל מההתפתחויות האחרונות. ביום שבת, ב-1 במרס, חאלד משעל ערך מסיבת עיתונאים ממקום מושבו בדמשק, ובין יתר הדברים הוא אמר את המשפטים האלה:

"ישראל מבצעת שואה אמיתית על עמנו הפלסטיני מזה 60 שנה. ומה שקורה היום בעזה זו שואה חדשה". משעל פנה למנהיגי ישראל: "אולמרט, ברק ולכל המנהיגים הטרוריסטים. אם תרצו לעשות שטות ולפלוש לעזה נלחם בכם בעזרת אללה, שכן יעמדו מולכם לא מאות או אלפים, אלא מיליון וחצי לוחמי ג'יהאד אמיצים, שיילחמו בעזרת רצונם, אמונתם, אהבתם לחיים ואהבתם למות מוות של קדושים".

"ישראל מגזימה בתיאור השואה, וזאת כדי להפוך אותה לטרגדיה כל כך גדולה, כך שאף אחד אחר לא יוכל לחוות טרגדיה משלו. העם הפלסטיני הוא הקורבן וישראל היא התליין והרוצח. זוהי בושה שהמדינות המערביות מנקות את מצפונן מהשואה שהתרחשה על אדמתן באמצעות שתיקתן בנוגע לשואה האמיתית שמתרחשת בידי ישראל נגד העם הפלסטיני". בעניין זה, לפחות חאלד משעל מודה שהתרחשה שואה לעם היהודי על אדמת אירופה.

עוד הוסיף משעל: "עם הנשק שיש ברשותכם, הייתם ועודכם פחדנים. נפשותיכם היא נפש של גנבים. יש לכם מוסר של נוקמים. אנו מכירים אתכם היטב. אתם חזקים בשל הציוד שלכם. איננו מזלזלים בכך. אתם יודעים שאתם חיים ברגע היסטורי. אתם מנצלים את אמריקה ואת חולשת הערבים לטובתכם. אך אתם יודעים כי זה לא יימשך לאורך זמן. כוחכם לא יעמוד לכם לזמן רב. נביס אתכם בסופו של דבר. את המערכה קשה הזו לא אנו בחרנו בה. היא נכפתה עלינו, ומשום כך לא נובס".

"מה ישראל רוצה?", שאל חאלד משעל, ואף השיב על כך במסיבת העיתונאים בנימה היסטרית: "ישראל רוצה עוד שטחים וגם את המקומות הקדושים. הישראלים רוצים את עמנו מת בשואה, או מת בדרכי מלחמה, או לגרש את עמנו כדי שיאבד את עתידו. וכל מי שיישאר, יוכל להישאר על אדמה נצורה תחת שלטון עצמי. זה גורלו של העם הפלסטיני בהתאם למנטליות הציונית הטרוריסטית".

"מהי האלטרנטיבה למאבק?", שאל משעל, והשיב: "הסדר? משנת 1991 הם מנסים זאת. הלכתם לאנאפוליס, ומה קרה? מאומה לא קרה. ולגבי היוזמה הערבית: שש שנים מנסים לשווק אותה, ומה ישראל וארה"ב עשו איתה? כמה שנים ניסו להגיע להסדר? אפילו כמה מהמנהיגים הפלסטינים המנהלים משא-ומתן עם ישראל מטילים ספק בסיכויים לכך. אז למה יש לחכות?".

במהלך כל היום זרמו הודעות גינוי על מעשיה של ישראל בעזה, והיו כאלה שלא היססו להצהיר פומבית כי מעשיה של ישראל חמורים יותר ממעשיהם של הנאצים. מסתבר, שטילים על אשקלון ואנטישמיות הולך טוב יחד ברטוריקה הערבית.

חשוב להזכיר שישראל מעבירה כל חודש לידי החמאס כ-90 מיליון שקל. ומהעבר השני, מחמוד עבאס הודיע ביום שבת בערב (1 במרס) על
הפסקת המשא-ומתן עם ישראל לאור האירועים בעזה, ובכך הוא העניק לחמאס זכות-וטו על חידוש המשא-ומתן עם ישראל.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חאלד משעל בנאום אנטישמי מדמשק", 1 במרס 2008, The Mideast Forum.

Friday, February 29, 2008

הכישלון הפלסטיני מול ישראל

עזה נהפכה לבית כלא אחד גדול בחסות (ובזכות) תנועת החמאס. מחמוד עבאס (אבן-מאזן) אינו מצליח לנהל מערכת יעילה של חוק, ממשל ושלטון אפילו בחלק קטן משטחי "הרשות הפלסטינית" הדמיונית. המנהיגות הפוליטית והדתית של ערביי-ישראל, זו המנסה לשלהב את הרוחות לקראת עימות חזיתי עם ישראל, סופגת מפלה אחרי מפלה. לאחר עשרות שנים של מאבק דמים בישראל, אלה המכונים "פלסטינים" עדיין אינם מצליחים לגבש קו פוליטי אחיד או זהות לאומית אמיתית שתענה על ציפיותיהם הרבות.

במילים אחרות, אנו עדים להתפוררותה המוחלטת של "הלאומיות הפלסטינית", משום שהיא מעולם לא היתה זהות לאומית אמיתית בעלת תוקף. יתרה מזאת, כוחות רבים ומנוגדים,
חותרים לכיוונים שונים בשל מחלוקות פוליטיות, רעיוניות ודתיות - בדומה למתרחש במדינות הערביות והמוסלמיות הנאנקות תחת גודש האתגרים הרובצים לפתחן.

ביום שני ב-25 בפברואר, תנועת החמאס ניסתה לשחזר את הפריצה ההמונית לרפיח המצרית גם מול ישראל. רק חבורה לא גדולה של אנשים היסטריים - שקיבלה פעם נוספת ביטוי חריג בתקשורת הישראלית - יכלה להאמין כי יש בכוחו של החמאס לגרור את האוכלוסייה העזתית לעימות כל-כך חריף עם ישראל תוך כדי נטילת סיכונים מיותרים עד כדי הגעה למרחץ דמים. ויחד עם זאת, ישראל נערכה בהתאם בכוחות מתוגברים - ובצדק. ישראל צריכה להבהיר שוב ושוב שכל פגיעה בריבונותה, תזכה למענה שיחרוג מהפרופורציות. ומאידך, על ישראל לעמוד מהצד (ולחרוק שיניים למרות הקסאמים) כדי לתת לתהליכים הפנימיים ברצועת עזה לעשות את שלהם ללא התערבותה הישירה
למרות הפיתוי. מלחמה יומיומית בטרור הערבי בעזה - בהחלט כן. אך כניסה צבאית מסיבית לעזה אינה נדרשת לפי שעה - למרות הסבל של תושבי עוטף-עזה.

הכישלון האחרון והמהדהד של תנועת החמאס, מצטרף לכישלונות רבים ונוספים מאז שהחל המאבק הערבי נגד השאיפות הלאומיות של היהודים על אדמתם היחידה. במסגרת "ההצלחות" הערביות מול ישראל, גם תנועת החמאס יכולה להכריז בקול גדול שהיא הצליחה להפוך את עזה לבית כלא אחד גדול,
בדיוק כפי שנראות שאר מדינות-ערב במרחב המזרח-תיכוני.

דוברי החמאס בעזה טענו כי הגשם הרתיע את התושבים מלבוא בהמוניהם לאירוע שהיא ארגנה ברחבי הרצועה. עם המים הזורמים לים בעקבות הגשמים הרבים, נשטפו גם השרידים האחרונים של הלאומיות הפלסטינית שהומצאה אך לפני שנים מעטות. סביר להניח כי הסיבה האמיתית למיעוט המשתתפים נובעת מהעובדה שתושבי עזה התעייפו מתנועת החמאס, כשם שהעדה השיעית בלבנון התעייפה מהצהרותיו המלחמתיות של
נסראללה - על כך, באחד מהמאמרים הבאים.

למרות הכישלון המהדהד של החמאס, יהיו כאלה שיראו בזה עוד הצלחה תקשורתית מסחררת של הפלסטינים מול ישראל. אך מאחורי הטענה הזו מסתתרים להם אכזבה גדולה ותסכול עמוק מכך שהצעדים הטקטיים והאסטרטגיים של החמאס בעזה נכשלו בזה אחר זה - בעיקר מאז שתנועת החמאס תפסה בכוח את השלטון מידי תנועת הפתח של אבו-מאזן.

כשתנועת החמאס ניצחה בבחירות של ינואר 2006, כתבתי בסיום המאמר "
הניצחון של החמאס משרת את המדיניות הישראלית" את הדברים האלה: "הניצחון של חמאס מעלה לכותרות, באופן טבעי, את שמם של איראן ושל ארגון חיזבאללה. "המשולש המיליטנטי" הזה עושה שירות טוב למדיניות הישראלית ואף מעניק עומק נוסף ומשנה-תוקף לעמדותיה של ישראל, ובכך הוא מקל מאוד על ממשלת ישראל לפעול בתקיפות כלפי כל איום ישיר או עקיף על מדינת-ישראל. על כן, לנוכח המצב החדש, מילות המפתח הן אורך-רוח, סובלנות, שימת דגש על אתגרים ולא על 'קשיים', וחיפוש פתרונות ארוכי-טווח ולא פתרונות אינסטנט של מערכת-בחירות. כל אלה יתרמו תרומה חשובה בהתמודדות של ישראל אם האתגר הנוכחי. החל מרגע זה, החמאס נמצא במגננה משום שהוא שרוי בשיא כוחו והשפעתו בחברה הפלסטינית והוא ישתדל לא להגיע למצבו של הפת"ח דהיום - מה שמחייב בסופו של דבר פרגמטיות רעיונית, מדינית וחברתית".

בתהליך ארוך טווח הסבלנות הישראלית תמיד משתלמת. אך לפני שישראל נכנסת להיסטריה מכל פרובוקציה של החמאס, עליה להפסיק לחלוטין את הזרמת השקלים האדירה העוברת מישראל לידי החמאס - וכל זה, בידיעתם המלאה של כל המערכות השלטוניות בישראל.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הכישלון הפלסטיני מול ישראל", 28 בפברואר 2008, The Mideast Forum.

Monday, February 25, 2008

חיסול מורנייה מפלג את העולם-הערבי

העיתון הכווייתי אל-קבאס דיווח ב-21 בפברואר 2008, כי סוריה דחתה במפגיע את דרישתו של חיזבאללה לעדכן את ראשי הארגון על התפתחויות האחרונות הנוגעות לחקירת חיסולו של מורנייה. הידיעה בעיתון הכווייתי הסתמכה בעיקר על מקורות במדינות המפרץ. על-פי ידיעות אחדות שהגיעו מסוריה נמסר, כי החקירה מתנהלת בידי שירותי-הביטחון של סוריה ללא עזרתן של איראן וחיזבאללה.

כאמור, מורנייה חוסל ב-12 בפברואר 2008 באמצעות מכונית תופת שהוכנה מבעוד מועד באחת מהשכונות היוקרתיות והשמורות ביותר של דמשק. לשלטונות הסוריים נדרשו שעות אחדות עד שיצאה הצהרה רשמית הנוגעת לאירוע, ודומה היה כי שלטונות סוריה נתקפו בהלם לנוכח החיסול שהתרחש על אדמתם. לאחר שתיקה ארוכה שנמשכה כחצי יממה, סוריה מסרה כי תתנהל חקירה מעמיקה ללא השתתפותם של איראן וחיזבאללה למרות בקשותיהם המפורשות להיות שותפים מלאים בחקירת האירוע.

זמן קצר לאחר שהחלה החקירה, שלטונות סוריה מיהרו להודיע כי "תתחולל רעידת אדמה בעולם-הערבי" כאשר יימסרו כל הפרטים שהתגלו במהלך חקירה המאומצת. חרושת השמועות בנוגע לחיסולו של מורנייה רבות ומגוונות, והיו כאלה שהאשימו במפורש את המדינות הסוניות המתונות, דהיינו, ירדן, מצרים, סעודיה ומדינות נוספות במפרץ-הפרסי.

ידיעות אחדות דיברו על שיתוף פעולה בין כמה שירותי-מודיעין ערביים שמסרו מידע לישראל, והיא זו שביצעה את החיסול בפועל. ויחד עם זאת, סוריה, איראן וחיזבאללה הודיעו כי ישראל היא שנושאת באחריות המלאה, והיא תשלם על כך מחיר כואב.

העיתון הכווייתי מסר כי הסיבה העיקרית לסירובה של סוריה למסור מידע לחיזבאללה על הנסיבות שהביאו לחיסולו של מורנייה, נשענת על הטענה הסורית כי מורנייה הגיע לסוריה ללא ידיעתם של השלטונות המוסמכים בסוריה, וכי הוא הגיע לסוריה כאזרח רגיל ולא בשליחות רשמית.

לאור המקרה, סביר להניח כי מתחוללת כרגע מערכת של חשדנות הדדית בין איראן, סוריה וחיזבאללה, שכן התפרסמו ידיעות אחדות שרמזו על עיסוקיו הצדדיים של מורנייה עם הסורים שביקשו להפעילו באורח-עצמאי ללא ידיעתם של איראן וארגון חיזבאללה. בשעה ששר-הביטחון אהוד ברק ערך ביקור בטורקיה, הוא שיגר אזהרה חריפה לעבר סוריה בשל תמיכתה בחמאס ובחיזבאללה. אפשר, שאזהרתו זו של שר-הביטחון ששוגרה לעבר סוריה באה על רקע החשד כי מורנייה הוזמן לדמשק למען מטרה מסוימת שנועדה "לשקם" מעט את גאוותה הפגועה של סוריה לאור ההפצצה האווירית שהתרחשה על אדמתה ב-6 בספטמבר 2007 במחוז דיר אל-זור.

סוריה לקראת כינוס הפסגה הערבית
בסוף חודש מרס 2008, מתוכננת להתקיים בדמשק פסגת הליגה הערבית בהשתתפותם של ראשי מדינות-ערב. מרגע שהוחלט כי הועידה תתקיים בדמשק, שלטונות סוריה נערכו לכך במרץ רב על-מנת להפגין לעיני-כל את החשיבות שהיא מייחסת להתכנסותם של ראשי המדינות הערביות על אדמתה. לשם כך, נבנתה עיר חדשה, על כל המשמעויות הנלוות לכך, במטרה להפגין את יכולותיה המתחדשות של סוריה בהנהגתו של בשאר אל-אסד. על-פי התרשמויותיהם של מבקרים אחדים באזור, סוריה לא חסכה בכסף כדי להרשים את אלפי המוזמנים שיגיעו לפסגה-הערבית, ובכללם עיתונאים רבים מרחבי-העולם. במהלך השנים האחרונות, סוריה עשתה מאמצים כבירים להציג בפני העולם את התפתחותה הכלכלית, התעשייתית והתרבותית על-מנת לסדוק מעט את התמונה הקשוחה המוצגת לגביה ברחבי-העולם. לעיתים, מאמצים אלה הוכתרו בהצלחה למרות תדמיתה השלילית על מעשיה הבוטים בלבנון ולמרות קשריה השנויים במחלוקת עם איראן, חיזבאללה וצפון-קוריאה. על-פניו נראה, שלבשאר אל-אסד יש תוכניות כלכליות רבות, וכי נראה שהוא דבק להשיג את היעדים האלה למרות המכשולים הפנימיים והאזוריים הרובצים לפתחו.

מאז הפסגה הערבית האחרונה שנערכה במרס 2007 בריאד, בירת ערב-הסעודית, התחוללו תמורות אחדות במרחב-הערבי וביחסיו (החשאיים והגלויים) עם ישראל בסוגיות רבות העומדות על הפרק. אך, כרגיל, הסוגיה הפלסטינית ניצבת כמסך עשן שמאחוריו מסתתרות המדינות הערביות כדי להתחמק פעם נוספת מלדון בבעיותיו האמיתיות והבוערות של העולם-הערבי - בעיות המחכות לפתרונן כבר זמן רב.

עוד לפני שנודע על חיסולו של מורנייה, מצרים, ירדן וערב-הסעודית הודיעו כי הן חוככות בדעתן אם להשתתף בפסגה-הערבית בדרג של ראשי-מדינות, במטרה להפעיל לחץ על סוריה כדי שזו תגמיש את עמדותיה בשאלת לבנון ובבעיה הסבוכה הנוגעת לבחירתו של נשיא חדש למדינה הלבנונית. לדידה של סוריה, חיסול מורנייה בלב דמשק מסבך עוד יותר את מעמדה בעולם-הערבי למרות כל מאמציה ורצונותיה להפיק תועלת משמעותית מהפסגה-הערבית שתיערך על אדמתה בסוף מרס 2008. כבר בשלב זה ידוע, כי מצרים וסעודיה פועלות להעביר את הפסגה-הערבית לשארם א-שייח'.

על רקע היחסים המעורערים והמתוחים בין סוריה למדינות אחדות במפרץ-הפרסי, כוויית וסעודיה פרסמו אזהרה לאזרחיהן שלא לבקר בסוריה בשל המצב הביטחוני המתוח במדינה זו.

לפי שעה, רבים בעולם-הערבי מחכים לממצאי החקירה בנוגע לחיסולו של מורנייה. בלב רבים מקננת הסברה שהממצאים יבהירו פעם נוספת מה באמת מתחולל מאחורי הקלעים למרות החיוכים ודברי החנופה שהמנהיגים הערבים שולחים זה לעבר זה במפגשים פומביים לעיני הצלמות. מדינות ערביות אחדות לא יניחו לציר-הרדיקלי לשכוח שעימאד מורנייה פעל נגד מדינות ערביות אחדות, וכי הוא היה האחראי הישיר לרציחתם של אזרחים ערבים חפים מפשע. רבים בעולם-הערבי רואים בחיסולו של מורנייה "נקמה אלוהית", גם אם על-פי הדעה הרווחת ישראל היא זו שאחראית לחיסולו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חיסול מורנייה מפלג את העולם-הערבי", 24 בפברואר 2008, The Mideast Forum.

Tuesday, February 19, 2008

טלאל חמייה יחליף את עימאד מורנייה

אם איראן באמת מזועזעת ואבלה על מותו הפתאומי של עימאד מורנייה, היא יכולה להאשים רק את עצמה בשל מהלכיה האופרטיביים מאז מלחמת לבנון השנייה שהביאו לחשיפתו של מורנייה. לישראל הרשמית לקח זמן רב להבין את מלוא המשמעות של המלחמה האחרונה שפרצה בעקבות ההימור רשלני של חסן נסראללה ושל הזרוע הצבאית של הארגון הפועלת בהשראה איראנית. עד למלחמה, חיזבאללה ונסראללה בנו מסביבם הילה מאיימת שהצליחה לסרס את התגובה הישראלית כלפיהם לאורך שנים רבות (בדיוק כפי שאיראן ואחמדינג'אד פועלים גם בימים אלה כלפי המערב וישראל).

למרות תחושת ההחמצה הישראלית מתוצאות המלחמה, בצד הישראלי התקבלו החלטות אחדות, חשובות מאוד, שהשפיעו על עתידו של הארגון, והעומד בראשו, לטווח הקצר והארוך גם יחד:

1. ישראל החליטה להגיב באופן לא-פרופורציונאלי.
2. חיסול מאגר הטילים לטווח ארוך של הארגון. פעולה אווירית ישראלית שנמשכה כחצי שעה.
3. במהלך המלחמה נהרגו למעלה מ-650 מחבלים מיומנים וכ-1,000 מחבלים נוספים נפצעו.
4. בריחתם של השיעים מדרום-לבנון - תופעה שהפתיעה את נסראללה ואיראן.
הרס בלתי נסבל בדרום-לבנון.
5. חיזבאללה נאלץ לנדוד לאזור הליטאני. ולאורך הגבול עם ישראל נערכו כוחות מהצבא הלבנוני בסיועם של כוחות זרים על-פי החלטת האו"ם שהתקבלה ערב סיום המלחמה.
6. חסן נסראללה עדיין מסתתר. על-פי הערכות אחדות הוא מצא מפלט בשגרירות איראן בביירות.

לנוכח פני הדברים, נסראללה נאלץ לעסוק ברטוריקה יומיומית כדי להפוך את ההימור שנכשל ל"ניצחון אלוהי" על ישראל. לא נסראללה, לא איראן ואף לא בני העדה השיעית בלבנון האמינו לדברי הרהב האלה. תחושת ההחמצה הישראלית והדימוי הציבורי שנוצר למלחמה בישראל עצמה, שיחקו לידיו של נסראללה שהיה זקוק באופן נואש להציג לעדה השיעית הישגים רבים ככל האפשר לנוכח התבוסה שספג ולנוכח ההרס שהמיט על לבנון - בהחלטה פזיזה אחת שיצאה לפועל ב-12 ביולי 2006.

התפקיד של איראן
חיזבאללה הפך עם השנים ל"קבלן הביצועים" הראשי של איראן וסוריה בלבנון וברחבי-העולם. לעימאד מורנייה היה קשר אינטימי עם ראשי השלטון של איראן גם ללא תיווכו של חסן נסראללה. ספק רב אם נסראללה עצמו ידע את כל הפרטים האופרטיביים שמורנייה היה אחראי עליהם ברחבי-העולם בעזרתם של האיראנים ובסיועם המלא. איראן השקיעה מיליארדי דולרים במערך הצבאי והאזרחי של הארגון - הן בלבנון והן בזירה העולמית. ההילה הבינלאומית לה זכה מורנייה, שימשה את חיזבאללה ככלי אפקטיבי כדי ליצור הרתעה מול גורמים פנימיים בתוך לבנון וכלפי גורמים בינלאומיים שביקשו לפגוע בארגון ובראשיו.

המערכת הצבאית המשומנת של חיזבאללה פעלה בהצלחה עד למלחמת לבנון השנייה. אולם, בעקבות התוצאות הקשות של המלחמה על הארגון ועל תפקודו המנטלי של נסראללה, איראן החלה להתערב יותר ויותר בנעשה בתוך הארגון, לעומק ולרוחב, עד לרמה הנוגעת לאיוש עמדות ביניים. המהלכים של איראן גרמו לתרעומת מסוימת בתוך חיזבאללה, והיו אף ידיעות אחדות שמסרו על קרע הולך וגובר בין נסראללה לאיראן. עיקר המחלוקת בין נסראללה לאיראן נגעה לפעילות הצבאית של הארגון. נסראללה ביקש להיות מעורב גם בהיבט הזה, אך איראן החליטה שנסראללה יתמקד בעיקר בהיבט הפוליטי הפנים-לבנוני, על-מנת להשאיר את הזירה הצבאית לאנשים מקצוענים יותר כמו מורנייה וחבריו.

מאז המלחמה, חיזבאללה ביקש להכות בישראל בדרכים עקיפות. הקשר בין אנשי החמאס בעזה לאיראן ולסוריה, היווה זרז להידוק הקשרים הצבאיים בין חיזבאללה לחמאס בעידודה של איראן. במסגרת הזו, נערכו מפגשים צבאיים אופרטיביים בין בכירי חיזבאללה לבכירי החמאס על אדמת סוריה. בדרך זו, התרחב מעגל האנשים שזכו להיכרות אינטימית עם הפעילות החשאית של חיזבאללה, דבר שהקל במידה מסוימת על המעקב אחרי מפקדים בכירים מחיזבאללה. נקודת-התורפה הזו לא נעלמה מעיניהם של שירותי המודיעין של סוריה ואיראן שהחלו לחקור את הנסיבות שהביאו לחיסולו של מורנייה.

לאור תוצאות המלחמה, מונו אנשים אחדים לתפקידי מפתח או מונו לעמדות חדשות שלא היו קיימות לפני המלחמה. הסתבר לאיראן ולבכירי הארגון, כי החדירה המודיעינית של ישראל לקרביים הצבאיים של חיזבאללה באה לידי ביטוי בפעולה האווירית המוצלחת שהביאה לחיסול של כל המאגר הרקטי, לטווח ארוך, שהושקעו בו מאמצים עצומים הן מצד איראן והן מצד חיזבאללה. על כן, הוקמו מוסדות ביטחוניים חדשים שתפקידם היה למנוע, בכל מחיר, זליגה של מידע צבאי ובטחוני. מאז מלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה הקציב לכך מיליוני דולרים מידי חודש (מקורות לבנוניים ידעו לציין שהסכום הגיע ל-20 מיליון דולר מידי חודש הכוללים גם את מערך האבטחה ההדוק של הארגון).

התערבותה הפעילה של איראן במהלכים הצבאיים והפוליטיים של הארגון, והקמתם של אגפים אופרטיביים חדשים, גרמו לכך שמעטפת החשאית של הארגון נפרצה לכדי סדק צר, אך היה זה סדק חשוב מאין כמוהו. לרגע הזה חיכו כל ארגוני הביון בעולם שניהלו מעקב צמוד אחרי המפקדים הבכירים של חיזבאללה, והתוצאה לא איחרה לבוא עם חיסולו של עימאד מורנייה בלב דמשק.

טלאל חמייה סגנו של מורנייה
למרות ההכחשות של חיזבאללה, סביר להניח שטלאל חמייה - מי שהיה סגנו של עיאמד מורנייה - ימונה למפקד הזרוע הצבאית של הארגון. אך האחראי על כל המערך הביטחוני של הארגון התמנה נעים קאסם, סגנו של נסראללה, הזוכה לאמון מלא מעלי חמינאי מנהיגה הרוחני של איראן. קשה להיכנס לנעליו של מורנייה, שכן הוא ניהל מערך חובק-עולם, ממודר היטב, שהיה ידוע רק לו עצמו. אפשר, שטלאל חמייה ימונה באופן זמני תוך כדי העברה מוסדרת של הידע שהצטבר לידי מי שאיראן תחליט עליו בעתיד הקרוב. בדומה למורנייה, גם לחמייה יש קשרים הדוקים וישירים עם האיראנים והוא אינו זקוק לפטרון בדמותו של נסראללה. לאורך כל ימי מלחמת לבנון השנייה, חמייה שהה בשגרירות איראן בלבנון, שם זכה להגנה הדוקה ממשמרות המהפכה האיראנים הפועלים בלבנון באורח חופשי.

במסגרת אחריותו של חמייה, הוא ניהל בעיקר את מערך הגיוס של הארגון באפריקה ודרום-אמריקה. חמייה טווה רשת מסועפת של תאים רדומים בקרב קהילות שיעיות אוהדות המחכות ליום פקודה שתפקידן להוציא לפועל פיגועים איכותיים בעיקר באפריקה ובמדינות המפרץ העוינות לאיראן. חמייה חדר גם לעיראק דרך הגבול עם איראן, שם נפגש עם בכירים שיעים מ"צבא המהדי" הפועל בהנהגתו של כהן-הדת בן העדה השיעית מוקטאדה אל-סאדר, הזוכה לסיוע צבאי והכוונה איראנית צמודה. ארגונו של אל-סאדר פועל נגד הנוכחות האמריקאית בעיראק ונגד העדה הסונית, והוא מנהל מאבק דמים נגד שלוחותיו של ארגון אל-קאעידה בעיראק.

הקשר ההדוק בין חיזבאללה לארגוני הטרור השיעים הפועלים בעיראק, לא נעלם מעיניהם של פעילי אל-קאעידה. כשנודע לפעילי הארגון על חיסולו של עימאד מורנייה, הם לא היססו להביע קריאות שימחה, והם אף ייחלו שחסן נסראללה יצטרף למורנייה מהר ככל האפשר. לרבים בעולם-הערבי נהיר לחלוטין כי מי שחיסל את מורנייה, לא רק פגע בחיזבאללה, אלא שלח מסר קולע ללב הצמרת האיראנית לקראת הבאות - וזה, המסר החשוב באמת שביקשו מתנקשיו של עימאד מורנייה למסור לשולחיו ולמפעיליו האמיתיים. בסופו של דבר, גם איראן וגם חיזבאללה יגלו שישראל אינה בהכרח האויב המר ביותר שלהם במרחב המזרח-תיכוני.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טלאל חמייה יחליף את עימאד מורנייה", 18 בפברואר 2008, The Mideast Forum.

Sunday, February 10, 2008

משפט רמון, והצדקנות הפתטית של המערכת המשפטית

בימים אלה עולה מחדש הדיון הציבורי בנוגע למשפט רמון בשל התנהלותה הבעייתית של המערכת המשפטית והמשטרתית, לאורך כל הפרשה - מתחילתה ועד לסופה. האם לתחושה הציבורית הזאת יש אחיזה במציאות לאור מה שידוע לנו עד כה?

דוברים ישראלים בעלי עניין, מהללים ומשבחים את מערכת המשפטית בישראל, ולעיתים הם מציינים שפסיקות שונות משמשות דוגמא ומופת בעולם. אך, למען האמת אין לנו מערכת משפטית למופת, והדיבורים על מופתיות הם לכל היותר גניבת-הדעת כדי לא להתמודד עם הבעיה האמיתית הרובצת לפתחנו. סביר להניח שאם דוברים אחדים לא ישבחו את המערכת המשפטית שלנו, מישהו כבר ידאג להעמידם במקומם בראש חוצות, ולסמנם כחשודים לקראת הבאות. לתופעה הזאת המתחוללת בישראל בשנים האחרונות קוראים בפשטות: "פאשיזם שיפוטי", המתבטא גם בצמד-המילים "הכל שפיט" על-פי תפיסת עולמו של השופט אהרון ברק.

מסתבר, שבמדינת-ישראל ישנה קבוצה קטנה שבידה עוצמה רבה, הרבה מעבר לנדרש על-פי טענות אחדות, ושבכוחה להטיל מורא על אלה המנסים לשפר את המערכת - כפי שאירע במקרה של הפרופסור רות גביזון ובמקרים נוספים. היטיב לבטא זאת פרופסור דניאל פרידמן במאמרו שפורסם ב"ידיעות אחרונות", ב-2 בפברואר 2007, במילים האלה: "הדמוקרטיה הישראלית פועלת איפוא רק למראית עין. אנו עדים למעבר הכוח והשלטון למקום אחר. זוהי המהפכה האנטי-דמוקרטית המתרחשת תחת דגל המשפט". במילים אחרות, יש כאן מגמה מסוכנת והרסנית של שבירת העיקרון החשוב הנוגע להפרדת רשויות. במשך שנים רבות, המערכת המשפטית הישראלית יחד עם גורמים פוליטיים בעלי-עניין מנהלים מסע של דה-לגיטימציה של השלטון הפוליטי בישראל, ופרשת רמון משתלבת היטב במגמה הזו.

בראיון ל"קול ישראל", שנערך ב-2 בפברואר 2007, אמר השופט בדימוס מישאל חשין את הדברים האלה בנוגע למשפט רמון: "אנשים שמעולם לא ישבו בבית-המשפט, מנתחים את ההכרעה (של השופטים) לרוחבה ולאורכה". מישאל חשין, שופט נשוא-פנים, טעה במקרה הזה. לנו, כאזרחים החיים במדינה דמוקרטית, יש את הזכות והחובה לבקר החלטות משפטיות גם אם מעולם לא ישבנו בבית-משפט, וגם אם אין לנו השכלה משפטית פורמלית.

הכרעות משפטיות מבוססת בדרך כלל גם על השכל-הישר וההיגיון-הבריא - ואלה אינם נמצאים באורח אקסקלוסיבי רק בידי המערכת המשפטית. במקרה של משפט רמון, דווקא הציבור הפגין היגיון בריא ושיפוט סביר, יותר מכל המערכת המשפטית שדרשה את ראשו של רמון. יושר, חוכמה, צדק, היגיון ומידתיות אינם רק נחלתם הבלעדית של כאלה שעלה בידם לרכוש השכלה משפטית פורמלית, או של שופטים חומרי-סבר שישבו אי-פעם על כס המשפט. באחת מהחלטותיו של השופט חשין בבית המשפט העליון הוא כתב כך:

אימרת חכמים היא, כי טוב הוא שעשרה רשעים ייצאו זכאים בדינם ולא נרשיע אדם אחד תם וישר; היו שאמרו כי טוב שרשע אחד ייצא זכאי ולא נרשיע תם אחד; יש שמדברים על זיכוי עשרים רשעים שמא נגיע להרשעתו של תם אחד; יש הקובעים יחס של חמישים לאחד ויש מדברים על יחס של אלף לאחד (ראו: וויליאמס, שם, בעמ' 186-187; צוקרמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 126). וכלשונו של הרמב"ם (ספר המצוות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ן)...: "ויותר טוב ויותר רצוי לפטר אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן-הימים". כל מידות יחס אלו בין מעשי הרשעה לבין מעשי זיכוי לא נועדו אלא כדי שנדע כי כולנו בני אנוש אנו, וכי לעולם לא נגיע לאמת מוחלטת. נשאף במאוד - אך לא נגיע. (ע"פ 6251/94)

במילים אחרות, גם חשין היה ער לכך שהשופטים היושבים על כס-המשפט, הם בסך-הכל בשר-ודם. אם "הכל שפיט", אזי לנו, כאזרחים, מותר לשפוט את השופטים שחרגו לדעתנו מההיגיון, מהמידתיות, מהצדק ומהדין שלכאורה נעשה ללא משוא-פנים. האם השופט חשין יכול להגיד בלב שלם שאכן כך היה במשפטו של השר רמון?

בשנים האחרונות בתי-המשפט בישראל לקחו על עצמם לזנוח כמה עקרונות בסיסיים הקיימים בכל מערכת משפטית תקינה:

1. הוכחת אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר.
2. התביעה חייבת להוכיח את אשמתו של הנאשם ולא הנאשם צריך להוכיח את חפותו.
3. איסוף ראיות תקין, דהיינו הראיות נאספו בדרכים חוקיות.
4. חזקת החפות של הנאשם, דהיינו הנאשם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו.
5. מצב נפשי פלילי של מבצע העברה, דהיינו יש להוכיח כי הנאשם תכנן במודע את ביצוע העברה.

המערכת המשפטית בישראל נטלה לעצמה את הזכות להרשיע נאשמים גם על סמך ראיות קלושות, ולא על סמך ראיות מוצקות המוכיחות את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר - כפי שהעניין מפורט בדיני הראיות במשפט הפלילי הקיים בישראל (גם אם נעשה לכך תיקון לפני שנים אחדות). ומאידך, בית-המשפט בישראל משחרר בהבל-פה מאות עבריינים שיש להם עשרות הרשעות בעניינים שונים. "טחנות הצדק" בישראל מנהלות משפטים הנמשכים שנים ארוכות, שלעיתים הנאשם יוצא זכאי, אך מרושש כספית והרוס מבחינה נפשית. המערכת המשפטית בישראל אינה מקלה ראש בבכירים שטעו בשל שיקול-דעת לקוי בעניינים פעוטים, אך במקביל היא משחררת מאות עבריינים המסוכנים לציבור פי כמה וכמה, החוזרים על מעשיהם שוב ושוב, והם אף מטילים מורא על הציבור כולו.

מערכת אכיפת החוק בישראל החלה להיות דומה יותר ויותר לתקשורת הישראלית. היא מחפשת כותרות מתלהמות, והיא קשובה יותר לענייני רייטינג ופחות למידת הצדק וההיגיון. היא נוטה לדבוק בכותרות פופוליסטיות כמו במקרים של חשד ל"שחיתות" או במקרים של עבירות מין לסוגיהן - נושאים שיש בכוחם לעורר את היצרים של הציבור ולתפוס כותרות מתלהמות. כולם מצקצקים בלשון ומגלגלים את עיניהם לשמים, אולם, שום דין וצדק לא נעשה בישראל אם עבריין שיש לו 65 הרשעות משוחרר בערבות. וכך, אירוע שתופס כותרות מוכרע בבית-המשפט לחומרה, ומה שאינו תופס כותרות מושלך, לעיתים, כלאחר-יד.

זעם בלתי סביר עולה מפסק-הדין
מקריאת פסק-הדין של שר חיים רמון עולה, כי הוא נכתב ללא כל פרופורציה ובזעם בלתי-סביר עם קצף על השפתיים. מפסק-הדין עולה, כי נשיקה שארכה רגע קט בלבד, ועליה יש שתי גרסאות, השופטים אימצו גירסא אחת במלואה, ואת הגירסא השניה שללו בכל פה - פה-אחד. יתרה מזאת, השופטים לא הטילו כל דופי או ספק במהימנות הקצינה, אך הטילו רפש בלתי-סביר בכל העדויות שהובאו לטובת השר (כולל עדותו של קצין בכיר). המשמעות העקיפה לכך היתה, שבית-המשפט חסם בפני השר רמון את האפשרות לדון במהימנותן של העדויות בערעור לבית-המשפט. האם בכך נעשה צדק עם השר חיים רמון? סוג כזה של "פאשיזם משפטי" - בעיקר בעניינים פעוטים - הופכת את מדינת-ישראל ממדינה חוק וצדק וההיגיון הסביר, למדינה צדקנית העוסקת לא רק בלינץ' תקשורתי אלא גם בלינץ' משפטי.

מעצם העובדה שחלקים רבים בציבור הישראלי ראו בהחלטת בית-המשפט הגזמה בלתי סבירה לאור המעשה, מראה בעליל שהרשויות הציבוריות המקיפות אתנו נכשלות שוב ושוב בהתנהלות הפוליטית, התקשורתית והמשפטית שלנו. לפיכך, על-פי הכרעת השופטים והזעם הבלתי-סביר שהוטח לעבר השר, מעלה חשד כי ההחלטה של השופטים נבעה ממניעים אחרים ולא ממניעים של עשיית צדק - שגם הוא חייב לעמוד במבחן ההיגיון הסביר. שתי אמירות של היועץ המשפטי מזוז היו חייבות להדליק נורה אדומה בקרב הציבור ובקרב המערכת המשפטית והפוליטית גם יחד:

ב-19 בספטמבר 2006 אמר מזוז לערוץ 10 את הדברים האלה, לאחר ההחלטה על הגשת כתב-אישום נגד רמון: "אני מציע שכל אחד יחשוב על הבת שלו, על אשתו או על אחותו בסיטואציה כזו".
בראיון שפורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-2 בפברואר 2007, אמר מזוז את המילים האלה: "אילו (רמון) היה אומר, 'היתה אי-הבנה', 'טעות שלי', היה מתנצל, יכול להיות שהדברים היו מתגלגלים אחרת".

באמירה הראשונה, ניתן להניח כי בדרך זו מזוז הורה על הנתיב הרצוי והרגשני בו השופטים היו צריכים לפסוע לקראת ההכרעה בדין. ובאמירה השניה, שהיא מסוכנת הרבה יותר, מזוז לכאורה טען כי למרות "המקרה החמור" (לאור סעיף 1) הוא היה מסתפק, אולי, בהתנצלות של השר רמון. האם אנחנו מכירים עוד מקרה של מעשה מגונה, אונס או הטרדה מינית המסתיימת בהתנצלות "בעידודו", לכאורה, של איש בכיר במערכת המשפטית הישראלית? או שהמקרה חמור מאוד כהגדרתו, או שניתן היה לסיים את הדברים בהתנצלות כלשהי על אי-ההבנה שנגרמה. אלא, שדומה כי המערכת המשפטית (והמשטרתית) בישראל, בדומה לתקשורת, התמכרה להתעסקות בענייני מין בשל הכותרות המופקות מכך מידי יום.

הסקס מוכר - גם בבית-המשפט
ללא ספק הסקס מוכר. הסקס מוכר - והרבה. יהיו שיגידו כי הסקס מניע את העולם. מסתבר שהסקס, ובעיקר עבירות-מין, מעסיק מאוד את התקשורת הישראלית. כמות הפרסומים על הנושאים האלה חורגת לעיתים קרובות מהטעם הטוב. תקצר היריעה מלפרט את שלל הפרסומים האלה המופיעים מידי יום בתקשורת הכתובה והמשודרת. החסך הישראלי הנובע מחסרונה של תעשיית מין ממוסדת, מתמלא באמצעות התקשורת הישראלית המסחרית העוסקת בנושאים האלה ללא הרף מידי יום. אפשר שמתקבל הרושם, באמצעות התקשורת חסרת-המעצורים, כי החברה הישראלית למעשה שטופת-זימה שעסוקה במין חריג לסוגיו. וככול שמתרבים הפרסומים, כך מתרבים המעשים, משום שבעקיפין ריבוי הפרסומים הופך את המעשים לנורמה חברתית. ולא רק זאת, אלא שבשנים האחרונות נוסף לזה ממד חשוב בדמותו של החוק למניעת הטרדות מיניות, שהפך כל אינטרקציה חברתית בין גבר לאישה למוקד של פרשנות מינית.

החוק למניעת הטרדה מינית בישראל, נחשב לחוק הכי רדיקלי בעולם. בשום מקום בעולם אין חוק כל כך גורף הנוטה לצד אחד בלבד. במדינות דמוקרטיות אחרות, המדינה אינה נוטה להתערב יתר-על-המידה בעניינים הנוגעים לאינטרקציה חברתית או בעניינים שבינו לבינה. המדינה הדמוקרטית יוצאת מתוך נקודת-הנחה שאזרחיה הם אנשים בוגרים ועליהם לשבור את הראש כדי לפתור אי אילו אי-הבנות ביניהם - גם אם האירועים התרחשו במסגרת עבודתם המשותפת. לא כך במדינת-ישראל הצדקנית המחפשת בכל דרך להתערב בחייו הפרטיים של האזרח, ולעיתים אף להיכנס לו לחדר-המיטות בתוקפנות, כפי שאירע בפרשת ערוץ הפלייבוי: במדינת-ישראל הצדקנית מותר לערוך את "מצעד הגאווה" בראש-חוצות על שלל הביטויים המיניים שבו, אך משהוחלט לפתוח ערוץ ארוטי בכבלים, חסידי המוסר הישראלי עמדו על רגליהם בתרועה רמה ובקול גדול, ושללו בכל-פה את קיומו של ערוץ שכזה. המרחב-הציבורי הפך למרחב-הפרטי של בעלי עניין, ואת המרחב-הפרטי בתוך ביתו של הפרט, המדינה ביקשה להלאים - לכאורה, בשם המוסר הציבורי.

תחת הכותרת "החוק למניעת הטרדה מינית", כמעט כל אינטרקציה חברתית בין שני אנשים (במקום העבודה) יכולה להתפרש כהטרדה - גם אם היא לא נשאה אופי מיני. יתרה מזאת, המוטרד אינו צריך לאותת איתות כלשהו שהמעשים אכן מטרידים אותו. וכאן, המחוקק הישראלי טעה טעות גדולה מאין כמוה: טעות שאינה מתאימה לשום מדינה דמוקרטית בעולם. יתרה מזאת, החוק למניעת הטרדה מינית, סותר לכאורה את "חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו", שכן, הוא מעניק כוח חסר-כל פרופורציה לצד הנפגע בכל אינטרקציה חברתית המתקיימת במסגרת מקום העבודה. הפרשנות של המעשה יכולה להיות מוטעית וחד-צדדית לחלוטין, דהיינו לא רק שהפוגע אינו ער לכך שדבריו או מעשיו פוגעים, אלא גם אין חובה להזהיר אותו על כך.

בשל הכתם הקשה שנובע מהכותרת "הטרדה מינית", כתם היכול להרוס לחלוטין את חייו של כל אדם, הכוח הלא-פרופורציונלי של צד אחד, סותר את "חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו" ששם דגש גם על "כבודו" של כל אדם (על-פי סעיף 4). המשמעות היא, שאין שום פרופורציה בין המעשה שנעשה לכאורה, לבין העונש החברתי, התדמיתי, המשפחתי והכלכלי המוטל על "הנאשם" - הרבה לפני שהחלה אפילו חקירה משטרתית בעניין (כפי שאירע במקרה של העיתונאי אדם שוב ובמקרים נוספים).

חברה הגונה והוגנת, אינה מבצעת לינץ' תקשורתי באף אדם, ובוודאי שאינה מנהלת צייד-מכשפות משפטי או מכתיבה לינץ' משפטי נגד מי שסרח לכאורה - בעיקר כאשר צד אחד הוא אנונימי לחלוטין, והצד שני חשוף לעיני-כל. איזה צדק נעשה בישראל לאור מה שמתחולל בה בשנים האחרונות בעקבות החוק הזה? האם למען עשיית צדק למען צד אחד, יש להפר את כל כללי הצדק הטבעי של הצד השני? אך כאן, אנחנו נוגעים בשאלה חשובה לא פחות: איך המחוקק הישראלי רואה בעיני רוחו את האישה הישראלית.

האישה הישראלית כיצור פסיבי
החוק למניעת הטרדה מינית הפך, למעשה, את האישה הישראלית לאדם פסיבי. מרוב חוקים שחוקקו למען הנשים, הפכנו את האישה ליצור פסיבי התלוי לחלוטין בחסדי בית-המשפט והיא אינה תלויה בזכות עצמה, אישיותה, מעשיה ומחדליה. על-פי שלל החוקים שחוקקו למען שיפור מעמד הנשים בישראל, האישה אינה אחראית כלל למעשיה, והתנהגותה משולה להתנהגותו של ילד (בדומה למתחולל במדינות מוסלמיות). היא מוצגת כקורבן של החברה, של הסובבים אותה, של משפחתה או של הביולוגיה שלה, ולכן היא זקוקה להגנה ולחומות של הגנה. האבסורד הוא, שלפני זמן מה שהועלתה הצעה שחייבים להתחשב באישה רוצחת אם הדבר נעשה בזמן המחזור החודשי. סביר להניח שהקוראים יכולים לדמיין מה הן ההשלכות העלולות לנבוע מהתחשבות שכזו. החוקים האלה, שלכאורה נועדו להגן עליה, מדרבנים אותה לפסיביות בלתי מובנת ובלתי מתקבלת על הדעת בחברה דמוקרטית, מודרנית ומתירנית כמדינת-ישראל - או כפי שמדינת-ישראל רוצה להצטייר בעיני עצמה.זאת ועוד, על-פי המחוקק הישראלי אישה בוגרת שקיימה יחסי מין עם קטין, לא עברה על החוק. המשמעות היא, שגם המחוקק הישראלי רואה באישה יצור מיני פסיבי גם אם היא מנהלת קשרים מיניים עם ילד שאינו בוגר על-פי החוק (פרשת המטפלת, בת 28, שקיימה יחסי מין עם ילד בן 14. הפרשה התפרסמה ביוני 2005). זאת אומרת, על-פי החוק, האישה הישראלית ממש לא אחראית למעשיה והיא נמצאת לעיתים בדרגת אחריות פלילית מתחת לדרגתו של קטין במקרים דומים. מדינת-ישראל מדברת הרבה על שוויון, אך למעשה מנציחה בפועל את מעמדה הילדותי של האישה הבוגרת החיה בישראל. כל זה מתקיים בעזרת שתיקתם של המחוקקים בישראל, בעזרת התעלמותה של המערכת המשפטית הישראלית ובעידודם התמוהה של ארגונים חברתיים שתפקידם לשפר את מעמד האישה בישראל.

גם החלטתו של בית-המשפט בעניין רמון העניקה משנה-תוקף לראיה החברתית הרואה באישה כאילו היא "ילד קטן" וחסר-אחריות למעשיו, בעיקר בכל מה שקשור ליחסים בין גבר לאישה. דומה, כי השופטים ניסו להנחיל נורמות אישיות פתטיות ופוריטניות המנוגדות למציאות הקיימת כיום. יתרה מזאת, בית-המשפט התעלם לחלוטין מהשינויים שהתרחשו בחברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, שבה ההתנהגות המינית של הגברים והנשים נעשו דומות יותר ויותר. במדינה דמוקרטית וליברלית, כל אינדיבידואל צריך להציב לעצמו את גבולותיו הפרטיים גם ללא התערבותה של המדינה בחייו ומעשיו, וכן עליו להבהיר מה הן אותן גבולות. בית-המשפט בחר להציג קצינה בצה"ל שעבדה עם שועי-עולם, כיצור חסר-כל אחריות למעשיו, וכי למעשיו אין שום השפעה על הסובבים אותו. מוזר, עד מוזר מאוד, שכך בחר בית-המשפט להציג קצינה בצה"ל בוגרת בנפשה, שנבחרה לעבוד במשרד ראש-הממשלה לאחר מיון קפדני.

חברה בריאה ומערכת משפטית בריאה ומתוקנת, אינה יוצרת חוקים ההופכים את חייהם של האזרחים לגיהנום וליחסי חשדנות, זה כלפי זה, בשל התנהגות מסוימת הנובעת מפרשנות מוטעית. בית-המשפט ניסה להפוך את כולנו לרובוטים אחידים שאינם זכאים לטעות בשל אי-הבנה. בית-המשפט ניסה בכל כוחו להצדיק את פסיקתו בנוגע למעשה, ללא כל פרופורציה המתבקשת מאינטראקציה שבין שני אנשים בוגרים ובריאים בנפשם. יתרה מזאת, בית-המשפט עשה מהלך נוסף במקרה של השר רמון: הוא הרחיק לכת עוד צעד אחד כדי להבהיר את עמדתו הצדקנית בכך שטען כי המעשה היה בעצם "מעשה מגונה" - לא פחות ולא יותר - גם אם לא הוכחה כוונה פלילית מעבר לכל ספק סביר.

כשאין הסכמה מפורשת של אחד מהצדדים וכשאין גם סירוב מפורש של אחד מהצדדים, כל אירוע נמדד רק על-פי הנסיבות שקדמו לאירוע. בית-המשפט, במקרה של רמון, בחר להתעלם מהנסיבות ופתר את הקצינה מאחריות כלשהי למעשיה. מצדדי פסק-הדין ברחו לעבר הטענה כי "נשיקה בכפיה היא מעשה אסור". אין שום ספק בכך, ואין כאן שום מחלוקת. אך לא על זה התנהל הדיון, אלא על הפרשנות הנוגעת לאינטרקציה חברתית שנוצרה בין שני אנשים בוגרים - ברוחם ובנפשם.

היכן היסוד הנפשי?
בסעיף 43 של פסק הדין, כותבים השופטים כך: "קיומו של היסוד הנפשי במקרה שבפנינו מוסק באופן חד-משמעי מהמעשה עצמו, אופיו, דרך ביצועו והנסיבות הכרוכות בכך, כפי שנקבע על ידינו".

האם באמת הוכח מעבר לכל ספק סביר שהשר רמון תכנן את מעשיו כדי לבצע מעשה מגונה בקצינה? האם זאת היתה כוונתו מלכתחילה למרות שלא הוא יזם את המפגש, לא הוא יזם את הפניה, לא הוא יזם את השיחה, לא הוא ביקש להצטלם עם הקצינה, ולא הוא חיבק אותה כפי שהיא חיבקה אותו. מדוע החליט בית-המשפט להתעלם לחלוטין מהנסיבות שהובילו לאירוע? וזאת משום, שבית-המשפט הישראלי עדיין לא הפנים את הגישה שהאישה הישראלית עומדת בזכות עצמה - וכי למעשיה ולמחדליה יש השפעה על הסובבים אותה. בלתי הגיוני שהתנהגותה של הקצינה תתקבל בשוויון-נפש כפי שהיא התקבלה בבית-המשפט למרות פער הגלים בין השר לקצינה - פער שאינו מעניינו של בית-המשפט, מאחר ומדובר בשני אנשים בוגרים ואחראים למעשיהם. במילים אחרות, מהו פשר ההתעלמות של בית-המשפט מהנסיבות שהובילו לנשיקה שבגינה רמון הועמד לדין?

תמיהות בנוגע להתנהגות התביעה
התנהגותו של השר רמון עם הקצינה אינה ראויה והיא מביישת את מעמדו ותפקידו כשר המשפטים של מדינת-ישראל. כשר המשפטים, חיים רמון התבטא יותר מפעם אחת, שהוא אינו יכול לנהוג כאחד-האדם ולענות לתשובה מסוימת שהוטחה בפניו באופן בלתי-מרוסן. זהירות-יתר שכזו ראויה להתבטא גם במעשיו ולא רק בסגנון דיבורו. גם אם מישהי יזמה חיזור או הפגינה כלפיו חיבה יתרה, עליו לנהוג בזהירות כפולה ומכופלת בשל תפקידו הציבורי. אולם, מכאן ועד להגשת כתב-אישום, המרחק גדול ורב, בעיקר לאור הדברים שאמר היועץ המשפטי מני מזוז בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות".

שני עניינים חשובים עולים מפסק-הדין:
א. התנהגות התקשורת.
ב. התנהגות התביעה.

הביקורת שהטיחו השופטים בתקשורת צודקת ומוצדקת. אך בעיה זו רובצת לפתחם של כל גורמי אכיפת-החוק בישראל המנהלים רומן גלוי עם התקשורת, תוך כדי הפרה גלויה של כל כללי הצדק הטבעי המוענק לאדם שעדיין לא הוכחה אשמתו בבית-המשפט. על המערכת המשפטית הישראלית לבדוק היטב את עצמה ואת תרומתה לתרבות הלינץ' שהשתרשה באורחות חיינו.

השופטים העלו שורה של תמיהות בהתנהגותה של התביעה לאורך חקירתו של השר רמון. אחד מהביטויים לכך נכתב בסעיף 79 בהכרעת השופטים: "לסיכום יאמר, כי חומר החקירה לא הועבר לידי ההגנה כתוצאה מרשלנות ממשית של גורמי החקירה וכי מסירת החומר באיחור גרם לפגיעה מסוימת בזכותו של הנאשם לחקור חקירה נגדית ממצה את המתלוננת, בתחילת המשפט".

בסעיף 85 בפסק-הדין התבטאו השופטים בהכרעתם באופן הבא:"...יש לזכור, כי לא כל האמצעים כשרים בניסיון לשכנע קרבן עבירת מין להגיש תלונה. יש קווים שאסור לחצות אותם. אנו סבורים, שהעלאת אפשרות של הגשת תביעת דיבה ע"י חשוד נגד מתלוננת הינו נימוק חריף וחריג שטוב היה אלמלא נעשה בו שימוש. הסיכוי שדבר זה אכן יתרחש איננו ממשי וגם תנ"צ גולן אישרה בעדותה, כי מעולם לא שמעה על מקרה דומה".

תמיהות אלה מעלות שאלות נוקבות לתרבות המשטרתית והמשפטית של גורמים אינטרסנטים בתוך גורמי מערכת אכיפת-החוק בישראל המתיימרים לנהל את חיינו. אסור שתמיהות אלה יישארו ללא מענה, כולל הפרשה החשובה הנוגעת להאזנות הסתר. ראוי שתמיהות אלה ייבדקו כולן בידי גורמים מחוץ למערכת המשפטית הרשמית של מדינת-ישראל. חובה על כולנו לדרוש מאלה העוסקים בדיני נפשות לנהוג בקפדנות רבה, ועליהם לנקוט במשנה-זהירות בבואם להכריע את גורלו של כל אדם - יהא אשר יהא.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "משפט רמון, והצדקנות הפתטית של המערכת המשפטית", 10 בפברואר 2008, The Mideast Forum.