Saturday, November 24, 2007

התגובות בתקשורת הבינלאומית לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה

כמעט 50 שנה עברו מאז שמצרים וסוריה הכריזו, בתרועה גדולה ובחגיגיות רבה, על איחוד ביניהן שהחל ה-1958. למרות השנים הרבות שעברו מאז, מה ניתן ללמוד מהאיחוד עצמו, מכישלונו ואף מהדימוי העצמי הסורי הרלוונטי גם לימים אלה? במאמר הקודם, הדיון עסק בתגובתו המפורטת של עבד אל-נאצר לסיבות הישירות והעקיפות שהביאו לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה - היא "הרפובליקה הערבית המאוחדת", או בשמה העברי השכיח, "הקהילייה הערבית המאוחדת".

כאמור, האיחוד בין מצרים לסוריה הוכרז ב-1958 לאחר שקבוצת קצינים סוריים פנתה לנאצר בבקשה מפורשת להכריז לאלתר על איחוד מדיני בין שתי המדינות. לכאורה, האיחוד נכפה על נאצר ללא כל הכנה מוקדמת, כמתחייב מהאירוע, בשל לחצה של סוריה. ולמרות זאת, עבד אל-נאצר ראה באיחוד עם סוריה את תחילת גיבושו המדיני של העולם-הערבי - ליחידה אחת תחת הנהגתו הכריזמטית. אלא, שהדברים התפתחו אחרת ממה שסוריה ומצרים ציפו וייחלו מההכרזה החגיגית על הקמתה של ישות מדינית חדשה, ופעם נוספת נאצר מצא עצמו שבוי בקונסטלציה פוליטית שנכפתה עליו בידי גורמים חיצוניים.

אם בתחילת המאה ה-20, בית המלוכה ההאשמי ציפה, ללא הצלחה, לשלוט בחגורת הסהר-הפורה, דהיינו בארץ-ישראל, בסוריה, בלבנון ובעיראק, התברר כי הרצונות אלה פינו את מקומם לאידיאולוגיה הלאומית הנאצריסטית של שנות ה-50 שהיתה מלהיבה הרבה יותר בזכות אישיותו הכריזמטית של נאצר. זו היתה אידיאולוגיה של שחר ערבי חדש למען המוני ערב שהיו מאוחדים סביב דמותו האחת של עבד-אל-נאצר. מיליונים רבים האזינו בדריכות לכל מוצא-פיו, ונאומיו התארכו לעיתים לשעות אחדות בכל פעם. ההמונים הריעו לכל משפט, גם אם לא עלה בידם להבין לחלוטין את מלוא כוונותיו של עבר אל-נאצר. די היה להם בהבטחותיו הפומביות לעתיד זוהר בכל פינה מפינותיו של העולם-הערבי. הבטחתו הגדולה שפני הדברים פונים לדרך-המלך בהנהגתו, באה לידי ביטוי בעת הלאמת תעלת-סואץ ב-1956 בהתאם להחלטתו המפורשת של נאצר. בשל כך, באוקטובר אותה שנה, אנגליה, צרפת וישראל פלשו למצרים על-מנת לסכל את תוכניותיו שנגעו לתעלת-סואץ, וכן למעורבותו במלחמה נגד הכיבוש הצרפתי באלג'יריה ולמדיניותו בנוגע לארגוני הפאדיון שנשלחו לבצע פיגועים ברחבי-ישראל.

הצבא הישראלי הכניע בסיני את הצבא המצרי בקלות יחסית, תוך כדי גרימת נזק רב לצבאו של עבד אל-נאצר. אולם, בלחץ של שתי המעצמות הגדולות, ישראל נסוגה מכל סיני במרץ 1957. נאצר הריע לניצחונו הדיפלומטי ואתו הריעו ההמונים על גאוניותו של האיש. אף אחד בעולם-הערבי לא רצה להתעמק בסיבות האמיתיות שהביאו לקריסתו המהירה של הצבא המצרי בתוך ימים אחדים בלבד. נאצר הבטיח הצלחות כלכליות ומדיניות להמונים המריעים, על-כן, הוא הפך את התבוסה הצבאית להצלחה דיפלומטית מרשימה בעזרת רטוריקה יומיומית בדומה לרטוריקה שהפעיל חסן נסראללה לאחר מלחמת לבנון השניה ב-2006.

לשבריר של שנייה, בינואר 1958, היה נדמה כי העולם-הערבי אכן מתגבש בהתאם לציפיותיהם של המונים שקיוו לחזור לימי הזוהר של האימפריה הערבית - מצרים וסוריה הכריזו על איחוד מדיני לקול מצהלותיהם של ההמונים המריעים. אך התברר, כי השעה היתה מוקדמת מידי, וכי האיחוד גרם להתמרמרות רבה, בלתי מוסתרת, במדינה הסורית, שהפכה לישות שולית במסגרת תוכניותיו הפוליטיות של עבד אל-נאצר. האיחוד החפוז נעשה הן בשל חששם של הסורים מהשתלטות קומוניסטית על מדינתם מחד-גיסא, והן משום הפחד בפני התערבות צבאית מערבית בסוריה מאידך. ויחד עם זאת, הסורים ציפו להיות שותפים שווי-ערך, אך המציאות הנאצריסטית טפחה של פניהם. ב-1961, האיחוד פורק בידי קבוצת קצינים סורים בעלי מגוון רחב של דעות - החל משלילה גמורה של האיחוד עם מצרים וכלה בהקמת איחוד מחודש שיהא מבוסס על יסודות פוליטיים וכלכליים יציבים יותר. מ-1961 ועד ל-1970 סוריה שוב נכנסה לעידן של חוסר יציבות פוליטית, והשלטון עבר מיד ליד עד לבואו של חאפז אל אסד שלמעשה מינה את עצמו לנשיאה של סוריה בפברואר 1971.

התגובה הבינלאומית לפירוק האיחוד
סקירה של העיתונות הבינלאומית ב-1961, לאחר פירוק האיחוד בין שתי המדינות, מעלה כי רבים ניבאו באורח-טרגי את מה שעתיד להתרחש בתבוסה הערבית במלחמת ששת-הימים, ביוני 1967.

סקירת העיתונות הבינלאומית שדנה בפירוק האיחוד בין שתי המדינות, מעלה, ברוב המקרים, תמונה של שימחה לאידו של עבד אל-נאצר על כישלונו להנהיג את העולם-הערבי על-פי הבנתו. כך למשל, עיתון באיטליה ניבא שנאצר לעולם לא יצליח לתפוס שוב את סוריה. לדעת העיתון, "הנאצריזם, שמשמעותו אימפריאליזם ודיקטטורה, קיבל מכת-מוות. מה שבריטניה וצרפת לא הצליחו לעשות ב-1956, ארבעה קצינים סורים הצליחו לעשות".[1] עיתון איטלקי אחר כתב, שדי היה בקבוצה קטנה של קצינים סורים כדי למוטט עד עפר את האיחוד - שרק כלפי חוץ נראה יציב. "העתיד של סוריה לאחר פירוק האיחוד אולי לא נראה מבטיח ביותר, אך העתיד של נאצר הוא שחור משחור".[2]

בעיתון איטלקי נוסף נכתב, "יש סיבה מספיק טובה לשער, שהמדיניות הפרו-קומוניסטית של נאצר היא שדרבנה את תנועת המהפכנים שבאו מקרב החוגים הפוליטיים והצבאיים בסוריה".[3] עיתון אוסטרלי כתב ש"טכנולוגיית השליטה של עבד אל-נאצר התבססה על אינטריגות, תעמולה, הסתננות מזוינת - ואם היה צורך, גם על התנקשויות וחיסולים. כעת מתברר כי בונה-האימפריה אינו מצליח אפילו לשלוט על הפרובינציה שלו... והתוצאה מירידת קרנו היא, שגם איומיו וגם הבטחותיו יתקבלו כעת בפרופורציות הנכונות".[4]

עיתון טורקי יצא בהכרזה די מרחיקת-לכת לנוכח האירועים בסוריה. לדעת העיתון, ההפיכה האחרונה בסוריה הוכיחה פעם נוספת שהגזע הערבי ותרבות הערבית אינם מסוגלים להוביל לאיחוד מדיני.[5] וכי "לעבד אל-נאצר, שהאינטלקטואלים הערבים כה מרבים להלל אותו, אין כל רעיונות להציע, מלבד השפעה סנטימנטאלית". לדעת העיתון, ההתמקדות הרעיונית של עבד אל-נאצר באימפריאליזם המערבי ובסכנה הישראלית בלבד, אין די בהם כדי לאחד את העם הערבי, שכן, העם הערבי מוטרד מאוד מהפגמים הרבים שהתגלו במשטר ובכללן גם בעיות כלכליות קשות מנשוא. העיתון אף העלה את הסברה, כי נאצר יתחיל לנהל מלחמת-עצבים נגד סוריה כנקמה על הפגיעה ביוקרתו. העיתון, כמובן, העלה שאלה חשובה בפני קוראיו, "האם סוריה תהיה מספיק חזקה להתנגד למתקפות האלה?".

עיתון טורקי אחר טען, שלנוכח האירועים ספק רב אם נאצר יצליח לשמור על יוקרתו אפילו בתוך מדינתו הוא. יתרה מזאת, דעת העיתון היתה, כי גם אם נאצר יצליח לשמור על משרתו באמצעים העומדים לרשותו בתוך מצרים עצמה, הרי לנוכח פירוק האיחוד מעמדו כמגן העולם-הערבי קרס לחלוטין.[6] עיתון מדרום-אפריקה הניח כי פירוק האיחוד בין סוריה למצרים יפחית את הלחץ מעל ישראל, וכתוצאה מכך הדבר יפחית גם את הסכנה להתפרצותה של מלחמה נוספת בין מדינות-ערב לישראל.[7] כלי התקשורת באנגליה ניסו אף הם להסביר את המעשים והמחדלים של עבד אל-נאצר בעניין הסורי. מרבית כלי התקשורת באנגליה היו מאוחדים בדעה כי זו המכה הקשה ביותר שספג נאצר מאז עלייתו לשלטון, הרבה מעבר למה שספג במלחמת סיני ב-1956, שאז הוא זכה בניצחון דיפלומטי בלבד, אך לא יותר מכך.[8]

לדעת הניו סטייטמן, עבד אל-נאצר טעה טעות אסטרטגית בכך שניסה לאחד את האדמיניסטרציה של סוריה לתוך זו המצרית, מבלי לקחת בחשבון את ההבדלים הדתיים, הכלכליים והחברתיים השוררים בשתי המדינות. סוריה דומה יותר ללבנון, לירדן ואפילו לעיראק, כך שהאיחוד בין סוריה למצרים נועד מראש לכישלון.[9] נאצר קיווה לבסס כלכלה מצרית יציבה באמצעות האיחוד עם סוריה, דהיינו לשפר את המצב הכללי של מצרים דרך האיחוד עם סוריה. אולם כעת, הוא יצטרך למצוא מקורות מימון אחרים, ו"לפי שעה נראה כי נאצר להוט לבנות גשר לברית המועצות" על-מנת להתמודד עם בעיותיה הכלכליות של מצרים.[10] בנוגע לרעיון הפאן-ערביות, לדעת העיתון, כל מהלך העניינים, החל מהאיחוד ועד לפרישתה של סוריה, חשף לעיני-כל כי זהו מיתוס בלבד.

עיתון הטיימס הלונדוני תיאר את האיחוד כ"נשואי מיקח-טעות של סוריה",[11] וכמו כל נישואין שכשלו, סוריה לא יכלה לגלות את הטעות לאחר שהיה כבר מאוחר מידי מכדי להתחרט. הערכתו של העיתון היתה, כי "קשה מאוד לרצות את הסורים, וקשה לא פחות מכך, לגרום להם שהם יהיו מרוצים ממהלך העניינים". ולדעת הטיימס, כל מה שנותר לעשות כרגע הוא להניח לסורים כדי שהם יוכלו לרצות את עצמם במו-ידיהם. בדומה לכתבות אחרות שדנו בעניין, גם הטיימס שם דגש מסוים על העניין הכלכלי ועל השוני המנטאלי בין החברה המצרית הכפרית, לבין זו הסורית - התוססת יותר והמסחרית יותר.

האקונומיסט ניסה לתת הסבר רחב יותר על תפקידה של סוריה במסגרת שאלת "האחדות הערבית". לדעת העיתון, הדעה הרווחת בעולם-הערבי היא, כל מי שמצליח להשליט את מרותו של סוריה, למעשה שולט על כל המזרח-התיכון. על כן, המשמעות המעשית מאובדנה של סוריה נוגעת בעיקר לעבד אל-נאצר ופחות לסורים עצמם. האקונומיסט ניבא, שסוריה תגבש מהלכים מעשיים במטרה להגביר את השפעתה על המזרח-התיכון על-מנת להתחרות ב"אחותה הגדולה" - דהיינו, במצרים. לפיכך, לדעת העיתון, המדיניות המצרית, עד לאותה עת, מטרתה הלטנטית היתה למנוע מסוריה לחזק את השפעתה הפוליטית במזרח-התיכון.[12] הטון בעיתונות הגרמנית, השוויצרית והקנדית, לא היה שונה בהרבה מהמתואר לעיל. רובם תיארו את עבד אל-נאצר כמנהיג מוכה שיוקרתו קיבלה מהלומה עזה בכל המובנים.[13]

מעמדה של סוריה כמיתוס הפוליטי
צריך לשים לב למה שנכתב בעיתון האקונומיסט במשפט קצר: "הדעה הרווחת בעולם-הערבי היא, שכל מי שמצליח להשליט את מרותו של סוריה, למעשה שולט על כל המזרח-התיכון". פוליטיקאים סורים, אנשי-רוח ערביים, חוקרי אקדמיה ופוליטיקאים מערביים טיפחו את המיתוס הזה במשך עשרות שנים. כך למשל, מייסד מפלגת הבעת', מישל עפלק הנוצרי, טען מעל לכל במה ובכל עת כשניתנה לו ההזדמנות לכך, כי "סוריה היא הלב הפועם של העולם-הערבי". בעקבות אינדוקטרינציה סורית הנמשכת כבר עשרות שנים, מרבית הסורים מאמינים במיתוס הזה בכל ליבם. יתרה מזאת, המיתוס הפוליטי העניק למשטר הסורי את היכולת להפוך את הרצח הפוליטי לכלי פוליטי לגיטימי - כפי שניתן להיווכח ממדיניותה של סוריה בלבנון. מדינאים סורים יודעים להבהיר היטב, לכל פוליטיקאי מערבי או ערבי, כי לא יהיה שום הסדר במזרח-התיכון בעניינים שונים ללא התחשבות במעמדה המיוחד וההיסטורי של סוריה. מדינאים מערביים שנפגשו עם אנשי ממשל סוריים, ביטאו ברוב המקרים תחושת תסכול, שכן, לדבריהם, קשה היה לחדור מעבר לחומת האטימות הסורית, הנשענת ברובה על חזרה אין-סופית של רעיונות אידיאולוגיים והיסטוריים הנשמעים כתקליט שחוק שעבר זמנו.

--
הערות

[1]Il Corriere della Sera, (ITALY). 1 October 1961.

[2]La Stampa (ITALY), 30 September 1961.

[3]Il Corriere D`Informazione (ITALY), 2 October 1961.

[4] The Age (Melbourne), 2 October 1961.

[5] Gumhuriyat (Ankara), 3 October 1961.

[6] Hurriyet (Instanbul), 3 October 1961.

[7] Cape Argus (Cape Town), 2 October 1961.

[8] The New Statesman (London), 6 October 1961;The Times (London), 16 October 1961; The Economist (London), 21 October 1961.

[9] The New Statesman (London), 6 October 1961.

[10] The New Statesman (London), 6 October 1961.

[11] The Times (London), 16, October 1961.

[12] The Economist (London), 21 October 1961.

[13] Die Welt (Hamburg), 10 October 1961; Zurcher Zietung (Zurich), 30 September 1961; La Presse (Montreal), 4 October 1961.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התגובות בתקשורת הבינלאומית לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה", 17 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.

Saturday, November 17, 2007

חובה להקים מדינה פלסטינית עצמאית

אם תקום מדינה פלסטינית עצמאית, במה זו תהיה שונה מכל מדינה ערבית אחרת באזור? הרי ידוע לכל בר-דעת, שיש כבר די והותר מדינות ערביות, ויש, כמובן, למעלה מ-50 מדינות מוסלמיות - שגם הן לא ממש משמשות דוגמא ומופת לעולם-הרחב. ובכן, מה הטעם בהקמת עוד ישות ערבית מלאכותית שלא תוכל לעמוד על רגליה בכוחותיה היא?

איזה ערך אזורי, בינלאומי, תרבותי או כלכלי מדינה שכזו תוכל לתרום לעולם, בשעה שלרבים מאתנו ברורה התמונה בנוגע לתרומתן האמיתית של המדינות המוסלמיות למין האנושי בעשרות השנים האחרונות?

הרי יודע וברור לכל – כולל לערביי ארץ-ישראל - שאין שום ייחוד לאומי או תרבותי המבדיל באמת בין "הלאומיות" הפלסטינית לזו הירדנית או הסורית או הסעודית. הייחוד העיקרי של הלאומיות הפלסטינית מתבטא בכך שהם רוצים משהו שלא שייך להם מלכתחילה. אולם זה, לבדו, אינו מהווה סיבה מספיק טובה להקים עוד מדינה ערבית באזור - אזור הסובל ממילא מאלימות בינערבית רצחנית, בערות, דיקטטורה, דיכוי ושלילת זכויות בסיסיות באופן שרירותי בשל עניינים פעוטים ושוליים.

יתרה מזאת, מי בכלל החליט שהקמת מדינה ערבית נוספת, מהווה חלק מהפתרון לבעיותיו הרבות של העולם-הערבי?

מיליוני מוסלמים נרצחו במלחמות פנימיות בעולם-הערבי, וגם בזה המוסלמי, ב-60 השנים האחרונות. מאות אלפי ערבים נוספים נכלאו בטענות שווא בהוראת השלטונות הערביים. עשרות מיליוני נשים חיות תחת דיכוי דתי אלים, נוקשה וגס. עשרות-אלפי ערבים נעלמו כלא-היו לאחר שנכלאו בבתי-סוהר במדינות הערביות.

אם רק חלקיק מהכסף שהוצא על מלחמות פנימיות בין מדינות-ערב לבין עצמן, או במלחמותיהן נגד מדינת-ישראל, היה מושקע בפיתוח כלכלי, תרבותי, טכנולוגי, אנושי ודמוקרטי, סביר להניח שמרבית הערבים לא היו חיים באומללות אישית ופוליטית שכזו במרחביהן הגדולים והעצומים של המדינות הערביות.

ולא רק זאת, מדינות מוסלמיות רבות אינן מצליחות לייצר כהלכה אפילו נורה פשוטה. קחו למשל את איראן: היא מייצאת נפט גולמי, אך היא צריכה לייבא מוצרי דלק מזוקקים, שכן במדינה הענקית הזו אין מפעלים לזיקוק נפט גולמי. סוריה, (עוד ישות מלאכותית), הגדולה מישראל פי כמה וכמה, אינה מסוגלת לייצר פקס אחד פשוט שיפעל כהלכה. אז בעצם נשאלת השאלה, מה התועלת האנושית שתבוא עם הקמתה של מדינה ערבית נבערת נוספת שתחייה על חשבון מדינות תורמות מערביות, או שתשרוד על חשבון דיכוי תושביה ביד-ברזל, כפי שאנו רואים כיום במדינת עזה הנשלטת בידי החמאס? איזה הבדל תהומי יש, למשל, בין סומליה לעזה? מסתבר, שאין כל הבדל. גם בסומליה וגם בעזה הברבריות ניצחה, אך באופן זמני.

אם כך, מדוע צריך לשאוף להקים מדינה מיותרת לכל הדעות בשעה שקיימות עוד עשרות מדינות במרחב הערבי והמוסלמי שבקושי שורדות, או שהן מהוות נטל או איום על שכנותיהן? איזה ערך סגולי, למשל, הפיקה כוויית הקטנה מקיומה העצמאי של המדינה העיראקית המלאכותית בתקופתו של סדאם חוסיין.

אבל השאלה האמיתית היא מה זה בכלל "פלסטיני"? והאם, כלל קיימת באמת "לאומיות פלסטינית"? הביוגרפיות האישיות של יאסר ערפאת ונאיף חוואתמה יכולות לשמש לנו דוגמאות נאותות כדי להבהיר מעט את התמונה "הלאומית":

במשך כל חייו, ערפאת טען כי נולד בירושלים וכי הוא "פליט פלסטיני". אולם, למעשה, הוא נולד בקהיר והתגורר בילדותו בירושלים רק שנים ספורות בלבד. באופן דומה, נאיף חוואתמה, שאין לו שום קשר לארץ-ישראל, קפץ על עגלת הטרור והקים ארגון, לכאורה למען העניין הלאומי, שעסק ברצח וטבח של ישראלים ויהודים ברחבי-העולם. בשל פעילותו הרצחנית למען "העניין הפלסטיני", חוואתמה מבקש לחיות את שארית חייו ביהודה ושומרון. לא פחות ולא יותר.

כאשר לאומיות מתבססת
על שקר, על רמייה, על המצאה, ועל אלימות לשם אלימות, אין זה מפתיע שהיא אינה מצליחה לחרוג מהמסגרת הטרוריסטית כדי להנחיל ערכים לאומיים אמיתיים לכלל האוכלוסייה. קחו למשל את הדוגמא של ערביי-ישראל: בכל פעם שמנהיגים לאומנים אחדים מקרב ערביי-ישראל עורכים ביקור בסוריה, הם מתפעמים מהזהות הקיימת בינם לבין התושבים הערבים-הסונים המקומיים. ברור וידוע לכל, כי חלק גדול מערביי הצפון הגיעו מסוריה בפלישותיהם הרבות לתוך הארץ. ועדיין, אין זה עונה על השאלה מהו "פלסטיני" או מיהו "פלסטיני". ואם נרחיב מעט את היריעה, נוכל לשאול גם מיהו "סורי", מיהו "לבנוני", מיהו "ירדני" ומיהו "עיראקי"? כל הישויות הללו הן בסך-הכל ישויות מלאכותיות שנוצרו רק לאחרונה, שנועדו בין היתר לרכך את המלחמות השבטיות בין הערבים לבין עצמם, אך בקיומן המלאכותי והמאולץ הן גרמו סבל נורא ומיותר לתושביהן המקומיים ולשכנותיהן מסביב.

לשם ההשוואה, ניקח את המקרה הישראלי: בניגוד לערבים, המושגים "ארץ-ישראל", "תורת-ישראל" ו"בני-ישראל" הם מושגים המגדירים בבירור את ה"טריטוריה", את ה"דת" ואת ה"לאום" של הישראלים. הכל מוגדר בחומות קשיחות, ברורות, הקיימות לאורך אלפי שנים עם שינויים קלים בשוליים בלבד, אך לא במהות.

לא כך הוא הדבר לגבי הערבים החיים באזור. להיות "ערבי" זה אומר שהמוצא הוא מאזור מדבריות-ערב הנמצאות הרחק מכאן. להיות "יהודי" זה אומר שהמוצא הוא מאזור "יהודה" - אזור שהוא לב ליבו של ארץ-ישראל. על כן נשאלת השאלה החשובה והבלתי-נמנעת, מה עושה כאן "ערבי" באזור "יהודי"?

האם היה עולה על הדעת, שיהודי-בבל יידרשו להקים מדינה יהודית בעיראק רק מתוקף היותם תושבי המקום במשך 2,500 שנה? האם היה עולה על דעתם של ערביי האזור המכונה "עיראק" להסכים לזה? סביר להניח, כי אם היתה עולה טענה שכזו מפי יהודי-בבל, הם לא היו שורדים אפילו שנה אחת מלאה - מתחילתה ועד לסופה בשל דרישתם. אם כך הוא הדבר, מדוע יש להסכים על הקמת מדינה ערבית נוספת דווקא באזור שהוא לב ליבו של ארץ-ישראל? מה הקשקוש הפוליטי הזה בכלל?

אפשר להבין, וגם להסכים, שיש כאלה השואפים להקים מדינה נוצרית בלבנון. אפשר להבין, וגם להסכים עם כאלה המעונינים להקים מדינה קופטית במצרים - שכן, הקופטים נחשבים לתושביה המקוריים של מצרים הרבה לפני הכיבוש הערבי. ניתן להבין, וגם להסכים עם כאלה המעוניינים להקים מדינה עלווית בסוריה (שהוא פתרון בכלל לא רע, בעיני סורים רבים, לבעיית משפחת אסד האלימה). אפשר, וגם רצוי, לתמוך בקיומה של מדינה כורדית עצמאית, קל וחומר כאשר מדובר על העם הארמני האומלל והמפוזר ברחבי-העולם. אולם, מה עומד מאחורי הרעיון להקים מדינה ערבית נוספת דווקא בארץ-ישראל? מי יכול להבין את השטות הילדותית הזו?

מאז הצהרת בלפור, ישראל ויתרה על חלק גדול מאוד של הבית הלאומי שיועד לה. על אותו חלק, קמה מדינת ירדן המלאכותית - שהיא עוד מדינה ערבית הנמצאת על סף קריסה. הגיע הזמן לשים קץ למשחק הלאומי המלאכותי הערבי שאינו קשור או שייך לחלק זה, והקטן, של העולם. המשמעות המעשית היא, שכל אחד צריך להעניק לשני את הזכות לחיות בשקט ובשלווה - ערבי בערב הגדולה והרחבה, ויהודי ביהודה. מה לא ברור כאן?

האם לאור הטיהור האתני שערכו הערבים ביהודי המזרח-התיכון, יש לנו זכות לבצע מהלך דומה, ובכך להשוואת את מספר הערבים הגרים בישראל למספר היהודים המתגוררים במדינות-ערב? מי החליט שלצד אחד (הערבי) מותר, ולצד שני (הישראלי) אסור? מי החליט כי רק לערבים הוענקה הלגיטימציה לנקוט באלימות ברחבי-תבל בשל עניינים פעוטים, אך לישראלים אסור לנקוט בצעדים הגנתיים על אדמתם ההיסטורית והיחידה? ושיא האבסורד הרעיוני מתבטא בכך, שבשם "הנאורות הישראלית" מותר לתמוך בפאשיזם הערבי, אך אסור לבטא או לקדם סממנים היסטוריים של זהות לאומית יהודית על כל המשתמע בכך בארץ-ישראל. מישהו, השתגע כאן על כל הראש.
צילומים של ארץ-ישראל מאמצע המאה ב-19 ימחישו לכם את גודל האיוולת הזו, וגם וימחישו לכם את גודל הפלישה הערבית לארץ-ישראל שהתעצמה מאוד מ-1930.

פעם, להיות "פרו-פלסטיני" היה חלק מאיזה זרם אופנתי, ליברלי כביכול. כיום, גם חלקים רבים מהעולם-הערבי ומהמחנה הליברלי המקומי והעולמי, מבינים את גודל האיוולת הזו - אולם, עדיין, קשה לכולם להודות בטעות הגדולה הזו שתרמה לסבל ממושך ומיותר לכל עמי האזור. קצת חומר למחשבה לפני
ועידת אנאפוליס.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חובה להקים מדינה הפלסטינית עצמאית", 17 בנובמבר 2007,
The Mideast Forum.

Friday, November 16, 2007

כמיליון יהודים גורשו ממדינות-ערב בטיהור אתני אלים ואכזרי

עד סוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, התגוררו במדינות-ערב כמיליון יהודים. כל יהודי שהתגורר במדינה ערבית כלשהי רכש לה כבוד, פעל על-פי חוקי המדינה, לא חתר נגדה ולא רצה להפוך אותה למדינה יהודית למרות שהיהדות היתה קיימת במקום עוד הרבה לפני בוא האסלאם. רבים מהם סולקו וגורשו בחוסר-כל במשך תקופה קצרה מאוד - מסוף שנות ה-40 ועד לתחילת שנות ה-50. האם היה עולה בדעתם של הלאומנים הערבים להתחשב בצורה כלשהי בדרישות לאומיות של היהודים במדינות-ערב אילוּ הם היו מרהיבים עוז להעלות דרישות שכאלה בפרהסיה? מתוך מיליון יהודים שחיו במדינות-ערב עד לסוף שנות ה-40, כמה נותרו כיום?

במצרים חיים כיום רק כ-300 יהודים. בסוריה נותרו לכל היותר כ-200 יהודים. בלבנון נותרו לכל היותר כ-100 יהודים. בתימן נותרו לכל היותר כ-300 יהודים. בלוב נותרו לכל היותר עשרות יהודים בלבד. באלג'יריה נותרו לכל היותר כ-200 יהודים. במרוקו נותרו כ-5,000 יהודים. בטוניסיה נותרו כ-3,000 יהודים. בעיראק כמעט ולא נותרו יהודים.

ספרו של סלים פתאל, "בסמטאות בגדאד", מתאר את גודל הטרגדיה
"עד שקמה המדינה היהודית לא היה דבר שיכול לפגוע ביחסים הטובים ששררו בין הערבים ליהודים" - אמר פייסל, מלך סעודיה, לקיסינג'ר, שר החוץ האמריקני בנובמבר 1973, עמדה זו, למרבה האירוניה, הפכה בימינו למיתוס.

בגדאד, אותה עזב המחבר לפני יותר מחמישים שנה, נתקבעה בתודעתו כעיר קסומה של חוכמה ותבונה אך גם כזירה של גרדומים ופרעות נגד יהודים; זירה שבה הנקמה עדיפה על הסובלנות, והחרב, סמל הגבורה והגבריות, היא הגוזרת בדין שבין אדם לחברו.

בנוף אכזר כזה, האדם הופך לחפץ; חיי הפרט והקהילה מאבדים את ערכם. טבח של ערבים בידי ערבים נחשב לדבר של מה בכך, קל וחומר פוגרום ביהודים ובמיעוטים אחרים. אפילו מזמורי ישועה ל"עושה שלום במרומיו", שבני המזרח כה היטיבו להגות ולשנן, מתנגנים כהמנון מוות על אודות אפסותו של האדם.הספר "בסמטאות בגדאד" חוזר אל האירועים והגיבורים של התקופה, דרך סיפורו האישי והמשפחתי של המחבר, ושזור בקורות הקהילה. הסיפורים שבספר מספרים על חיים של מחסור ועוני, על אהבות בסתר, על פליטים שנמלטו מרוסיה ואפילו על "הזונה מבבל". הספר הוא מעין רקוויאם להוויה היהודית בת אלפי שנים שנכרתה וכתב אישום נגד החברה והממשל העיראקיים.

Thursday, November 15, 2007

מישל סולימאן - הרמטכ"ל, כמועמד לנשיאות לבנון

גורמים המקורבים לקואליציה השלטת בלבנון מביעים חשש כי המדינה על סף הפיכה צבאית. לפי הערכות המתקיימות במחנה זה רמטכ"ל הצבא מישל סולימאן צפוי להודיע בקרוב על הפיכה צבאית נוכח המשבר בין הקואליציה לבין האופוזיציה בדבר בחירת נשיא חדש. הבחירות בפרלמנט נדחו כבר שלוש פעמים נוכח העובדה כי המחנות היריבים לא מצאו מועמד של פשרה. בקואליציה הלבנונית בראשות מנהיג הרוב סעד אל-חרירי וראש הממשלה פואד סניורה רואים בסולימאן כ"סוס טרויאני" סורי. הם חוששים כי השתלטותו תחזיר בעצם את ההגמוניה במערכת הפוליטית הלבנונית לידי סוריה. שמו של סולימאן הועלה באחרונה כמחליף אפשרי לפחות זמני לנשיא הפרו סורי המכהן אמיל לאחוד. סולימאן מקובל על ידי החיזבאללה ועל ידי סוריה אך לא מקובל על ידי הקואליציה. סולימאן טרח לפרסם הכחשה פומבית בנוגע לידיעות על שאיפותיו הפוליטיות, כביכול. (באדיבות arab insider).

לאחר סדרה ארוכה של מפגשים ושיחות שערך בלבנון שר-החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר, ביום שלישי האחרון, נודע כי הפטריארך הלבנוני, נסראללה ספיר, יפרסם כבר בימים הקרובים 6 שמות של מועמדים לנשיאות המוסכמים על כל הצדדים הפוליטיים בלבנון. מרשימה זו ייבחרו 2-3 שמות שיובאו להצבעה בפרלמנט הלבנוני ביום ההצבעה המכריע בעניין הנשיא הבא של לבנון. על-פי הערכות שהתפרסמו בתקשורת הלבנונית הרשימה תכלול את שמותיהם של מישל עאון הפרו-סורי, בוטרוס חרב האנטי-סורי ונסיב לאחוד הנהנה מקרבה משפחתית לנשיא היוצא אמיל לאחוד הידוע בנטיותיו הפרו-סוריות. בתוך כך נמסר כי מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון מינה את הקנדי דניאל בלמאר לתובע ראשי בבית-הדין הבינלאומי לחקירת רציחתו של נשיא לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, שהתרחש בביירות בפברואר 2005.

להלן מידע שהתפרסם כאן בחודשים האחרונים על סולימאן
2.10.2007: בלבנון מסתמנת פשרה בנוגע לבחירת הנשיא: בפגישות שנערכו בימים האחרונים הצדדים הגיעו להסכמה על בחירתו של הרמטכ"ל לנשיאות לבנון. הרמטכ"ל הנוכחי, מישל סולימאן (נוצרי-מרוני), נחשב למועמד נוח מבחינתם של בעלי-בריתה של סוריה בלבנון, שכן הוא ביטא פעמים רבות עמדות "אובייקטיביות ומתונות" בנוגע לתפקידה של סוריה בלבנון. כך למשל, ב-13 באוגוסט 2007, סולימאן טען כי אין הוכחות למעורבותם של גורמי מודיעין סוריים בקרבות שפרצו במחנה נהר אל-בארד עם פעילי ארגון הטרור "פתח אל-אסלאם". במהלך בקרבות, שפרצו ב-20 במאי ונמשכו כ-3 חודשים, נהרגו מאות אנשים, ביניהם לפחות 166 חיילים לבנונים.

13.8.2007: הרמטכ"ל הלבנוני, מישל סולימאן (נוצרי-מרוני), הכחיש כי ארגון "פתח אל-אסלאם" שהשתלט על מחנה הפליטים נהר אל-בארד קשור לסוריה או פועל בשם המודיעין הסורי. להערכתו, במחנה נותרו כ-70 מחבלים, וכי צבא לבנון ממשיך לנהל קרבות עם המחבלים הנותרים מבית לבית. סביר להניח כי ההכחשה בנוגע למעורבותה של סוריה, נאמרה בשל כוונתו של סולימאן לקבל על עצמו את תפקיד נשיא המדינה הלבנונית לתקופה קצרה עד לחלטה הסופית על מועמד מוסכם על כל הצדדים. כאמור, לסולימאן יש קשרים הדוקים עם הנשיא נוכחי, אמיל לאחוד הפרו-סורי. על-פי הערכות שונות למודיעין הסורי יש קשר ישיר לארגון "פתח אל-אסלאם" במימון, בהכוונה, בעזרה לוגיסטית, באימונים ובאספקת ציוד צבאי מתוחכם.

9.8.2007: מקורות לבנונים מציינים כי מסתמן מועמד של פשרה לנשיאות לבנון - המועמד יהיה מישל סולימאן (נוצרי-מרוני) המכהן כיום כרמטכ"ל צבא לבנון.

=
מאת: ד"ר יוחאי סלע

Wednesday, November 14, 2007

צרפת והמשבר הנשיאותי בלבנון

שר-החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר, ערך ביקור נוסף בלבנון - החמישי במספר בששת החודשים האחרונים. קושנר ניסה לדרבן את המדינאים הלבנוניים להכריע בשאלת בחירתו של נשיא לבנון הבא. הנשיא היוצא, אמיל לאחוד, אמור לסיים את כהונתו ב-24 בנובמבר, אולם עד עתה, הפלגים בלבנון לא הגיעו לידי הסכמה בנוגע לזהותו של המועמד הנבחר.

קושנר, יחד עם מדינאים מערביים אחרים, ערך שיחות רבות במטרה לחזק את כל האגפים הפוליטיים בלבנון כדי שיאזרו אומץ להגיע להכרעה עד ל-23 בנובמבר גם ללא הסכמתה ומעורבותה השלילית של סוריה בנעשה בלבנון. לשאלת כתבים, לאחר סדרת התייעצויות שנערכו לאורך כל יום-אתמול, אמר קושנר כי ברגע זה הוא חש אופטימיות זהירה לגבי הסיכויים להגיע למועמד מוסכם כבר במהלך ביקורו האחרון. גם מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, יערוך מחר, (יום חמישי, 15 בנובמבר), מסע של שכנועים בלבנון בקרב מרבית הפלגים היריבים במטרה למנוע מצב של תוהו-ובוהו פוליטי העלול לגלוש לשפיכות דמים בין הפלגים השיעים, הסונים והנוצריים. ביום שני האחרון, הנשיא בוש טלפן לראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, והצהיר באוזניו על תמיכתה של ארה"ב בדרישתו לערוך את הבחירות לנשיאות לבנון ללא התערבותה של סוריה - המנסה לטרפד בכל דרך את בחירתו של מועמד שאינו מוסכם עליה.

אמיל לאחוד, הנשיא היוצא, איים כי אם לא יוחלט על מועמד מוסכם על כל הצדדים (הכוללת גם את ברכתה המפורשת של סוריה), הוא יטיל על הרמטכ"ל הלבנוני, מישל סולימאן, ליטול את מושכות הנשיאות וראשות הממשלה, ובכך בעצם תקום ממשלה צבאית בלבנון - דבר העלול לגרום למתיחות עדתית בלתי-נסבלת העלולה להתפוצץ לכדי חידוש מלחמת האזרחים.

בעיני סוריה, המאבק הנשיאותי בלבנון, שבו היא נוטלת חלק פעיל ואלים (רצח
פייר ג'ומייל, ורצח אנטואן ע'אנם), נהפך למבחן מדיני עיקרי כלפי ארה"ב, כלפי המערב, כלפי ישראל וכלפי המדינות הערביות באזור. על-פי אינדיקציות אחדות, המשטר העלווי של משפחת אסד מסיק כי אם סוריה תעמוד במבחן חשוב זה, הדבר יאותת איתות ברור כלפי הזירה הבינלאומית בשאלת חשיבותה ומעמדה של סוריה במזרח-התיכון והשפעתה הישירה על התהליכים המדיניים המתרחשים באזור בימים אלה. סוריה מנסה למצב את עצמה ככוח אזורי שחייבים להתחשב בדעתו, והיא אף חותרת לקבל הכרה בינלאומית בנוגע למעורבותה הישירה בלבנון הנובעת, לדעתה, מאינטרסים אזוריים שיש להם רקע היסטורי עמוק ורחב.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "צרפת והמשבר הנשיאותי בלבנון", 14 בנובמבר 2007, The Mideast forum.

Tuesday, November 13, 2007

ספר חדש: מלאכים אינם חולמים - משנתו של אבן ערבי, השייח' הסופי הגדול ביותר

האתגרים של המאה ה-21 מחייבים אחדות. ההתחממות הגלובלית, זיהום מקורות המים והאוויר, מגפות שאינן מכירות בגבולות והיכחדות זנים שלמים של בעלי חיים אינם בעיה "שלהם" או "שלנו" אלא של המין האנושי כולו. אחדות כזאת היא הבסיס לתורתו של אבן ערבי, השייח' הסופי בן המאה ה-13. לפי השייח', האחדות היא האמת שעליה מושתת הקיום כולו. האחדות היא הוודאות העמוקה ביותר, וכל הגעגועים של המין האנושי מכוונים אליה. חתירה אל מעבר לקליפות של "ערבי", "ישראלי", "מוסלמי", "יהודי", "נוצרי", "עשיר", "עני", "דתי", "חילוני", תגלה מהות לא נודעת, שאין לה צבע, מין או דת. "לבי נעשה מסוגל לכל צורה" כותב אבן ערבי. "הוא כר מרעה לאיילות. מנזר לנזירים נוצרים. מקדש לאלילים. הכעבה של עולי הרגל. לוחות הברית וספר הקוראן. אני הולך בעקבות דת האהבה. לאן שגמל האהבה יישאני - זאת דתי וזאת אמונתי".
במאה ה-13 הוא הושלך לבית הסוהר במצרים בעוון כפירה באיסלם. למאה ה-21 הוא מציע אפשרות רעננה להתמודדות עם הניגודים שנדמה כי אינם ניתנים לגישור. זהו ספרה השלישי של רחל גורדין, לשעבר מבקרת הקולנוע של עיתון הארץ וכיום מטפלת בגוף. ספריה הקודמים העמוק אוהב את המסכה - רשמי מסע בהודו (1987) וספר הילדים ידידי ראי (1988) יצאו לאור בהוצאת מסדה. ראו גם באתר של החוקרת והעיתונאית רחל גורדין.

הסופיות (הצופיות) היא תנועת החסידות והמיסטיקה באסלאם, שהעיסוק בה נקרא: 'תצופ'. עיקריה: טיפוח רוח הסגפנות, ביטול חיי העולם הזה וזלזול במצוות הדת המעשיות, חיפוש אחרי הכרת האל באמצעות מדיטציה, בשלבים שונים.

Sunday, November 11, 2007

עדכוני חדשות לחודשים נובמבר-דצמבר

קישור לעדכוני חדשות לחודשים ספטמבר-אוקטובר 2007. לבקשת הקוראים: הנה שוב המאמרים שכתבתי על ארגון עדאלה: "עדאלה כארגון לאומני גזעני". המאמר תורגם גם לאנגלית באדיבות מגזין "אומדיה": Adala's Democratic Constitution. כמו כן, הנה הלינק למאמר: "מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן". על העבריינות הלאומנית של ערביי ישראל ראו: "החדלון המשפטי מול הלאומנות הערבית בישראל".
=
17.12.2007: שלושה מאמרים מעניינים על לבנון וסוריה: מאמר ראשון, שלי, התפרסם באתר אומדיה בשם, "בלבנון שוררת תחושה קשה של בגידה". מאמרה של ראע'ידה דארע'ם בו היא סוגרת חשבון עם ממשל בוש בעיתון אל-חיאת הלבנוני. וכן מאמרו של עבדאללה איסקנדאר על כשלונה של ועידת דמשק נגד ועידת אנאפוליס, אף הוא התפרסם בעיתון אל-חיאת.
=
17.11.2007: מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, הביע דאגה עמוקה מהמצב הפוליטי השורר בלבנון בנוגע לקיפאון בשאלת בחירתו של הנשיא הבא: "העולם כולו מביט על לבנון. מדובר ברגע קריטי לעתיד המדינה. ללא שיתוף פעולה המדינה עלולה להגיע אל סף התהום. אני מצפה שכל חברי הפרלמנט לבנונים יתאחדו כדי להביא לסיומו של התהליך הפוליטי הזה בצורה דמוקרטית וללא אלימות". אתמול ערך מזכ"ל האו"ם סבב של שיחות בלבנון עם מנהיגים מקומיים על-מנת לדרבן את הצדדים להגיע להכרעה על זהותו של הנשיא הלבנוני הבא. החוקה הלבנונית קובעת כי בחירת נשיא חדש דורשת רוב של שני-שלישים מכלל 128 חברי בית המחוקקים הלבנוני. הבחירות נדחו כבר פעמיים. על מועמדותו של הרמטכ"ל הלבנוני לנשיאות לבנון ראו מאמר באתר זה.
=
16.11.2007: עיתון לבנוני מסר הבוקר כי ארגון חיזבאללה יתמוך במועמדותו של מישל עאון לנשיא לבנון. בימים הקרובים אמורה ליפול בלבנון ההכרעה סביב זהותו של הנשיא הבא. מישל נעים עאון נולד ב-17 בפברואר 1935, הוא מנהיג צבאי לבנוני ופוליטיקאי. בין 22 בספטמבר 1988 עד 13 באוקטובר 1990 כיהן בתפקיד ראש ממשלת המעבר, לאחר שמונה לתפקיד על ידי הנשיא אמין ג'ומאייל. הוא נאלץ לצאת לגלות בצרפת בתקופת הכיבוש הסורי בלבנון, ושב למולדתו ב-7 במאי 2005, אחד-עשר יום לאחר נסיגת הכוחות הסוריים מהמדינה. עאון חבר הפרלמנט הלבנוני ועומד בראש תנועת "הזרם הפטריוטי החופשי" ובראש סיעת "השינוי והרפורמה" בפרלמנט הלבנוני.
=
16.11.2007: ארצות הברית הודיעה כי תלחץ על מועצת הביטחון של האו"ם להחריף את העיצומים נגד אירן. הדברים נאמרו על-ידי דוברת הבית הלבן בעקבות פרסום דו"ח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
=
15.11.2007: אל-ברדאעי מעניק זמן נוסף וחשוב לאיראן בעקבות הדו"ח החדש שהתפרסם: לפי דו"ח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, איראן ממשיכה להתעלם ממועצת הביטחון ולהעשיר אורניום. אחמדינג'אד: "הדו"ח מוכיח שצדקנו". איראן התקדמה משמעותית בנוגע לשיתוף הפעולה שלה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), אך עליה עדיין להשיב לשאלות עקרוניות בנושא - כך לפי דו"ח שפירסמה הסוכנות. לפי הדו"ח, איראן ממשיכה בהעשרת האורניום והגדילה את מספר הצנטריפוגות שבהן היא משתמשת, למרות החלטת מועצת הביטחון שקראה לה להפסיק את תהליך ההעשרה.
=
14.11.2007: שר-החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר (Bernard Kouchner), ערך ביקור נוסף בלבנון - החמישי במספר בששת החודשים האחרונים. קושנר ניסה לדרבן את המדינאים הלבנוניים להכריע בשאלת בחירתו של נשיא לבנון הבא. הנשיא היוצא, אמיל לאחוד, אמור לסיים את כהונתו ב-24 בנובמבר, אולם עד עתה, הפלגים בלבנון לא הגיעו לידי הסכמה בנוגע לזהותו של המועמד הנבחר.

קושנר, יחד עם מדינאים מערביים אחרים, ערך שיחות רבות במטרה לחזק את כל האגפים הפוליטיים בלבנון כדי שיאזרו אומץ להגיע להכרעה עד ל-23 בנובמבר גם ללא הסכמתה ומעורבותה השלילית של סוריה בנעשה בלבנון. לשאלת כתבים, לאחר סדרת התייעצויות שנערכו לאורך כל יום-אתמול, אמר קושנר כי ברגע זה הוא חש אופטימיות זהירה לגבי הסיכויים להגיע למועמד מוסכם כבר במהלך ביקורו האחרון. גם מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, ערך מסע שכנועים בלבנון בקרב כל הפלגים היריבים במטרה למנוע מצב של תוהו-ובוהו פוליטי העלול לגלוש לשפיכות דמים בין הפלגים השיעים, הסונים והנוצריים. ביום שני האחרון, הנשיא בוש טלפן לראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, והצהיר באוזניו על תמיכתה של ארה"ב בדרישתו לערוך את הבחירות לנשיאות לבנון ללא התערבותה של סוריה - המנסה לטרפד בכל דרך את בחירתו של מועמד שאינו מוסכם עליה.

=
13.11.2007: טורקיה מבקשת מישראל לאשר הקמת נציגות רשמית של קפריסין הטורקית בתל-אביב. ראוי לציין כי רק טורקיה מכירה בעצמאותה של קפריסין הטורקית, ובהשפעתה סוריה החלה לרקום קשרים כלכליים ומדיניים עמה. נשיא מדינת ישראל העורך ביקור רשמי בטורקיה קיבל בקשה "רשמית" מעין זו. בנושא האיראני דחה נשיא טורקיה, גול, את דבריו של פרס כי איראן מנסה להשיג נשק גרעיני. "אנחנו סבורים שהמחקר הגרעיני שהם מבצעים הוא למטרות שלום וזו זכותם לעשות זאת", אמר גול למורת רוחו הרבה של הנשיא פרס. על טורקיה והפוליטיקה המזרח-תיכונית ראו מאמר נרחב באתר זה.
=
12.11.2007: סוריה מנסה להציג לעולם, ובעיקר לארה"ב, את מאמציה לבלום את חדירתם של מחבלי אל-קאעידה מסוריה לעיראק. לעיני עיתונאים ומצלמות הטלוויזיה, סוריה הדגימה את היערכותה החדשה בגבולה עם עיראק. סוריה מהווה ציר מרכזי דרכו עוברים מחבלי אל-קאעידה לעשרותיהם כדי להשתתף בלחימה בעיראק - וכל זה בידיעת השלטונות ובעידודתם. ב-28 בספטמבר נרצח מטיף מוסלמי, שייח מחמוד אבו אל-קאקא, מהעיר חאלב שעסק בהטפה אלימה ובגיוס של מתאבדים למאבק נגד הכוחות האמריקאים בעיראק. הרוצח נתפס, אך עדיין אין כל ידיעות על זהותו או גורלו. בתוך כך, סוריה שוב האשימה את ארה"ב בהתערבות בענייניה של לבנון במאמר מערכת של העיתון הסורי "אל-בעת'". ובנושא הלבנוני: שר החוץ הצרפתי יגיע הערב לביירות, מייד לאחר הפגישות המדיניות בין גרמניה לצרפת.
=
11.11.2007: כצפוי, משטרת ישראל החליטה לסגור את תיק נגד ראש הממשלה בפרשת "בנק לאומי". זו היתה אחת מהחקירות המיותרות ביותר שניהלה המשטרה בשנים האחרונות, וכל זה בליבוי מיותר של התקשורת הישראלית. כעת תתברר גם דמותו האמיתית של ירון זליכה - שטופח ללא הצדקה בעזרתה של התקשורת הישראלית.
=
10.11.2007: מפגש בינלאומי שיעסוק במסלול הישראלי-סורי, בדומה לוועידת אנאפוליס, יתקיים במוסקווה בתחילת ינואר 2008 - כך דיווח היום העיתון "אל-וטן" היוצא לאור בסעודיה. בשבועות הקרובים התקשורת הערבית תפרסם ידיעות רבות על תכנונם, כביכול, של מפגשים עתידיים בין סוריה לישראל.
=

8.11.2007: בחודשים האחרונים, משרד-החוץ הישראלי נקט ביוזמה חובקת-עולם במטרה לשכנע מדינות רבות ככל האפשר כדי לסייע בהבאת החשודים בתכנון ובביצוע הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס-איירס לפני 13 שנה. החשוד העיקרי במעשה הוא עימאד מורנייה - המכהן כקצין המבצעים של ארגון חיזבאללה. אתמול, ב-7 בנובמבר, הוחלט כי האינטרפול יפרסם צו-מעצר בינלאומי שמשמעותו היא שאם אחד מששת החשודים במעשה ייתפס, הוא ייעצר בהתאם לצו הבינלאומי, ואז יחל תהליך הסגרתו לארגנטינה שם יועמד למשפט. להלן רקע על פעילותו הטרוריסטית של עימאד מורנייה. על עימאד מורנייה ראו מאמר נרחב באתר זה.
=
5.11.2007: העיתון אל-אחבר ציין כי בימים האחרונים ארגון חיזבאללה ערך תרגיל "ענק" שהקיף אלפי לוחמים. כתבה
ארוכה על כך התפרסמה גם בעיתון מעריב. כצפוי התקשורת הישראלית העניקה לתרגיל השלדי של חיזבאללה מימדים גדולים הרבה יותר. כרגיל במקרים כאלה, אתר "אומדיה" ורפי בוכניק העניקו לידיעה המרעישה את המימד האמיתי והנכון.

Saturday, November 10, 2007

ועידת אנאפוליס תסתמן כהצלחה מסחררת

ועידת אנאפוליס תסתמן כהצלחה מסחררת, שכן כל הצדדים יקבלו, פחות את יותר, את מה שהם מבקשים ומייחלים בסתר ליבם:

ארה"ב
הממשל האמריקאי רוצה לסיים את תקופת כהונתו עם איזשהו הישג מדיני בנוגע למזרח-התיכון. סביר להניח שגם שרת-החוץ האמריקאית רוצה להתהדר במורשת היסטורית מדינית שהיא תרמה לעיצובה במו ידיה. ארה"ב תנסה במהלך ועידת אנאפוליס ליצור מנגנונים של הידברות בין ישראל לרשות הפלסטינית ואף לצקת להם תוכן שיתוחזק בעזרתה הפעילה לאורך כל שנת 2008. אם יסתמן כישלון בהמשך, הנשיא האמריקאי ושרת-החוץ שלו יוכלו לטעון כי הממשל החדש (שיכנס לבית הלבן בתחילת 2009) נכשל בהבנת התהליכים והאירועים במזרח-התיכון.

ישראל
הצמרת הישראלית מבינה, פחות או יותר, את המניעים האמיתיים של ארה"ב. אולם, ישראל מקווה שהצטרפותה הנלהבת למאמציה של ארה"ב בנושא הפלסטיני יסלול את הדרך לתגובה אמריקאית צבאית נגד איראן. ישראל אינה מעוניינת להיכנס לעימות אם ארה"ב בשום עניין בשל חשיבותו של הנושא האיראני. במהלך השנה הקרובה, ישראל תשחרר המון הצהרות מדיניות מרשימות בענייני התהליך המדיני, למרות שבישראל מבינים כי הפלסטינים עדיין אינם בשלים להגיע להסדר מדיני עם ישראל שיביא, בסופו של דבר, לקץ הסכסוך. במהלך השנים הקרובות, איראן תהיה במוקד ההתעניינות העיקרי של ישראל, במקביל למה שמתחולל בסוריה. לצמרת המדינית הישראלית חודרת ההכרה, כי על ישראל ללמוד איך לנהל את הסכסוך עם הפלסטינים ולא ליזום באורח-קבוע פתרונות אינסטנט שבסופם תבואנה אכזבות מרות ומכאיבות.

הרשות הפלסטינית
למעשה, אין רשות פלסטינית. אין שום גורם אחראי ואמיץ היכול לקבל החלטות מכריעות בעניין המדיני. מרבית הפלסטינים יודעים שהלאומיות הפלסטינית היא בעצם "לאומיות של אלימות וטרור". אם אין אלימות - אז גם אין לאומיות. מאז שנת 2000 החברה הפלסטינית סובלת מהתפוררות חברתית, פוליטית ולאומית בשל מעשיה של הרשות הפלסטינית ובעיקר בשל מחדליה של כל החברה הפלסטינית. מאחר והחברה הפלסטינית לא השכילה לבסס מוסדות חברתיים, כלכליים ולאומיים יציבים, הפלסטינים ימשיכו לייצר אלימות סביבתית במטרה להחיות - ברגע האחרון - את הלאומיות הפלסטינית המתפוררת. ועידת אנאפוליס תספק לפלסטינים את העילה לנוע בין אלימות יזומה לבין הצהרות פומביות (ובכייניות) על רצונם "העז" להקים מדינה פלסטינית עצמאית - כרגיל.


ירדן
למרות היותה של ירדן מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין, ישנה ברית אסטרטגית בין ישראל לירדן. על ירדן מאיימים שלושה גורמים בעלי משקל ונוכחות: הפלסטינים ממערב; עיראק השיעית ממזרח, וסוריה מצפון. בעיני השלטון הבדואי הירדני, המצב הנוכחי הוא בלתי נסבל. לפיכך, ירדן דחפה לאורך השנה האחרונה להביא לפתיחתו של משא-ומתן מחודש בין ישראל לפלסטינים במטרה למנוע את הפיכתה של ירדן למדינה פלסטינית דה-פקטו לאור ההתפתחויות ברשות הפלסטינית במהלך השנה האחרונה. המלך הירדני יקבל הרבה תמיכה מדינית ועזרה כלכלית כדי לייצב את מדינתו בלי שום קשר לתוצאותיה של ועידת אנאפוליס. ירדן רוצה לשדרג את מעמדה בעיני האמריקאים כלקוח מועדף - והם ישיגו את זה.

סוריה והאגף הרדיקלי
הקמת מדינה פלסטינית נוספת אינה מעניינת את הגורמים הללו. דיונים על הקמת מדינה פלסטינית או דיונים על עתידה של רמת-הגולן משמשים להם כפלטפורמה לקראת עיצובו מחדש של המזרח-התיכון בהתאם לתפיסה הרדיקלית של סוריה, איראן, חיזבאללה ותנועת החמאס. שום פתרון מדיני לא יספק את הגורמים הללו כל עוד ישראל קיימת כמדינה ריבונית. לפיכך, ועידת אנאפוליס תספק להם תירוצים למכביר כדי להמשיך בתוכניותיהם בנוגע לעזה, לרשות הפלסטינית, לישראל ולבנון.

מצרים וסעודיה
מצרים וסעודיה נגררות, בדומה לישראל, אחרי מאמציה של ארה"ב בשל האיום האיראני-שיעי על הסדר הערבי-סוני במזרח-התיכון. הדרך לאיראן עוברת דרך משא-ומתן מדיני בין ישראל לפלסטינים במטרה להכשיר את דעת-הקהל הערבית לתקיפתה של מדינה מוסלמית נוספת בידי מעצמה זרה. לדעתן, אפשר לטפל בישראל מאוחר יותר, בעזרת התשה חיצונית או בעזרת התשה יומיומית פנימית.

המיעוט הערבי בישראל
המנהיגים הרדיקלים של המיעוט הערבי בישראל רוצים מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי הפלסטיני. ועידת אנאפוליס תספק להם תירוצים רבים כדי לשאת את לפיד הלאומיות הפלסטינית ללא שום קשר לתוצאותיה של הועידה (שימו לב להודעות שישלחו חברי-הכנסת הערביים לערוצי התקשורת בישראל במהלך השבועות הקרובים). ובכך, הם מקווים שיעבור "דגל הלאומיות הפלסטינית" בהדרגה מערביי יהודה ושומרון, לידי ערביי ישראל על-מנת להמשיך את המאבק הלאומי, שכן ללא אלימות אין לאומיות.

דרישת השיבה הערבית
כולם ידונו, בדמעות-תנין, על "הפליטים הפלסטינים", אבל אף אחד לא יזכיר את מיליון הפליטים היהודים שגורשו ממדינות ערב. זה היה טהור אתני - גס, אלים, ברוטאלי וגזעני.

ברוכים הבאים לבזאר המזרח-תיכוני, אך בואו גם עם קורטוב של אופטימיות זהירה.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועידת אנאפוליס תסתמן כהצלחה מסחררת", 10 בנובמבר 2007, The Mideast Forum.

Thursday, November 08, 2007

משרד-החוץ הישראלי ייחשף לחומר מודיעיני גולמי

לאור לקחי מלחמת לבנון השניה, משרד-החוץ הישראלי ואגף המודיעין של צה"ל חתמו על הסכם לשיתוף פעולה מודיעיני. על-פי ההסכם, אגף המודיעין יעביר למרכז למחקר מדיני של משרד-החוץ ידיעות מודיעיניות גולמיות הרלוונטיות לתחומי עיסוקם של אנשי משרד-החוץ (הארץ, 5 בנובמבר 2007). ההסכם נחתם בין קצין מודיעין ראשי, תת-אלוף יובל חלמיש, לבין ראש המרכז למחקר מדיני, נמרוד ברקן. על-פי הנוהג הקיים בישראל, אמ"ן הוא שמספק את ההערכות הלאומיות השנתיות של מדינת ישראל. לפיכך, משרד החוץ-הישראלי התחייב שלא לעסוק בכתיבת סקירות שיישלחו לנציגויות ישראל בחו"ל גם בשל שיקולים ביטחוניים. מעבר לעניין הרגיש הנוגע לעיסוק בידיעות מסווגות, אמ"ן אינו מוכן לפרוץ את המסגרת המסורתית בה הוא משמש כ"מעריך הלאומי" הקובע של מדינת-ישראל.

כפי שנכתב כאן פעמים רבות, מלחמת לבנון השניה נתפסת כקו פרשת-מים בתחומים לאומיים וביטחוניים רבים. ההסכם הנוכחי מורה כי שורר מתח רב (הנמשך כבר שנים רבות) בין הדרג הביטחוני לבין דרג המדיני בשאלת גיבוש האסטרטגיה הלאומית של מדינת ישראל, שכן, ישראל היא אחת מהמדינות היחידות בעולם שבה הדרג הצבאי מתפקד כ"מעריך הלאומי" גם בעניינים שאינם צבאיים. לצד האיסוף המודיעיני הנרחב, אמ"ן מחקר - כגוף צבאי - מעסיק מומחים רבים בגוון רחב של נושאים והיבטים. מהבחינה הזו, קשה לגופים אחרים, כמו למחלקת המחקר של משרד-החוץ, להתחרות ביכולת האיסוף המודיעינית ובהעסקת מומחים רבים שינתחו את המידע. לפיכך, כל גופי המודיעין הישראלים למעשה ניזונים, במקרים רבים, מאמ"ן למרות שיש להם יחידות איסוף מודיעיניות. על-פי אינדיקציות אחדות, העברת המידע בין גופי המודיעין בישראל נעשית בצורה טובה, למעט העברת מידע באופן שוטף למחלקת המחקר של משרד-החוץ. לפיכך, הועלתה הסברה, גם לפי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, כי עבודתם של אנשי משרד-החוץ נפגעת בשל מידע חיוני שאינו מועבר ליעדו, דהיינו למחלקות הרלוונטיות של משרד-החוץ הישראלי.

הדוגמא האמריקאית תבהיר מעט את העניין. עד לאירועי ספטמבר 2001, כל גופי המודיעין האמריקאים (למעלה מ-20 גופים) עבדו באופן נפרד. כך למשל, מידע שהצטבר ביחידות האיסוף השונות לא הועבר ל-FBI בנושאים הקשורים לפעילותו. לאור הלקחים לאחר אירועי ספטמבר 2001, הוקם משרד חדש שתפקידו היה להביא לתיאום רב יותר בין כל גופי המודיעין האמריקאים ולייסד מנגנון שיעסוק בעברת מידע רלוונטי באופן שוטף ומסודר בין הגופים השונים. למעשה, ארה"ב אימצה את השיטה הישראלית של העברת מידע רלוונטי בין גורמים שונים - למעט, העברת מידע מסווג הרלוונטי למחלקות מסוימות במשרד-החוץ הישראלי. על כן, ההסכם הנוכחי בא להסדיר באופן חלקי את העברתו של מידע מודיעיני, בתנאים מגבילים, גם בשל אילוצים ביטחוניים האופייניים למדינת-ישראל - כחלק מהלקחים של מלחמת לבנון השניה. ויחד עם זאת, עדיין נותרה השאלה החשובה פתוחה לדיון: "מי צריך להיות אחראי לגיבושה של האסטרטגיה הלאומית של מדינת-ישראל"? האם זה אמור להיות גוף צבאי? או אולי המועצה לביטחון לאומי? או שמא מה שתוכנן כבר לפני שנות דור, דהיינו, גוף מדיני-אזרחי בדמותה של מחלקת המחקר של משרד-החוץ הישראלי? בשיחה שערכתי עם אגף הדוברות של משרד-החוץ הישראלי, הם סירבו לאשר או להכחיש את קיומו של הסכם כזה.

באתר של משרד-החוץ הישראלי מובא מידע על המרכז למחקר מדיני
להלן המידע כפי שהוא מופיע באתר משרד-החוץ כולל רקע היסטורי: "הרכבו, יעדיו ומתכונת עבודתו הנוכחיים של המרכז הם פרי יישום המלצות ועדת אגרנט משנת 1974. המחקר המדיני היה בין הנושאים אשר ליוו את הפעילות המדינית והדיפלומטית של הסוכנות היהודית, ונעשה בעיקר במחלקה המדינית של גוף זה, שבה אף התרכזו למעשה כל הפעילויות של היישוב היהודי בארץ-ישראל כלפי חוץ-לארץ.

בתכנית "הקווים" נכללה הפעילות במסגרת "מחלקת מודיעין" שבאגף הפונקציונאלי. בשנה הראשונה לפעילותו של משרד החוץ בוצעה פעילות החקר במסגרת" המחלקה המדינית", שבה התרכזו פעילויות נוספות הנוגעות להסברה, עיתונות, הדרכה ויחסי תרבות.

בשנת 1950 הוקם אגף החקר, שהיה אחד מבין ארבעת האגפים (מדיני, תפקודי, חקר והיועץ הכלכלי) שהרכיבו באותה תקופה את משרד החוץ. תפקיד האגף היה "לעסוק בחקר מדיני וכלכלי הקשור במכלול יחסי החוץ של ישראל". באפריל 1951 חדל משרד-החוץ לעסוק בנושא המודיעין, וזה הועבר לרשויות ממלכתיות אחרות שהוקמו למטרה זו.במקביל חל שינוי במבנה המשרד, שהתבסס עתה על שמונה יחידות מינהליות. אגף החקר הפך ל"מחלקה לחקר מדיני". במסגרת התקן הקבוע של המשרד, שאושר לראשונה ב-1 באפריל 1952, נכללה מחלקת החקר בקבוצת המחלקות התפקודיות, והיא שימשה ככזאת עד לשנת 1974, כאשר "המרכז למחקר ולתכנון מדיני" החליפהּ.

ב-2 באפריל 1974 פורסם הדוח החלקי של ועדת אגרנט, ובפרק הנוגע לקהיליית המודיעין נכללה המלצה לחזק את מחלקת החקר במשרד-החוץ "כדי שתהיה מסוגלת להגיש הערכות מדיניות בלתי תלויות הן בנושא המזרח התיכון והן בנושאים מדיניים אחרים, כפי שתידרש. בחיזוק החקר ייווצר איזון מסוים להערכות הביטחוניות המבוצעות כיום כמעט בלעדית בידי מחלקת המחקר באמ"ן".

בעקבות דיונים באשר לדרך הטובה ביותר ליישום ההמלצה קיבלה ממשלת ישראל החלטה על הקמת" המרכז למחקר ולתכנון מדיני", אשר ייפעל כיחידה עצמאית במשרד-החוץ ויהווה חלק מקהיליית המודיעין הישראלית. עצמאות היחידה התבטאה בצורך לגייס כוח-אדם מקצועי מחוץ לעובדי המשרד. הורחב אף תחום העיסוק של המרכז להיבטים אסטרטגיים וכלכליים, ולהתייחסויות לאזורים גאוגרפיים נוספים פרט למזרח התיכון והפריפריה שלו.
ב-1977, בתקופת כהונתו של משה דיין כשר החוץ, הוסב תפקידו של המרכז ל"הערכה מדינית" בלבד ובוטלה אחריותו להתרעה ולתכנון, וכתוצאה מכך שונה אף שמו המקורי לשמו הנוכחי.

מבנהו הנוכחי של המרכז שומר ברמת המחלקה על החלוקה המקורית שבין העולם-הערבי והמוסלמי ליתר העולם ועל החלוקה התפקודית, אולם נוספה לו, למטרות מיקוד וסינכרוניזציה עם הגופים הנוספים המהווים את מרכיבי קהיליית המודיעין, אף הקבצה חטיבתית של המחלקות על פי תחום עיסוקיהן".
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע

Sunday, November 04, 2007

יום הזיכרון לרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין


היום לפני 12 שנה נרצח ראש ממשלת ישראל והרמטכ"ל השביעי של צה"ל, מר יצחק רבין - אחד מבכירי בניה של ארץ-ישראל. רבים מאיתנו זוכרים היטב את ימי ההסתה. רבים מאיתנו יודעים היטב מה הוביל לרצח המתועב. רבים מאיתנו יזכרו ויזכירו למשך שנים רבות את האווירה ששררה בישראל באותם ימים.