Wednesday, July 25, 2007

פסיכוזה ישראלית של מפלה וכישלון

מדינת ישראל נמצאת כבר למעלה משנה באווירה של מפלה קשה, מרירה, מעיקה ומעליבה, ודומה כי ישראלים רבים חשים שמדינתם נקלעה לדרך ללא-מוצא בעיקר לאור תוצאותיה של המלחמה האחרונה. לכאורה, האופטימיות המאפיינת את הישראלי הממוצע נמוגה לה, ובמקומה שוררת אווירה של דכדוך וחוסר-תקווה לנוכח המציאות.

מייד לאחר מלחמת לבנון השניה, כתבתי מאמר בשם "אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית" שהתפרסם במגזין אומדיה. את המאמר התחלתי לכתוב כשבוע לאחר שהחלה המלחמה, וזאת בעקבות מה שנגלה לעיני בערוצי התקשורת הישראלים ובעקבות שיחות אקראיות שניהלתי עם ישראלים ויהודים מרחבי-העולם. ככל שהמלחמה התארכה, כך ניתן היה לזהות בקרב הישראלים יותר ויותר מרירות, עלבון, תחושות של כישלון ואווירת נכאים. כבר אז, ניתן היה לזהות את השפעותיהן של התחושות האלה על תושבי המדינה לטווח הארוך. על-כן, מסיבה זו בחרתי להעניק כותרת כזו למאמר המדובר, שכן היה נהיר לי כי רבים מאתנו יכנסו לפסיכוזה לאומית של כישלון ותבוסה לאור הפרשנות הציבורית על מהלכי המלחמה ותוצאותיה. ראשית, חשוב לציין כי אם נתמיד בתחושות האלה, כפי שציינתי בתחילת המאמר, בסופו של דבר הנבואה תגשים את עצמה.

מאז שנת 2000, ישראל ותושביה נמצאים במלחמת התשה ממושכת עם ערביי השטחים וגם עם ערביי-ישראל. לצד המאבק הזה, שוררת לה מתיחות עזה עם איראן, סוריה וחיזבאללה, ודומה כי לכל אשר נפנה, יש אויב העומד לעלות על מדינת-ישראל השברירית ולחסלה במחי-יד. אולם אם נודה על האמת, מדינת-ישראל היא שיצרה את הדימוי הזה בו ידיה מאז שנחתם הסכם אוסלו עם יאסר ערפאת ב-1993. לדימוי הזה לא היה אחיזה אמיתית במציאות, אך דומה כי הישראלים רבים התאהבו בדימוי השברירי הזה מבלי לתת את הדעת על השפעתו לטווח הארוך על אורחות חיינו. יתרה מזאת, ישראל התנהגה כאילו שכניה הם שבדיה ודנמרק, ולא מדינות עוינות שיש להן טענות לאומיות וטריטוריאליות בלתי מתקבלות על הדעת, הסותרות לחלוטין את הלאומיות היהודית ההיסטורית בארץ-ישראל.

שינוי תרבותי - מגיבור לקורבן
מדינת-ישראל נמצאת בידיהם של קבוצות שוליים המנסות לנהל את חיינו על-פי האינטרס הצר שלהם. לכאורה, הן פועלות בשם "טובת הציבור", אך למען הדיוק, הן פועלות כדי להרחיב את סמכויותיהן על חשבון קבוצות אזרחיות ופוליטיות אחרות. באמצע, ניצבים מרבית תושבי המדינה המתבוננים על הנעשה - לעיתים במשיכת כתף סתמית ולעיתים בצקצוקי לשון מרובים. שימו לב להתלהמות המילולית ההרסנית המתנהלת בין המערכת-המשפטית לבין גורמים ממשלתיים; בין מבקר-המדינה לבין גורמים מדיניים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות; בין חבר-כנסת ממפלגה עלומת-שם לבין ראשי השלטון או בינו לבין גורמי ביטחון וגורמי משטרה בכירים. השיח-הציבורי מתנהל תמיד בהתלהמות חסרת-רסן כדי ליצור כותרת תקשורתית ולא כדי למצוא פתרונות לבעיות העומדות לדיון ציבורי. כך למשל, גורמים מהשמאל הקיצוני, מחסידי הלאומנות הערבית, מנהלים דיון צעקני ומתריס אפילו כלפי גורמים מתונים כדי ליצור את הכותרת של המחר.

רבים מגיבורי השיח-הציבורי המתלהם הזה, אינם מבינים לחלוטין את עליונותו של הדרג המדיני (בשם הבחירה הדמוקרטית) על שאר הדרגים. בשל חוסר-ההבנה הזה, נעשים ניסיונות מרובים לסרס את הפעילות של הדרג המדיני באמתלות שונות ומשונות, וזאת כדי לקבל עוד כותרת תקשורתית על חשבון האינטרס הציבורי הרחב. כך למשל, המערכת המשפטית נכנעת לגורמי שוליים על חשבון האינטרס הציבורי גם בנוגע לענייני-ביטחון או לאופיה של המדינה היהודית, אפילו עוד בטרם התקבלו החלטות ממשלתיות בעניין.

במילים אחרות, מתנהל כאן מסע של דה-לגיטימציה של השלטון המרכזי במדינת-ישראל גם מימין וגם מהשמאל בשל מחלוקות פוליטיות בשם העיקרון הדמוקרטי, לכאורה. יתרה מזאת, החברה הישראלית עברה כמה שינויים מרחקי-לכת הבאים לידי ביטוי באינדיבידואליזם קיצוני רדוד וגס, ודגש-יתר על "תרבות של קורבן" תוך כדי שימוש בביטויים המעוררים את בלוטת-הדמע של הישראלים (הרגשניים ממילא). מצד אחד, ישנה דרישה לחופש אישי רב יותר, אך, מצד שני גם גוברות הדרישות כלפי מוסדות המדינה שישמשו כ"אומנת" של האזרח או כ"מממנת" העיקרית של אורח-החיים הפרטי של האינדיבידואל. המשמעות היא, שהאזרח הישראלי הפך ליצור פוליטי נטול אחריות אישית על מעשיו ומחדליו, וכל זה בשם האינדיבידואליזם הקיצוני שהשתרש כאן. על כן, הגיבור הפך לקורבן, האיפוק הפך לצעקנות, הדיון הפך לסוג של ריב ומדון, והסולידאריות החברתית הפכה לסוג של מכונת סחיטה רגשית המופעלת הן כלפי האזרח הרגיל והן כלפי מוסדות השלטון על-מנת להשיג כמה שיותר על חשבון האינטרס הציבורי הכולל. אין תימה איפוא, שכל דיון עקרוני מתחיל ומסתיים בשאלה הכספית כדי לחלוב עוד קצת את הקופה הציבורית.

בתנאים שכאלה, האזרח הישראלי מצפה שרשויות המדינה ינקו את המקלט הפרטי שלו בעתות שלום ומצוקה; הוא מצפה שהצבא ינהל מלחמה טכנולוגית סטרילית כמשחק-מחשב; והוא דורש שמדינת-ישראל תחלץ אותו מחו"ל בכל עת שהוא נקלע שם לצרה; כמו כן, הוא מצפה שהרחובות יתנקו מעצמם בעזרת כוח-עליון, ושכמובן הכל יתנהל בסדר מופתי מבלי לטרוח באופן-אישי או ליטול חלק פעיל וחיובי בסדר-החברתי ולמען הסדר-החברתי הנאות. בשל כך, התפתחה כאן תרבות שלמה של חוסר שביעות-רצון, חסרת-פרופורציות, הנובעת מדרישות מוגזמות כלפי מוסדות המדינה והחברה. כל זה נעשה בעידודה של התקשורת הישראלית - הצמאה לכותרות רעשניות - שמטרתה העיקרית היא לשרוד בתחרות העזה השוררת בין ערוצי החדשות השונים הקיימים בישראל. הדגשת השלילי הפך לספורט לאומי שחייב "עזרים טקטיים תקשורתיים", עתירי ממון, כדי להעצים עוד יותר את הנושא שעל הפרק ולסחוט עוד כמה שניות של תשומת-לב ציבורית.

אל תוך האווירה האלימה הזו, ישראל נכנסה למלחמה ביולי 2006. אם מישהו חושב ששילוב של מנהיגים ומפקדים אחרים היינו מקבלים תוצאות טובות יותר שהיו מספקים את המאוויים של הציבור הישראלי, אזי, ניתן להגיד שהתשובה היא שלילית. שכן, האישים המאיישים את המערכות הישראליות (כולל התקשורתיות) הם תוצר מובהק של התרבות הישראלית שהשתרשה כאן בשנים האחרונות. קהילה פוליטית ולאומית ששמה את הדגש העיקרי על השלילי, הביקורתי, ההיסטרי, מעורר היצרים והמתלהם למרות הישגיה המרובים, נמצאת בתקופת מעבר מסוכנת - דהיינו, מפריחה שהושגה בעמל רב לקמילה איטית והרסנית.

שימו לב לשני נתונים שהתפרסמו לאחרונה בנוגע לישראל:
1 מכל 1,000 תושבים נחשב למיליונר, בנתונים של תחילת 2007.
1 מכל 1,000 תושבים הוציא כותר כלשהו ב-2006.

כל מדינה אחרת היתה מתגאה בנתונים שכאלה. אולם באווירת הלגלוג והציניות שהשתלטו על השיח-התקשורתי בישראל, הישגים אלה הוצגו באופן שלילי כחלק מהפסיכוזה הישראלית. באווירה שכזו, העשירים, הטובים, המוצלחים והמוכשרים, יעדיפו לחיות במקום אחר שיעריך את כשרונותיהם היצירתיים והם אף יעדיפו לחיות באווירה אופטימית, רגועה ותרבותית יותר. במילים אחרות, מדינה החיה בפסיכוזה של מפלה וכישלון דמיוניים בכל רגע נתון, שרויה במצוקה אמיתית, המסוכנת לא פחות מכל תבוסה צבאית בשדה-הקרב.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פסיכוזה ישראלית של מפלה וכישלון", 25 ביולי 2007, The Mideast Forum.

Thursday, July 19, 2007

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

באמצע חודש יולי 2007, הגיע מחמוד דרוויש לעיר חיפה, לאחר היעדרות של עשרות שנים, כדי לשאת דברים ולקרוא משיריו בפני קהל אורחים. מחמוד דרוויש מוגדר כ"משורר הלאומי הפלסטיני", בעיקר בפי אוהדיו הרבים הפרוסים במרחביו הגדולים של המזרח-התיכון.

הזיכרון המתעתע כמכשלה לאומית
דרוויש נולד ב-1941 בכפר אל-בירווה (קילומטרים אחדים מזרחית לעיר עכו) - שמו של הכפר הוא כנראה שם משובש מהמילה "בירי" עוד מתקופת הכיבוש הרומאי על ארץ-ישראל. עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל ופיתוחה הכלכלי, החלה פלישה של ערביי האזור, בעיקר מסוריה ולבנון, לתחומי ארץ-ישראל. במסגרת הזו, התיישבו חמולות אחדות בתחומי הכפר, וכבר ב-1947 התגוררו בו כ-1,500 איש. בחפירות הצלה שנערכו במקום התגלו שרידים דלים ביותר מהתקופה הביזנטית, ואף התגלו שרידים אחדים (גם הם דלים) מהתקופה העות'מנית. בתי הכפר, ברובם, היו בנויים מטיט - שכן מרבית הפולשים הערבים הגיעו בחוסר-כל, כשהמניע הכלכלי היווה את הדחף העיקרי לחדור לתוך הארץ פנימה בחיפוש אחרי עבודה ופרנסה. כך קמו, באופן דומה, "יישובים" ערבים בארץ-ישראל שתכליתם היה לספק מקום מגורים זול להמוני הערבים שהגיעו לארץ בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. בעקבות מלחמת העצמאות ב-1948, הכפר ניטש ובמקומו נוסדו קיבוץ יסעור והמושב אחיהוד הנקרא על שמו של אחד מנשיאי שבט אשר. וכך הוחזרה האדמה לבעליה החוקיים לאחר שנים רבות של ציפייה.

בהיסטוריוגרפיה הערבית, יישובים ארעיים האלה קיבלו ממדים מיתיים עד כי הפנטזיה הלאומנית האפילה לחלוטין על האמת ההיסטורית. גודל החיזיון של ימים עברו, מתבטא היטב בדבריו של פרופסור הישאם שראבי (שרעבי) מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, וושינגטון. פרופ' שראבי נולד ביפו ב-1927 למשפחה נוצרית מבוססת. ב-1947 שראבי החל את לימודיו באוניברסיטה האמריקאית בביירות, וב-1953 הוא סיים את לימודי הדוקטורט, באוניברסיטת שיקגו, בהיסטוריה רעיונית של אירופה. שראבי פרסם אין-ספור מאמרים וספרים על העולם-הערבי מהיבטים שונים ומגוונים, והוא נחשב לאינטלקטואל מוביל בחוגי האקדמיה בארה"ב ומחוצה לה. ב-1996 נערך בברלין כנס שבמהלכו סיפר שראבי למאזיניו על זיכרונותיו מפלסטין באלה המילים, פחות או יותר: "פלסטין שעזבתי בצעירותי, ב-1947, היתה ארץ קטנה ויפה על סף המודרניות... בסוף מלחמת העולם-השניה היתה פלסטין הארץ המתקדמת ביותר מבין ארצות-ערב".


ללא כל ספק, "פלסטין" היתה כבר מעבר לסף המודרניות ב-1947. אבל לאותה "פלסטין", קטנה ויפה, פרי דמיונו של שראבי לא היה קשר ממשי לערבים. התכנון, היוזמה, הכלכלה, התרבות, הפיתוח, הבנייה, הכפר, הקיבוץ, העיר, הנמלים, מוסדות הלימוד, הכבישים, בתי-החולים ומוסדות-הסעד, היו פרי המאמצים של יהודי ארץ-ישראל העקשניים, למרות כל האלימות הסביבתית שהופעלה נגדם באופן אכזרי וגזעני. שראבי, בדומה לרבים אחרים, ניכס את הזיכרון היהודי והפך אותו לזיכרון היסטורי ערבי ואישי, בדיוק כפי שהארגונים הפוליטיים של ערביי-ישראל מנסים לעשות בימים אלה להיסטוריה הישראלית ולתרבותה.

וכך, האוהל הפך לבית רחב-מידות, העץ הפך לפרדס, דלי-המים הפך לנחל של מים זכים, וכל פרי שנקנה בשווקים של תל-אביב וחיפה, כאילו נקטף במטע המשפחתי - שהיה, לכאורה, פרי עמל של דורות. ככל שחלף הזמן, כך הזיכרון נעשה גדול מהחיים עצמם - כל כך גדול, שהחלום עצמו הפך למכשלה העיקרית למימושו, שכן קשה להתפשר מבחינה פוליטית עם החיזיון האישי והלאומי שהתפתח לממדים מיתיים עם חלוף הזמן.

על הגניבה ההיסטורית הזו, כחיזיון לאומי מתעתע, בנה מחמוד דרוויש - ועוד רבים נוספים - את הקריירה הלירית והפוליטית שלו לאורך השנים, בעיקר מאז שעזב את ישראל ב-1971. אולם, למען האמת, דרוויש עצמו אשם - לא פחות מאחרים - במצבם הנוכחי של הפלסטינים, שכן הוא הפך את עצמו למשורר ההרס והחורבן של אלה שהוא דיבר בשמם ולמענם, לאורך השנים שחלפו. פניו העגומות של דרוויש, באולם רפופורט באודיטוריום חיפה, שיקפו היטב את הקרע בין עזה לרמאללה, ובין החיזיון המתעתע למציאות ההרסנית - זו אותה מציאות שהוא תרם רבות לעיצובה.

לאכול מבשרו של האויב
ב-1988, בעת שהאינתיפאדה הראשונה היתה בעיצומה, התפרסם בעיתונות הישראלית שירו של מחמוד דרוויש "עוברים... ובטלים". השיר, שתורגם לעברית בגרסאות אחדות, גרם לסערת רגשות רבה בקרב הציבור הישראלי בשל משפטים אחדים שחשפו שוב את הסגנון הלאומני-קיצוני של דרוויש. השיר נכתב כפנייה לישראלים וככזה הוא הפך להיות ההמנון של האינתיפאדה. וכך נכתב באחד מבתי השיר (בתרגומו של אהרון אמיר):

הוי ההולכים בין מילים פורחות

עִמְסוּ שמותיכם על שכם והסתלקו

שִלְפוּ שעותיכם מזמננו והסתלקו

וגִנְבוּ לכם תמונות נוף כרצונכם למען תדעו

כי לא תדעו לעולם

איך תִבֶן אבן מאדמתנו את רקיע השמים.

בשיריו הלאומניים הנוספים, שהתבססו על אותו חיזיון מתעתע ולא-מציאותי, דרוויש תרם לעיצובה של התרבות הפוליטית הערבית שהפכה לחרב-פִּיפִיּוֹת נוטפת דם. הדגש בפוליטיקה הערבית שהתבסס בעיקר על "המאבק המזוין", האלימות, ההרס, החורבן והפיכתם של מחולליה ל"קורבנות מקודשים", כל אלה הלאימו לחלוטין את כל המשאבים למען מטרה אחת ויחידה, עד שלא נותרו משאבים נוספים לבנייתה של אומה אמיתית חיה ותוססת. ובוודאי שלא נוצקו לה תכנים מעבר לאלימות ומעבר לעצמאות-ההחלטה הערבית לפעול באלימות. דבר זה התבטא, באופן בולט ואכזרי, בתקופתו של יאסר ערפאת בעת שכיהן כראש הרשות הפלסטינית. בשם החיזיון המתעתע, שהיה משותף לרבים, הלאומיות הפכה ללאומנות פאשיסטית-קניבלית. אין תימה איפוא שמחמוד דרוויש נתן לכך ביטוי הולם בשירו "תעודת זהות" במילים האלה (השיר מובא בחלקו בתרגומו של סמי שלום-שטרית):

אֲנִי לֹא שׂוֹנֵא אֲנָשִים
וְאֵינֵנִי פּוֹלֵשׁ
אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב
בְּשָׂרוֹ שֶל הַכּוֹבֵשׁ יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל
הִזָּהֵר..
הִזָּהֵר..

על רקע הביטויים האלה, ראוי להזכיר את תפקידו של דרוויש בלבנון בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. בשם "הלאומיות הפלסטינית" ירדן כמעט נחרבה באירועי ספטמבר 1970. "הארגון לשחרור פלסטין" ניסה להקים בסיס בסוריה, אך ניסיון זה נקטע בהחלטיות רבה בידי המשטר הסורי לאור ניסיונה המר של הממלכה הירדנית. או אז, אש"ף עבר ללבנון השברירית בחסות "ההחלטה הערבית המשותפת". בתוך פרק זמן קצר, בשם הרעיון הלאומני-הקניבלי, לבנון נחרבה. דרוויש התגורר באותה עת בלבנון, וכ"פלסטיני גולה" הוא עשה בה כבשלו במסגרת פעילותו האינטנסיבית בשורות אש"ף.

בעיני לבנונים רבים, דרוויש נחשב לכובש מר ואכזר. אולם "ההומניסט" הדגול, לא חס על לבנון ותושביה, שכן בשם "החיזיון הלאומי המתעתע" מותר להרוס עמים ולהחריב ארצות עד ליסוד. כשסדאם חוסיין פלש לכוויית הקטנה ב-1990, הלאומנות הפלסטינית הריעה לו באופן גלוי ואף העניקה תמיכה גורפת לכיבושה של כוויית בידי העיראקים. כוויית עדיין לא שכחה את הבגידה של "הלאומנות הפלסטינית" פרי התרבות הפוליטית של משוררי ההרס והחורבן – אלה אותם משוררים המציפים גם בימים אלה את מדינות-ערב בשטף של אלימות מילולית חסרת-רסן.

במקומות אחדים בעולם-הערבי, אנשי-רוח ליברליים עורכים חשבון-נפש בנוגע ל"תרבות המוות" שכה מאפיינת את הפוליטיקה הערבית בעשורים האחרונים. שכן, לפתע הם גילו כי תרבות זו פוגעת בעיקר ברקמות העדינות ביותר של הקיום הערבי. אולם, את החשבון-הדמים הזה עליהם להגיש למשוררי ההרס והחורבן כדוגמת מחמוד דרוויש, הנחשב, בעיני רבים וטובים, לאחד מהמשוררים החשובים ביותר בקרב ערביי האזור.

==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן", 19 ביולי 2007, The Mideast Forum.

Sunday, July 08, 2007

תימן - בין אל-קאעידה לטרור שיעי

הרחק מעיני העולם והרחק מהסיקור התקשורתי, תימן מנהלת מלחמת דמים נגד ארגונים שיעים המקבלים עידוד ותמיכה מאיראן, ואף יש כאלה המשתפים פעולה עם ארגון אל-קאעידה במטרה להפיל את המשטר המנוגד להלכה המוסלמית. סקירה קלה על המתרחש בעולם-הערבי, מראה בעליל כי מדינות ערביות רבות שרויות במלחמות-אזרחים אכזריות ועקובות מדם. באלג'יריה, במצרים, בירדן, בסוריה, בלבנון, בעיראק, ברשות-הפלסטינית ובסודאן, מתנהלים עימותים מקומיים אלימים, בעוצמה כזו או אחרת, המפילים קורבנות רבים מידי יום. לרשימה הארוכה הזו הצטרפה לאחרונה תימן שיש בה מיעוט שיעי גדול המגיע כמעט ל-50 אחוזים מהאוכלוסייה במדינה. מקורות אחדים מציינים כי הסונים עדיין מהווים את הרוב במדינה והם עברו את סף ה-50 אחוזים, אך ספק רב אם ניתן לערוך סקר אמיתי לאור מצבה הנוכחי של המדינה התימנית המתמודדת עם בעיות רבות מבחינה כלכלית, פוליטית וחברתית.

תעודת זהות:
תימן אוחדה בשנת 1990, לאחר 20 שנות מאבק בין הצפון לדרום הקומוניסטי.
תימן המאוחדת מוגדרת בעיני עצמה כרפובליקה דמוקרטית בעלת משטר נשיאותי סמכותי, ויחד עם זאת, הקוד השבטי משחק תפקיד חשוב בפוליטיקה המקומית.

תימן נרתמה למאמץ האמריקאי נגד הטרור העולמי, וביטוי לכך ניתן פעמים רבות במפגשים ידידותיים בין נשיאי תימן וארה"ב.
בראש המדינה עומד הנשיא עלי עבדאללה סאלח, בן העדה השיעית, המכהן בתפקידו מאז שנת 1990. סאלח חותר בהתמדה להוריש את השלטון הנשיאותי לבנו - עניין הגורם לתרעומת פוליטית רבה ולמתח שבטי ברחבי-המדינה.
אוכלוסיית המדינה: כ-22 מיליון נפש.
התל"ג (תוצר לאומי גולמי) לנפש בתימן עומד על כ-1,000 דולר לשנה. לשם השוואה, בישראל התל"ג עומד על כ-26,000 דולר לנפש בערכים לשנת 2007. בערב הסעודית התל"ג לנפש עומד על כ-14,000 דולר.

הסכם מפוקפק עם ארגון אל-קאעידה
ב-2 ביולי 2007 התפוצצה מכונית-תופת בידי מחבל מתאבד במחוז מַארֵבּ בצפון-מזרח תימן. בפיגוע זה נהרגו 7 תיירים מספרד ושני תושבים מקומיים. על-פי הודעה שנמסרה ממקור ממשלתי בכיר, נאמר כי ארגון אל-קאעידה אחראי לפיגוע, וזאת משום שבידי השלטונות המקומיים היו התרעות על פיגוע אפשרי שתוכנן בידי הארגון.

בלי-משים, אירוע זה חשף את ההתנהלות המוזרה והתמוהה של המדינה התימנית מול פעילי אל-קאעידה לאחר הפיגוע שהתרחש במפרץ עדן נגד המשחתת האמריקאית "קול" באוקטובר 2000, שבמהלכו נהרגו 17 חיילים אמריקאים. למרות ההבנות עם ארה"ב בנוגע למאבק בטרור העולמי, השלטונות הגיעו למסקנה שיש להגיע להבנות עם פעילי הארגון במטרה למנוע מקרים דומים העלולים לחשוף את המדינה השברירית למעורבות-יתר מצד המערב שתביא, בסופו של דבר, לתרעומת אסלאמית אלימה בתוך המדינה עצמה.

לדעת השלטונות התימנים, בידם היתה תוכנית מוצלחת מאוד: דהיינו, מותר להזדהות עם ארגון אל-קאעידה ועם אוסאמה בן לאדן (ואולי אף להעניק לארגון עזרה חומרית), אך אסור לבצע פעילות נגד המדינה או להשתמש בתימן כפלטפורמה נגד מדינות אחרות. לצורך יישום התוכנית הזו, שהחלה בחשאי בידיעת גורמים אמריקאים, הוקמה ועדה שתפקידה לאתר פעילי אל-קאעידה כדי להגיע עמם להבנות ברורות של "מותר" ו"אסור". על-מנת לדרבן את הפעילים להגיע להבנות קשוחות עם השלטונות, תימן הבטיחה להם תעסוקה, כסף ואפילו הסדרי-נישואים עם נשים מקומיות. לא דובר רק על הבנות עם פעילים זוטרים, שכן, השלטונות הצליחו להגיע להבנות גם עם שומרי ראשו של בן לאדן שנתפסו על אדמת תימן.

בעיני השלטונות התימניים, עד לאירוע האחרון ב-2 ביולי, התוכנית הזו צלחה בדרך-כלל, למעט מקרים בודדים. בעיני אחרים, בעיקר במערב, השלטונות השיגו בסך-הכל הפסקת-אש זמנית עם פעילי הארגון הרואים בתימן את "מולדתו האחת והיחידה של בן לאדן". מעבר לכך, צריך לשים-לב לכמה פרטים נוספים שהשלטונות מודעים להם, אך הם מעדיפים להתעלם מהם בשלב זה: בפברואר 2006 הצליחו להימלט מהכלא התימני 23 פעילי טרור - חלקם נחשבו למסוכנים ביותר. כך למשל, בין הנמלטים הבולטים היה נאצר אל-וואחשי, שהכריז על עצמו כמנהיג אל-קאעידה בתימן. מעבר לכך שהאירוע תרם תרומה גדולה ליוקרתו של ארגון אל-קאעידה, האירוע חשף גם את יכולתו של הארגון לחדור למוקדי כוח אסטרטגיים, שכן ללא עזרה פנימית פעילה, ספק רב אם היה עולה בידי פעילי-הטרור לבצע את זממם. יתרה מזאת, תימן מהווה קרקע פורייה לגיוסם של פעילים חדשים לאל-קאעידה, שכן, סכום של 1,300 דולר מהווה פיתוי גדול למגויסים חדשים - החיים באחת המדינות העניות בעולם.

טרור שיעי בחסות איראנית
מחוז סעדה, השוכן כ-250 ק"מ צפונית לבירה צנעא בקרבת הגבול עם סעודיה ויש בו אוכלוסייה שיעית גדולה, מהווה מוקד של טרור ואלימות, קשה ואכזרית. ב-2004 נוסד ארגון אסלאמי בשם "הנוער המאמין", בידי אימאם השיעי חוסיין ברדאווין. זמן קצר לאחר מכן, נהרג ברדאווין בידי כוחות-הביטחון באחד מהקרבות שפרצו באזור. את מקומו תפס עבד אל-מאלכּ אל-חוט'י - שיעי נוקשה שאינו בוחל באמצעים במטרה להפיל את המשטר החילוני ולהקים במקומו מדינת-הלכה אסלאמית. פעילי הארגון נקראים "אל-חוט'יין", על-שמו של מנהיגם הנוכחי.

אירועי הטרור האלימים שהתרחשו באזור מידי פעם, הגיעו לשיאם לקראת סוף שנת 2006 ובתחילת 2007. באותה עת, הכריזו פעילי הארגון על המחוז כ"אזור משוחרר" הפועל על-פי העקרונות הנוקשים של ההלכה המוסלמית. מייד לאחר מכן, בינואר 2007, פעילים שיעים שיגרו איומי רצח לעבר הקהילה היהודית הקטנה, ששרדה באזור, בטענה שהם עוסקים במכירת יין. בשל החשש הכבד, נאלצו אחרוני היהודים לעזוב את בתיהם ולחסות בצל כוחות-הביטחון שהעניקו להם תמיכה ועידוד. עד סוף שנות ה-40 חיו בתימן כ-70,000 יהודים, אך כיום נותרו לכל היותר בין 300 ל-400 יהודים בלבד.

על-פי הערכות שונות, מאז תחילת העימותים האלימים נהרגו למעלה מ-3,000 איש, מתוכם נהרגו כ-1,000 אנשי כוחות-הביטחון. מקורות ממשלתיים מסרו כי למעלה מ-35,000 איש נאלצו לנוס מהאזור בשל הקרבות בין אנשי הארגון לבין אנשי כוחות-הביטחון. במאי 2007, הקרבות הגיעו לשיאן, עד כי היה חשש שהם יגלשו לאזורים נוספים במדינה. בצעד של ייאוש, תימן החזירה את שגריריה מלוב ואיראן לצורך "התייעצויות", בשל הטענה הרשמית כי הן העניקו תמיכה פעילה לאנשי הארגון השיעי. הממשלה התימנית פרסמה הצהרה המוקיעה את התערבותם של גורמים זרים, וכי "יש להתעמת עם התערבות שכזו כדי לשמר את האינטרס הלאומי העליון, ולשמור על הביטחון והיציבות במדינה".

ההתנהגות של השלטונות התימניים במקרה הזה נוגעת בצביעות רבה, שכן, ככל הידוע, גורמים רשמיים בלוב ובתימן עוסקים במכירת נשק לכנופיות משפחתיות בסיני, ואלה מחדירות את הנשק הרב לתוככי רצועת-עזה - לטובת שלל הארגונים הקיימים בעזה גם לאחר שתנועת החמאס השתלטה עליה לחלוטין.

במהלך החודשים האחרונים, ממשלת תימן ניסתה להגיע להסדר עם המורדים השיעים במחוז סעדה. בעזרת תיווכה של ממשלת קטר, שני הצדדים הגיעו להסכם על הפסקת-אש שנחתם ביוני 2007. ממשלת קטר התחייבה לשקם את מחוז סעדה ולהעניק מקלט של רצון-טוב על אדמתה למנהיגי הארגון שהתחייבו לנהל חיים נורמטיביים. לצורך יישום ההסכם, הוקמה ועדה שתפקידה היה לפקח על מה שסוכם בין שני הצדדים. וכרגיל במקרים כאלה, ניתנו הצהרות חגיגיות כמתחייב מהמעמד. אולם, ב-6 ביולי 2007 הממשלה התימנית פרסמה אולטימטום לחברי הארגון כי עליהם לעמוד בהסכם עד ה-8 ביולי 2007, כפי שהם התחייבו לכך. לטענת השלטונות, מאז שנתחם ההסכם בחודש יוני 2007, חברי הארגון השיעי הפרו את ההסכם יותר מ-200 פעמים. השלטונות התימניים מסרו כי בעקבות ההפרות האלה נהרגו אנשי צבא רבים ונחטפו בני-ערובה מתושבי המחוז. בשל מעורבותה הפעילה של איראן באזור, סביר להניח כי חברי הארגון לא ימהרו להניח את נשקם ולא ימהרו להיכנע לאולטימטום של הממשלה התימנית, שכן בדרך-כלל הקנאות הדתית עולה לאין-ערוך על כל הסדר פוליטי עם משטרים חילוניים, שהם בלתי-לגיטימיים מבחינה הלכתית. סביר להניח שגם המדיניות המזוגזגת של ממשלת תימן כלפי הארגונים הרדיקליים תורמת להחרפת האירועים האלימים הגובים קורבנות נוספים. יתרה מזאת, לתימן יש חשיבות אסטרטגית גדולה, שכן היא שולטת על מיצרי באב אל-מנדב המקשרים בין ים סוף לאוקיינוס ההודי. חשיבות זו, לא נעלמה מעיניה של איראן ומעיניהם של גורמים רדיקליים נוספים במרחב המזרח-תיכוני.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תימן - בין אל-קאעידה לטרור שיעי", 7 ביולי 2007, The Mideast Forum.

Wednesday, July 04, 2007

הדילמה הסורית - בין איומים למלחמה

על-פי סימנים אחדים, סוריה מעוניינת בעימות צבאי מוגבל עם ישראל. אולם ראשית, יש צורך לבחון היבטים אחדים הנוגעים למעמדה של סוריה בעיני עצמה לאחר מלחמת לבנון השניה המחזקים את בטחונה העצמי ומחזקים את בטחונו של בשאר אל-אסד - נשיאה של סוריה מאז שנת 2000. גורמים רדיקליים בעולם-הערבי מפרשים את מלחמת לבנון השניה בעיקר על-פי הפרשנות הישראלית. דהיינו, על-פי התפיסה הישראלית המקובלת, ישראל נכשלה במלחמה נגד חיזבאללה שפרצה ב-12 ביולי 2006 בעקבות חטיפת שני חיילי צה"ל והריגתם של חיילים נוספים. הכישלון הישראלי בעיניים סוריות מתבטא בשני נושאים עיקריים:
1. הנשק האנטי-טנקי שהיה בידי חיזבאללה שהצליח, לדעתם, לבלום את השריון הישראלי.
2. פגיעותו של העורף הישראלי בשל ירי הקטיושות המסיבי שנורו לעבר ערי הצפון במהלך המלחמה.

בהתאם לאווירה התקשורתית ששררה בישראל מהלך המלחמה, בשאר אל-אסד יכל לטעון באזני דיפלומט מערבי, בשכנוע פנימי עמוק, כי "ישראל היא נמר של נייר". להערכה זו שותפים גורמים אחדים בזירה המזרח-תיכונית, וכן שותפים לה גם גורמים אחדים במדינות-המערב. בתחילת המלחמה, נאמר מפי גורמים אחדים כי אם ישראל לא תביס את חיזבאללה באופן חד וברור, זו תהיה בכייה לדורות, שכן המאבק בין ישראל לחיזבאללה חורג בהרבה מההקשר המקומי והמיידי. ממשלת ישראל החליטה לנהל את המלחמה באופן מוגבל תוך כדי שימת-דגש על חיסכון בחיי-אדם. אולם, בפעול, החלטה זו גרמה להארכת המלחמה ולפגיעה מוראלית קשה בעורף הישראלי בשל מענה צבאי לקוי לירי הקטיושות שנורו לעבר ישובי הצפון לאורך כל ימי הלחימה. חשוב לציין, כי הכישלונות הישראלים סוקרו בהגזמה רבה, שחרגה בהרבה מהאמת ומן טעם הטוב - אפילו אם שיקולי רייטינג תקשורתיים נכנסו לעניין. סביר להניח שהדבר נבע גם בשל חוסר-ההבנה של התקשורת הישראלית בנוגע לאתגר האמיתי של המלחמה בעיניים ישראליות, ואף בעיניהן של מדינות אחדות באזור. כתוצאה מכך, ייקח לישראל שנים רבות לתקן את הרושם שנוצר לה לאור תוצאותיה של המלחמה האחרונה ותדמיתה. ולא רק זאת אלא, שבתהליך הארוך הזה יהיו גם תנודות רבות במצב-הרוח הלאומי בשל האתגרים הרבים העומדים לפתחה של מדינת-ישראל.

על-פי האסטרטגיה החדשה של סוריה, גם אם ישראל תצליח לכבוש תא-שטח כלשהו (אם וכאשר יפרוץ עימות צבאי בין שתי המדינות), סוריה תצליח לגרום לישראל נזק מוראלי בעזרת מערך אנטי-טנקי מסיבי וכן בעזרת פגיעה רחבת-היקף בעורף הישראלי החשוף. התודעה היא שתכתיב את התוצאה, ולזה חותרת סוריה בהתמדה מאז מלחמת לבנון השניה.

המשבר הפלסטיני בעיני סוריה
סוריה אינה מעוניינת בשלום עם ישראל על-פי הפרשנות הישראלית (או על-פי הפרשנות המערבית הטיפוסית). בעיניים סוריות, סוריה היא "הלב הפועם של העולם-הערבי", ולפיכך יש לה תפקיד היסטורי שלאורו מתחנכים דורות של ערבים, כפי שיובהר להלן. ההפיכה הצבאית של החמאס בעזה שהושלמה ב-17 ביוני 2007, משחקת לידיה של ישראל ומקלה עליה את הטיפול בעניין הפלסטיני. ויחד עם זאת, גם בעיניים סוריות המצב החדש משחק לידיה של סוריה, שכן כעת היא יכולה להסתתר מאחורי הטענה כי לפני כל משא-ומתן עם ישראל, על ישראל לפתור את "הבעיה הפלסטינית". (קרוב לוודאי שנשמע ביטויים לכך כבר בשבועות הקרובים).

צריך לשים לב למה שתרחש לאחרונה במפלגת בל"ד של עזמי בשארה - שנאלץ לברוח מישראל לפני חודשים אחדים: מפלגת בל"ד, הידועה בתמיכתה הנלהבת בסוריה ובחיזבאללה, העניקה תמיכה פומבית וגורפת לתנועת החמאס בעזה לאור ההתפתחויות האחרונות. בל"ד לא היתה נוהגת כך אם האירועים בעזה לא היו משרתים את המדיניות הסורית. תנועת בל"ד רואה בסוריה את "נושאת הדגל" העיקרית של הלאומיות הערבית החילונית בדומה למה שהתרחש בתקופתו של עבד אל-נאצר עד למותו ב-1970. לפיכך, בכל פעם שיהיה משבר פלסטיני, ירדני או לבנוני המקדם את שאיפותיה של סוריה באזור - על-פי התפיסה הלאומית הזו - נוכל לראות את תנועת בל"ד פוסעת בהתמדה בעקבות האינטרס הסורי ולפי הנחיותיו של עזמי בשארה.

המצב הפנימי בסוריה
סוריה עוברת בימים אלה משברים אחדים - החל מאספקת מים כושלת וכלה בפעילות אופוזיציונית קולנית. משברים אלה מחזקים את ההנחה כי סוריה תנסה לרתק את האוכלוסייה התוססת בעזרת "משחק פוליטי" מסוכן עם ישראל. פעם היא תצהיר כי פניה לשלום, אך מייד לאחר מכן היא תצהיר על מוכנותה לעימות צבאי. בעיניים סוריות, למשחק הפוליטי הזה יש מטרה כפולה: ראשית, ליצור מאזן הרתעתי נגד ישראל בעזרת איומים מלחמתיים כפי שארגון חיזבאללה עשה זאת עד לעימות ב-2006, וכפי שאיראן עושה זאת הצלחה מלאה תחת שרביטו של אחמדינג'אד. סוריה מבינה היטב, כי "דימוי מאיים" יוצר התרעה היכולה לסרס את התגובות כלפיה - בעיקר מצד ישראל. שנית, המשחק הפוליטי גורם לאוכלוסייה הסורית לנוע בין תקווה לדריכות צבאית, שיש בכוחן להשקיט את הקולות של הבלתי מרוצים, ובמקביל גם להציג חזות של גאווה לאומית.

עזה נשלטת בידי החמאס; תנועת בל"ד נגררת אחרי סוריה בעקביות; ארגון חיזבאללה מתחמש מחדש באזור הליטני; ואיראן כמעצמה אזורית מעניקה עורף יציב ואיתן לסוריה: כל ההישגים האלה - לדעת סוריה - מעמידים אותה במצב משופר הרבה יותר מול ישראל, בכל התמודדות עתידית שעלולה לפרוץ באזור.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הדילמה הסורית - בין איומים למלחמה", 4 ביולי 2007, The Mideast Forum.