Sunday, June 17, 2007

עזה - מפתרון, לניהול משברים

כבר 7 שנים ישראל מכלה את כוחותיה במלחמת התשה ממושכת ואכזרית. איך שלא נביט על מהלכם של האירועים, מאז שפרצה מלחמת טרור המתאבדים בשנת 2000, ישראל שרויה במלחמת התשה, ודומה הוא כי "כוחות השחור" סוגרים אט אט מסביבנו בדמותם של סוריה, איראן, חיזבאללה ותנועת החמאס. קל להיכנע לתדמית הזו, ומתוקף תדמית זו קל גם להיכנע לפתרונות קיצוניים או למקסמי-שווא פוליטיים. ראוי לציין כי מאז שנחתם "הסכם אוסלו" בין ישראל לאש"פ ב-13 בספטמבר 1993, עברו כבר 14 שנים. על כל שנה של מקסם-שווא מדיני, שילמנו במחיר של שנת טרור מלאה - מאז שפרצה מלחמת טרור המתאבדים בספטמבר 2000. כוונתה של ישראל בעת החתימה על ההסכם ב-1993 אולי היתה טובה - אף הביצוע היה כושל ביותר, ואף מעבר לו. ביום שישי ב-15 ביוני 2007, השלים החמאס את כיבוש עזה מידי הרשות הפלסטינית. למחרת, הכריז מחמוד עבאס על הקמת ממשלת-חירום חדשה בגדה-המערבית ובכך למעשה נוצרו שתי ישויות מדיניות המנותקות האחת מהשניה - לא רק פיזית, אלא גם תודעתית. ב-17 ביוני, הרשות הפלסטינית הוציאה מחוץ לחוק את הזורע הצבאית של תנועת החמאס ברחבי הגדה-המערבית, ובכך היא הכשירה את הקרקע לפעול ביד קשה נגד אנשי החמאס או אפילו נגד כאלה המזוהים עם התנועה.

תלישות מדינית בישראל
על-מנת להדגים את התלישות המדינית ממנה סובלים פוליטיקאים ישראלים, אציג זאת בעזרת שתי דוגמאות אופייניות: ב-11 ביוני 2007, חברי הכנסת של תנועת מר"צ נפגשו ברמאללה עם מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית. שני חברי הכנסת - זהבה גלאון ואבו וילן - העלו את עיקרי תוכניתם המדינית הכוללת הכנסת כוח בינלאומי לרצועת עזה, במטרה למנוע את ירי קסאמים; שחרור גלעד שליט תמורת שחרור אסירים פלסטיניים הכלואים בישראל, וכן תוכנית רחבה לשיקום כלכלי ברחבי הרשות. בתום הפגישה אמרו שני חברי-הכנסת כי "הפגישה היתה טובה". וכך תיארה זאת ח"כ גלאון: "היתה פגישה מאוד טובה. התרשמנו שאבו מאזן מתכוון לקיים דיון מעמיק בהצעות שלנו. בימים של קיפאון מדיני יש חשיבות במפגש עם נשיא הרשות הפלסטינית כדי לתת מענה לקסאמים על שדרות, ולהידרדרות ההומניטארית בעזה". ח"כ וילן הוסיף: "האינטרס הישראלי הוא לחפש דרכים לצאת מהמבוי הסתום, אליו הכניסה אותנו הממשלה".

דוגמא זו מייצגת, במידה רבה, את המערכת הפוליטית הישראלית, וזו לעיתים משפיעה גם על הצבא ועל הדרג המחליט במדינת-ישראל. לכל אחד מהצדדים בישראל יש, לכאורה, פתרון קסם למרבית הבעיות. זו פתרון מכני-רובוטי שכל מה שצריך לעשות הוא רק ליישמו ואז הכל יבוא על מקומו בשלום. כמה קל וכמה פשוט, בעיקר כאשר תמיד אפשר להאשים את ישראל בכל מה שקורה במרחב הערבי אם העניינים מובילים לכיוון מוטעה. בכך, אימצו שני חברי הכנסת הללו את התעמולה הערבית ללא עוררין, אך מצד שני הם גם חשפו את ההתנשאות שלהם כלפי הפלסטינים, שכן הפלסטינים עדיין משולים בעיניהם לילדים שלא חלה עליהם כל אחריות אישית או קולקטיבית על מהלך חייהם. מרוב דאגה לעניין הפלסטיני, הפקיעו זהבה גאלון ואבו וילן מהפלסטינים את האחריות למעשיהם או מחדליהם. ימים אחדים לאחר מכן, עזה נפלה לידי החמאס תוך כדי קריסה מהירה של מנגנוני הרשות הפלסטינית שזכתה למימון נדיב ורחב מצד מדינות רבות. מייד עם תחילת הקרבות אנשי החמאס החלו להוציא להורג אישים המזוהים עם תנועת הפת"ח או עם הרשות הפלסטינית; תושבי עזה פרצו למבני ציבור; בתים הועלו באש, ותושבים החלו לבזוז מכל הבא ליד. ימים אחדים לפני קריסת הרשות הפלסטינית, ביקש עמיר פרץ, שר הביטחון, להעביר נשק נוסף לידי מנגנוני הביטחון הפלסטינים. אנשי הצבא התנגדו לכך בתקוף משום שבלבם קינן החשש האמיתי שהנשק ייפול בשלמותו לידי אנשי החמאס. הסתבר, כי טוב עשתה ישראל שלא העבירה נשק נוסף לידי הפלסטינים לאור האירועים האחרונים. בעייתה של הרשות הפלסטינית אינה נוגעת רק לעניין של מחסור בציוד צבאי, אלא היא נוגעת בעיקר לחוסר הכישרון לשלוט בצורה אפקטיבית.

שתי דוגמאות האלה מראות בעליל כי עדיין לא נגמלנו מהמחשבה שלישראל יש שליטה כמעט מלאה על האירועים המתחוללים אצל שכנינו. וכי, "אם רק ישראל היתה עושה כך ולא אחרת, המצב היה הרבה יותר טוב". גישה זו מתעלמת במכוון ממגבלותיה של ישראל כמדינה דמוקרטית פלורליסטית. יתרה מזאת, גם מעצמות כדוגמת ארה"ב או מעצמות אזוריות כדוגמת מצרים, מוגבלות מאוד ביכולתן להשפיע בצורה אפקטיבית על כל הצדדים במידה שווה. גם עם מדינות ריבוניות התהליך אף הוא אינו תמיד קל - אך הוא אפשרי בדרך כלל. והראיה לך היא, שבמערכת הבינלאומית קיימים מנגנונים המסדירים את היחסים בין מדינה אחת לרעותה. אולם, עם ארגונים בעלי אידיאולוגיה רדיקאלית הבעיה מחריפה, שכן נדירים הם הרגעים בהם ניתן למצוא אינטרס משותף עליו ניתן להשתית איזשהו פתרון (או רעיון) שיפיס את דעתם של הצדדים במידה שווה.

הזדמנות פז להתנתק מעזה
טובה עשתה ישראל שיצאה מעזה בספטמבר 2005, למרות הקושי המנטלי והסכנות שהיו כרוכות בעניין. עזה היא בלתי נשלטת על-ידי גורמים מתונים או גורמים דמוקרטיים וליבראליים כדוגמת ישראל. עזה היתה בלתי נשלטת בתקופת הכיבוש המצרי ולכן היא ויתרה ברצון רב לישראל בעת המשא-ומתן המדיני שנערך בסוף שנות ה-70. עזה היתה בלתי נשלטת בתקופת השלטון הישראלי, והיא היתה בלתי נשלטת תחת השלטון של הרשות הפלסטינית בתקופתם של יאסר ערפאת ומחמוד עבאס.

כאשר החמאס זכה בבחירות לרשות הפלסטינית בינואר 2006, טענתי אז כי "ניצחון החמאס משרת את המדינות הישראלית" - ואני עדיין דבק באותה עמדה. שכן, לדעתי, ישראל צריכה וחייבת להתנתק מעזה בצורה מוחלטת, כפי שהבהרתי את עמדתי כבר בינואר 2006. ניתוק זה צריך לכלול את כל הנושאים הנוגעים למים, לחשמל, למכסים ולעניינים נוספים. התהליך עשוי לקחת שנים אחדות, אך בסופו של דבר תועלתו תהיה רבה למדינת-ישראל.

אסור שהחמאס בעזה וחיזבאללה בדרום-לבנון יסיחו את דעתנו מהזירה האמיתית והמסוכנת - שהיא סוריה ואיראן. אנחנו מכלים את אנרגיה הלאומית שלנו במקומות הלא נכונים, ומפקירים לעיתים את הזירה האמיתית, למשל, את הזירה של ערביי-ישראל המפתחים אידיאולוגיה של עבריינות לאומנית רשמית פרי אוזלת-ידם של הרשויות הישראליות. לכן, במקום למצוא פתרונות קסם מדיניים, יש לעבור למדיניות של "ניהול משברים" ולהתאימה למציאות הדינאמית. החלוקה בין עזה לגדה-המערבית, מקלה על ישראל את הטיפול בעניין זה. החמאס מנסה ליצור לעצמו תדמית מאיימת, כפי שחיזבאללה יצר לעצמו תדמית כזו במשך שנים רבות במטרה לסרס את התגובה הישראלית כלפיו. בישראל קונים את התדמית הזו כפי שקנינו את התדמית של חיזבאללה בדרום-לבנון. מהבחינה הזו, החמאס מחקה בצורה אפקטיבית את ההתנהלות האופרטיבית של חיזבאללה מול ישראל, כמעט אחד לאחד. רצוי מאוד שמנהיגים ישראלים יפסיקו להפחיד את עצמם, ואותנו, בכל מיני תרחישי אסון כפי שהם עשו עם חיזבאללה, ובכך הם הצליחו לסרס את התגובה הישראלית במלחמת לבנון השניה. ויחד עם זאת, למרות הכל, חיזבאללה אינו נמצא יותר מול גבול ישראל בצורה פעילה - למרות שנפלו שתי קטיושות על קריית שמונה ביום ראשון ב-17 ביוני שהופעלו כנראה בידי ארגון פלסטיני. את הלקח של מלחמת לבנון השניה לאור מצבו הנוכחי של ארגון החיזבאללה, מבינה היטב גם תנועת החמאס.

כעת תנועת הפת"ח מבססת בתקיפות את שלטונה בתחומי הגדה-המערבית, ויהיו די והותר דוברים בעלי-עניין שיקראו לישראל להתגמש עוד יותר מול הרשות הפלסטינית של מחמוד עבאס. אך דווקא ברגעים אלה חשוב לציין כי תנועת הפת"ח אינה מתונה הרבה יותר מתנועת החמאס, אלא היא רק חלשה יותר - באופן ניכר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עזה - מפתרון, לניהול משברים", 17 ביוני 2007, The Mideast Forum.

No comments: