בעקבות התבוסה המצרית, במלחמת ששת-הימים יוני 1967, שהיתה קשה והבלתי-נתפסת בעליל, ראשי הצבא המצרי היו בהיסטריה מוחלטת לנוכח התוצאות הקשות שנבעו מכך. לדידו של הצבא המצרי, היה צורך להסתיר בפני הציבור את ממדי התבוסה האמיתיים עד שהשלטון המרכזי יחליט איך לנהוג בהמשך. על-פי התרבות הצבאית המצרית בעת ההיא, היה צורך למנוע בכל דרך זליגה של ידיעות על ממדי התבוסה הצבאית, כדי שלא תתעורר תסיסה עממית רחבת-היקף בתוך מצרים שקשה יהיה לשלוט בה.
בסרט "רוח שקד" ששודר לאחרונה בערוץ 1, ועורר "תקרית דיפלומטית" מכוונת מצד מצרים, נאמר לכאורה כי חיילים ישראלים רצחו כ-250 שבויים מצריים. בשום שלב בסרט המדובר לא נאמרו דברים שכאלה. השר בנימין בן אליעזר טען בסרט כי סיירת שקד נלחמה נגד גדוד קומנדו פלסטיני "שממנו סבלו אזרחי ישראל במשך שנים רבות". כוונתו של בן אליעזר היתה לגדוד הפלסטיני שהיה מסונף לדיביזיית החי"ר מספר 20 הפלסטינית שחנתה ברצועת עזה ושלטה למעשה על הציר מעזה לאל-עריש. ככל הידוע, שמותיהם של רבים מחיילי הגדוד הזה היו ידועים לשירותי-המודיעין הישראלים. אחמד שוקיירי, מנהיג אש"פ באותה עת, התגאה בכך שלרשותו עומדים אלפי חיילים הנכונים להקריב את חייהם כדי לשחרר את "פלסטין". דיביזיה זו הוקמה בעקבות החלטה של ועידת-הפסגה הערבית הראשונה שנערכה בינואר 1964, שבמהלכה גם הוחלט על הקמתו של אש"פ. דיביזיה זו היתה למעשה שכלול של גדוד הפדאיון שהיה בשליטתו של הגנרל מוסטפא חאפז, שחוסל בידי המודיעין הישראלי ביולי 1956.
כאשר פרצה המלחמה, הכוחות הישראלים שטפו את הכוחות המצריים ששהו בסיני, ותוך ימים ספורים חיילי צה"ל הגיעו עד לתעלת סואץ. בשל קריסתו המהירה של הצבא המצרי, הכוחות המצריים והישראלים התערבבו אלו באלו. עשרות אלפי חיילים מצריים שוטטו במרחבי-סיני העצומים בחיפוש אחרי מחסה, מים ואוכל. חיילי צה"ל לא יכלו לטפל בשבויים רבים כל כך, ולכן רבים מהם שוחררו מתוך תקווה שהם יעברו בכוחות עצמם לצד המצרי של התעלה.
המלחמה בחזית המצרית פרצה ב-5 ביוני, יום שני. ב-8 ביוני, יום חמישי, הגיעו כוחות צה"ל עד לתעלה. בו ביום, בשעות הערב, הסכימה מצרים להפסקת-אש לנוכח התבוסה. ב-9 ביוני, יום שישי, רדיו קהיר הודיע על הפסקת-אש בהסכמת מצרים. רק בשעות הערב של יום שישי, בסביבות השעה 18:00 החל נאצר את "נאום ההתפטרות" המדומה שלו. או אז, התברר לציבור הערבי כי מצרים הובסה במלחמה, אך מימדיה האמיתיים של התבוסה הוסתרו מהציבור עוד זמן רב. יתרה מזאת, השלטון המצרי ניסה בכל כוחו למנוע זליגה של ידיעות על מה שהתחולל בסיני ועל מצבו האמיתי של הצבא המצרי.
הידיעות על מה שהתחולל בשעה שחיילים מצריים ניסו לעבור לצד המצרי של התעלה, עברו מפה לאוזן בקרב חיילי צה"ל ומפקדיו. הסתבר, כי בשעה שהחיילים המצריים ניסו לעבור לצד השני של התעלה, ניתנה הוראה מפי מפקדים מצריים לפתוח-אש על החיילים הנסוגים ולא לאפשר להם לחבור לכוחות המצריים. צה"ל הגיע ביום הרביעי של הלחימה לאזור תעלת-סואץ, אך היריות על החיילים המצריים מידי חבריהם נמשכו לפחות עד יום שישי. רק אז, ניתנה הוראה לצבא המצרי לשלוח סירות כדי לחלץ את החיילים הנסוגים בגזרות אחדות.
על-פי מקורות אחדים, נהרגו במלחמה כ-10,000 חיילים מצריים. אך ישנו פער עצום בין מה שפורסם ברבים לבין המספר האמיתי המוערך בכ-20,000 הרוגים ונעדרים. לפיכך, מלחמת ששת-הימים נתפסת בעיני המצרים, לאור התבוסה, כ"חור שחור" אחד גדול, המעיק עד היום על מצרים - כמדינה וכחברה - גם אם הדבר אינו בא לידי ביטוי באופן תדיר. על כן, בכל פעם שעולה הזדמנות להאשים את ישראל במשהו הקשור למלחמה זו, המצרים קופצים על המציאה גם מבלי לעיין בדברים ולבחון אותם כהווייתם. לצד התיאורים על מה שהתחולל בתעלה בשעה שחיילים מצריים נקטלו בידי אחיהם, אחד מהסברים להיעלמותם של חיילים מצריים במלחמה, הוא שרבים מהם העדיפו להתערות באוכלוסייה המקומית - בעזה ובסיני - מאשר לחזור לחיי צבא מעיקים וקשים במצרים.
ימים אחדים לאחר המלחמה, כשנערכו הסיכומים בצד הישראלי, אמר האלוף אברהם יפה ז"ל, מי פיקד על אוגדת שריון במערכה מול הצבא המצרי, את הדברים האלה: "לקחנו מספר ניכר של שבויים, גנרלים, קולונלים ששוחחו עמנו בחופשיות רבה למדי. לרבים מהשבויים נתנו מי שתייה והראנו להם את הדרך לתעלה. לא יכולנו לטפל בשבויים רבים כל כך, על כן שבינו חלק מהם ולאחרים עזרנו לחצות את התעלה. אגב, חיילינו היו עדים למקרים בהם המצרים שמעבר לתעלה קצרו במכונות ירייה בפליטים (הכוונה לחיילים) שהגיעו לגדותיה. מדוע עשו זאת - אין אנו יודעים".
בכתבה בשם "ליל הלהבות במיתלה" מפי הסופר והעיתונאי ברוך נאדל, שהתפרסמה זמן קצר לאחר שוך הקרבות, נאמר כך: "רבצנו על גדות תעלת-סואץ, מול פורט תואפיק, מעל לכביש הראשי, חבויים בצל הטנקים והתחלקנו במעט המים שהביאו אלינו מהנחל, מהלך קרוב למאתיים קילומטר, והסתכלנו בשרידי צבאו של נאצר הנודדים אל התעלה. קבוצות קבוצות, זוגות וחמישה, ועשרה יחד, ועשרים יחד, שרכו דרכם אל תעלת-סואץ, מוכי שרב, קרועי מדים, כולם יחפים. רק בודדים מהם גררו עוד את נשקם, אך גערה אחת הספיקה, כדי שיזרקו אותו אל ערימה שהצטברה על הכביש: רובים, רובי סער רוסיים, חדישים, תת-מקלע ומקלעים. הנשק בו היו צריכים לחתוך את הנגב לשניים, לעלות של מושבות הדרום, לשוטט בתל-אביב. ומעבר לתעלה, רבצו אחיהם בעמדות ירי מוכנות. כל אשר ניסה לחצות את רצועת המים נורה למוות... רק ביום השני נדמו היריות. סירות החלו נעות לצד זה של התעלה. סוף סוף החליט מישהו לאסוף את החיילים, אותם שלח למות במדבר למען חלומותיו".
בסרט "רוח שקד" ששודר לאחרונה בערוץ 1, ועורר "תקרית דיפלומטית" מכוונת מצד מצרים, נאמר לכאורה כי חיילים ישראלים רצחו כ-250 שבויים מצריים. בשום שלב בסרט המדובר לא נאמרו דברים שכאלה. השר בנימין בן אליעזר טען בסרט כי סיירת שקד נלחמה נגד גדוד קומנדו פלסטיני "שממנו סבלו אזרחי ישראל במשך שנים רבות". כוונתו של בן אליעזר היתה לגדוד הפלסטיני שהיה מסונף לדיביזיית החי"ר מספר 20 הפלסטינית שחנתה ברצועת עזה ושלטה למעשה על הציר מעזה לאל-עריש. ככל הידוע, שמותיהם של רבים מחיילי הגדוד הזה היו ידועים לשירותי-המודיעין הישראלים. אחמד שוקיירי, מנהיג אש"פ באותה עת, התגאה בכך שלרשותו עומדים אלפי חיילים הנכונים להקריב את חייהם כדי לשחרר את "פלסטין". דיביזיה זו הוקמה בעקבות החלטה של ועידת-הפסגה הערבית הראשונה שנערכה בינואר 1964, שבמהלכה גם הוחלט על הקמתו של אש"פ. דיביזיה זו היתה למעשה שכלול של גדוד הפדאיון שהיה בשליטתו של הגנרל מוסטפא חאפז, שחוסל בידי המודיעין הישראלי ביולי 1956.
כאשר פרצה המלחמה, הכוחות הישראלים שטפו את הכוחות המצריים ששהו בסיני, ותוך ימים ספורים חיילי צה"ל הגיעו עד לתעלת סואץ. בשל קריסתו המהירה של הצבא המצרי, הכוחות המצריים והישראלים התערבבו אלו באלו. עשרות אלפי חיילים מצריים שוטטו במרחבי-סיני העצומים בחיפוש אחרי מחסה, מים ואוכל. חיילי צה"ל לא יכלו לטפל בשבויים רבים כל כך, ולכן רבים מהם שוחררו מתוך תקווה שהם יעברו בכוחות עצמם לצד המצרי של התעלה.
המלחמה בחזית המצרית פרצה ב-5 ביוני, יום שני. ב-8 ביוני, יום חמישי, הגיעו כוחות צה"ל עד לתעלה. בו ביום, בשעות הערב, הסכימה מצרים להפסקת-אש לנוכח התבוסה. ב-9 ביוני, יום שישי, רדיו קהיר הודיע על הפסקת-אש בהסכמת מצרים. רק בשעות הערב של יום שישי, בסביבות השעה 18:00 החל נאצר את "נאום ההתפטרות" המדומה שלו. או אז, התברר לציבור הערבי כי מצרים הובסה במלחמה, אך מימדיה האמיתיים של התבוסה הוסתרו מהציבור עוד זמן רב. יתרה מזאת, השלטון המצרי ניסה בכל כוחו למנוע זליגה של ידיעות על מה שהתחולל בסיני ועל מצבו האמיתי של הצבא המצרי.
הידיעות על מה שהתחולל בשעה שחיילים מצריים ניסו לעבור לצד המצרי של התעלה, עברו מפה לאוזן בקרב חיילי צה"ל ומפקדיו. הסתבר, כי בשעה שהחיילים המצריים ניסו לעבור לצד השני של התעלה, ניתנה הוראה מפי מפקדים מצריים לפתוח-אש על החיילים הנסוגים ולא לאפשר להם לחבור לכוחות המצריים. צה"ל הגיע ביום הרביעי של הלחימה לאזור תעלת-סואץ, אך היריות על החיילים המצריים מידי חבריהם נמשכו לפחות עד יום שישי. רק אז, ניתנה הוראה לצבא המצרי לשלוח סירות כדי לחלץ את החיילים הנסוגים בגזרות אחדות.
על-פי מקורות אחדים, נהרגו במלחמה כ-10,000 חיילים מצריים. אך ישנו פער עצום בין מה שפורסם ברבים לבין המספר האמיתי המוערך בכ-20,000 הרוגים ונעדרים. לפיכך, מלחמת ששת-הימים נתפסת בעיני המצרים, לאור התבוסה, כ"חור שחור" אחד גדול, המעיק עד היום על מצרים - כמדינה וכחברה - גם אם הדבר אינו בא לידי ביטוי באופן תדיר. על כן, בכל פעם שעולה הזדמנות להאשים את ישראל במשהו הקשור למלחמה זו, המצרים קופצים על המציאה גם מבלי לעיין בדברים ולבחון אותם כהווייתם. לצד התיאורים על מה שהתחולל בתעלה בשעה שחיילים מצריים נקטלו בידי אחיהם, אחד מהסברים להיעלמותם של חיילים מצריים במלחמה, הוא שרבים מהם העדיפו להתערות באוכלוסייה המקומית - בעזה ובסיני - מאשר לחזור לחיי צבא מעיקים וקשים במצרים.
ימים אחדים לאחר המלחמה, כשנערכו הסיכומים בצד הישראלי, אמר האלוף אברהם יפה ז"ל, מי פיקד על אוגדת שריון במערכה מול הצבא המצרי, את הדברים האלה: "לקחנו מספר ניכר של שבויים, גנרלים, קולונלים ששוחחו עמנו בחופשיות רבה למדי. לרבים מהשבויים נתנו מי שתייה והראנו להם את הדרך לתעלה. לא יכולנו לטפל בשבויים רבים כל כך, על כן שבינו חלק מהם ולאחרים עזרנו לחצות את התעלה. אגב, חיילינו היו עדים למקרים בהם המצרים שמעבר לתעלה קצרו במכונות ירייה בפליטים (הכוונה לחיילים) שהגיעו לגדותיה. מדוע עשו זאת - אין אנו יודעים".
בכתבה בשם "ליל הלהבות במיתלה" מפי הסופר והעיתונאי ברוך נאדל, שהתפרסמה זמן קצר לאחר שוך הקרבות, נאמר כך: "רבצנו על גדות תעלת-סואץ, מול פורט תואפיק, מעל לכביש הראשי, חבויים בצל הטנקים והתחלקנו במעט המים שהביאו אלינו מהנחל, מהלך קרוב למאתיים קילומטר, והסתכלנו בשרידי צבאו של נאצר הנודדים אל התעלה. קבוצות קבוצות, זוגות וחמישה, ועשרה יחד, ועשרים יחד, שרכו דרכם אל תעלת-סואץ, מוכי שרב, קרועי מדים, כולם יחפים. רק בודדים מהם גררו עוד את נשקם, אך גערה אחת הספיקה, כדי שיזרקו אותו אל ערימה שהצטברה על הכביש: רובים, רובי סער רוסיים, חדישים, תת-מקלע ומקלעים. הנשק בו היו צריכים לחתוך את הנגב לשניים, לעלות של מושבות הדרום, לשוטט בתל-אביב. ומעבר לתעלה, רבצו אחיהם בעמדות ירי מוכנות. כל אשר ניסה לחצות את רצועת המים נורה למוות... רק ביום השני נדמו היריות. סירות החלו נעות לצד זה של התעלה. סוף סוף החליט מישהו לאסוף את החיילים, אותם שלח למות במדבר למען חלומותיו".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מי באמת רצח חיילים מצריים במלחמת ששת-הימים", 28 במרס 2007, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment