לאחרונה התבשרנו, שוב, שקבוצת אקדמאים בריטים מנסה להטיל חרם אקדמי על ישראל בשל מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים. כאשר מאזינים למלל הנשטף מגרונם של חוקרים אלה, מגלים שזהו בליל של מושגים ואמירות הנזרק לחלל האוויר כדי להרשים את השומע ולשכנעו באמיתות הכוונה. מונחים כמו "אפרטהייד", "קולוניאליזם", "גזענות" ו"פשעי-מלחמה" נזרקים כלאחר-יד ללא שום בדיקה כמתחייב מהיוהרה המקצועית שאקדמאים אלה מייחסים לעצמם.
ושוב, בדרך מוזרה, אקדמאים אירופאים, שחלקם מרשימים בתחומם המקורי, מאבדים מהגינותם המקצועית ונוטים לשרלטנות אינטלקטואלית כאשר מדובר בישראל בהקשרים שונים ומגוונים - החל מסוגיות הנוגעות לזהותה של מדינת-ישראל וכלה מעצם הגדרתה כמדינה דמוקרטית. המשמעות היא, שאקדמאים אלה, בבליל האינטלקטואלי ששוטף את השוליים השמאליים והימניים של האקדמיה בעולם, אינם עומדים על הסתירה הפנימית הקיימת בין מאבק חסר-פשרות לזכויותיהם של בעלי-חיים לבין שלילת זכותם של היהודים להגדרה עצמית. במילים אחרות, המאבק "האינטלקטואלי" בישראל אינו נובע באיזו בעיה אובייקטיבית, אלא הוא נובע מהיבט פסיכולוגי הרובץ כענן כבד על אירופה – ומדינות נוספות – כבר מאות שנים. ומה עושה עבריין, בדומה לאחמדינג'אד, המנסה להסתיר את האמת העובדתית? הוא מנסה להשמיד את הראיות – פיזית, תרבותית והיסטורית.
וכך באופן דומה, האקדמאים הפוסט-מודרניסטים (או הפוסט-ציוניים) מנסים לשכתב את ההיסטוריה, בעוד שאקדמאים בעלי-יושר אינטלקטואלי מנסים לשחזר אותה. לפיכך, אצל אקדמאים "מסורתיים" העובדות משמשות כלי לניתוח העבר וההווה, בעוד שאצל הפוסט-מודרניסטים ההוכחות ההיסטוריות הן בסך-הכל כלי שנועד לשרת מטרה ברורה וידועה מראש – ובמקרה הישראלי להביא לדה-לגיטימציה של ישראל כישות לאומית-מדינית של העם היהודי בארץ-ישראל.
במילים אחרות, מרגע שנקבע בחוגי אקדמיה מסוימים שלישראל אין זכות קיום, כל אירוע הנוגע למעשיה או מחדליה של מדינת-ישראל משמשים הוכחה לטיעון המרכזי. ואין זה משנה אם התקיפו את ישראל, או מדינת ישראל מתגוננת, או ישראל נסוגה משטחים, או מנהלת משא-ומתן עם שכנותיה, או מעניקה למיעוטיה זכויות העולות בהרבה על הזכויות האזרחיות הקיימות במדינות הערביות השכנות - למרות שישראל נמצאת במאבק קיומי עם חלק משכנותיה. כך למשל, לטענתם, מדינת-ישראל אינה דמוקרטית, אך הם מתעלמים מהעולם-הערבי או זה המוסלמי המורכב מ-57 מדינות מוסלמיות - רבע מסך כל המדינות בעולם, אך הוא מהווה מרכז של חוסר-יציבות ומקרין אלימות רבה על המערכת הבינלאומית.
אימוץ הנרטיב הערבי כולו בנוגע לסכסוך הערבי-ישראל, ללא הקשר ההיסטורי של עם-ישראל לארץ-ישראל, מהווה לא רק שרלטנות אינטלקטואלית אלה מלכודת תעמולתית שאחדים מחוגי האקדמיה בעולם נופלים לתוכה ברצון רב, ובכך הם עצמם נהפכים לקורבנות של התעמולה הערבית ולתעמולה הפוסט-ציונית של חוגי אקדמיה מסוימים בישראל. האם אפשר לדון בכיבוש הישראלי ללא שום קשר לכיבוש הערבי על ארץ-ישראל ולזיקה ההיסטורית שיש ליהודים לארצם היחידה? האם אפשר לדון במושג "פלשתינה"(1) מבלי לדון בהקשרו של המושג לכיבוש הרומאי על ארץ-ישראל בעיקר לאחר מרד בר-כוכבא? האם אין שום סתירה היסטורית בין אזור המכונה "יהודה" לבין התושבים המכונים "ערבים"? מדוע הכיבוש הערבי על ארץ-ישראל יותר לגיטימי מהכיבוש הישראלי על שטחי יהודה ושומרון? האם זו רק שאלה של זמן – משך הכיבוש? אז אולי כדאי "להמשיך את הכיבוש הישראלי על שטחי יהודה ושומרון עד שהוא יקבל לגיטימציה בינלאומית" מפי חוגים מסוימים באקדמיה המתנגדים כיום לכיבוש הישראלי בכל עוז רוחם.
על-מנת לעקוף את המכשלות ההיסטוריות (והאינטלקטואליות) האלה הרובצות לפתחם של חוגים אקדמיים מסוימים, הטענה המשוכללת בימים אלה היא שיהדות אינה לאומיות ומתוקף-זה היא אינה זכאית ליהנות מ"הזכות להגדרה עצמית". על דרך האבסורד, צריך לחזור למשפט הידוע: מותר להילחם לזכויות בעלי-חיים, אך בה בעת, לשלול את זכותם של יהודים להגדרה עצמית. מותר לנהוג באיפוק על כיבוש הבריטי של איי-פוקלנד (איי מלווינס) וצפון-אירלנד, אך צריך לפעול בנחרצות נגד זכותם של היהודים לממש את לאומיותם ההיסטורית. מותר להתעלם מהדיכוי הצרפתי הנוקשה של תושבי ניו-קלדוניה, אך צריך לפעול בנחרצות נגד מחסומי צה"ל שתפקידם להציל חיים. במילים אחרות, העולם יכול לנהוג כמנהגו, אך על מדינת-ישראל לא רק שמופעל סטנדרט כפול ומכופל, אלא גם אסור לה להתגונן.
אותם חוגי אקדמיה יכולים לדון בשוויון-נפש על אסונות המתרחשים בעולם, כמו על רצח-עם נוסף המתבצע באזור מסוים בעולם, או על רציחתם של מאות-אלפים או על כליאתם של אלפים אחרים רק בשל דעותיהם, אך כשהם דנים בישראל "הדם עולה להם לראש" בשל "רגשות מוסריים" מאולצים במינון קטלני. "מגדל-השן" מעולם לא נראה פתטי ותלוש מהמציאות כפי שחוגים אלה נראים כיום.
השרלטנות האינטלקטואלית המתאפיינת ב"אנטי" אופנתי, (נגד ארה"ב, ישראל, המערב, הלאומיות) תביא לכריתת הענף עליהם הם יושבים, שכן, בסופו של דבר, בתהליך ארוך, האמת מתיישרת עם המציאות, כפי שקרה לעולם-הערבי לאחר מלחמת ששת-הימים ב- 1967 לאור התבוסה הקשה, או לאחר קריסת בריה"מ. במילים אחרות, החרם שהם הטילו על ישראל והמערב למעשה מנע מהם מלראות את פגמיהם ומנע מהם מלהתמודד עם המציאות באופן מושכל ואחראי. הטלת חרם משמעותו חסימת הידע, וחסימת הידע זה להשתעבד לבערות היוצרת תודעה עצמית כוזבת.
ושוב, בדרך מוזרה, אקדמאים אירופאים, שחלקם מרשימים בתחומם המקורי, מאבדים מהגינותם המקצועית ונוטים לשרלטנות אינטלקטואלית כאשר מדובר בישראל בהקשרים שונים ומגוונים - החל מסוגיות הנוגעות לזהותה של מדינת-ישראל וכלה מעצם הגדרתה כמדינה דמוקרטית. המשמעות היא, שאקדמאים אלה, בבליל האינטלקטואלי ששוטף את השוליים השמאליים והימניים של האקדמיה בעולם, אינם עומדים על הסתירה הפנימית הקיימת בין מאבק חסר-פשרות לזכויותיהם של בעלי-חיים לבין שלילת זכותם של היהודים להגדרה עצמית. במילים אחרות, המאבק "האינטלקטואלי" בישראל אינו נובע באיזו בעיה אובייקטיבית, אלא הוא נובע מהיבט פסיכולוגי הרובץ כענן כבד על אירופה – ומדינות נוספות – כבר מאות שנים. ומה עושה עבריין, בדומה לאחמדינג'אד, המנסה להסתיר את האמת העובדתית? הוא מנסה להשמיד את הראיות – פיזית, תרבותית והיסטורית.
וכך באופן דומה, האקדמאים הפוסט-מודרניסטים (או הפוסט-ציוניים) מנסים לשכתב את ההיסטוריה, בעוד שאקדמאים בעלי-יושר אינטלקטואלי מנסים לשחזר אותה. לפיכך, אצל אקדמאים "מסורתיים" העובדות משמשות כלי לניתוח העבר וההווה, בעוד שאצל הפוסט-מודרניסטים ההוכחות ההיסטוריות הן בסך-הכל כלי שנועד לשרת מטרה ברורה וידועה מראש – ובמקרה הישראלי להביא לדה-לגיטימציה של ישראל כישות לאומית-מדינית של העם היהודי בארץ-ישראל.
במילים אחרות, מרגע שנקבע בחוגי אקדמיה מסוימים שלישראל אין זכות קיום, כל אירוע הנוגע למעשיה או מחדליה של מדינת-ישראל משמשים הוכחה לטיעון המרכזי. ואין זה משנה אם התקיפו את ישראל, או מדינת ישראל מתגוננת, או ישראל נסוגה משטחים, או מנהלת משא-ומתן עם שכנותיה, או מעניקה למיעוטיה זכויות העולות בהרבה על הזכויות האזרחיות הקיימות במדינות הערביות השכנות - למרות שישראל נמצאת במאבק קיומי עם חלק משכנותיה. כך למשל, לטענתם, מדינת-ישראל אינה דמוקרטית, אך הם מתעלמים מהעולם-הערבי או זה המוסלמי המורכב מ-57 מדינות מוסלמיות - רבע מסך כל המדינות בעולם, אך הוא מהווה מרכז של חוסר-יציבות ומקרין אלימות רבה על המערכת הבינלאומית.
אימוץ הנרטיב הערבי כולו בנוגע לסכסוך הערבי-ישראל, ללא הקשר ההיסטורי של עם-ישראל לארץ-ישראל, מהווה לא רק שרלטנות אינטלקטואלית אלה מלכודת תעמולתית שאחדים מחוגי האקדמיה בעולם נופלים לתוכה ברצון רב, ובכך הם עצמם נהפכים לקורבנות של התעמולה הערבית ולתעמולה הפוסט-ציונית של חוגי אקדמיה מסוימים בישראל. האם אפשר לדון בכיבוש הישראלי ללא שום קשר לכיבוש הערבי על ארץ-ישראל ולזיקה ההיסטורית שיש ליהודים לארצם היחידה? האם אפשר לדון במושג "פלשתינה"(1) מבלי לדון בהקשרו של המושג לכיבוש הרומאי על ארץ-ישראל בעיקר לאחר מרד בר-כוכבא? האם אין שום סתירה היסטורית בין אזור המכונה "יהודה" לבין התושבים המכונים "ערבים"? מדוע הכיבוש הערבי על ארץ-ישראל יותר לגיטימי מהכיבוש הישראלי על שטחי יהודה ושומרון? האם זו רק שאלה של זמן – משך הכיבוש? אז אולי כדאי "להמשיך את הכיבוש הישראלי על שטחי יהודה ושומרון עד שהוא יקבל לגיטימציה בינלאומית" מפי חוגים מסוימים באקדמיה המתנגדים כיום לכיבוש הישראלי בכל עוז רוחם.
על-מנת לעקוף את המכשלות ההיסטוריות (והאינטלקטואליות) האלה הרובצות לפתחם של חוגים אקדמיים מסוימים, הטענה המשוכללת בימים אלה היא שיהדות אינה לאומיות ומתוקף-זה היא אינה זכאית ליהנות מ"הזכות להגדרה עצמית". על דרך האבסורד, צריך לחזור למשפט הידוע: מותר להילחם לזכויות בעלי-חיים, אך בה בעת, לשלול את זכותם של יהודים להגדרה עצמית. מותר לנהוג באיפוק על כיבוש הבריטי של איי-פוקלנד (איי מלווינס) וצפון-אירלנד, אך צריך לפעול בנחרצות נגד זכותם של היהודים לממש את לאומיותם ההיסטורית. מותר להתעלם מהדיכוי הצרפתי הנוקשה של תושבי ניו-קלדוניה, אך צריך לפעול בנחרצות נגד מחסומי צה"ל שתפקידם להציל חיים. במילים אחרות, העולם יכול לנהוג כמנהגו, אך על מדינת-ישראל לא רק שמופעל סטנדרט כפול ומכופל, אלא גם אסור לה להתגונן.
אותם חוגי אקדמיה יכולים לדון בשוויון-נפש על אסונות המתרחשים בעולם, כמו על רצח-עם נוסף המתבצע באזור מסוים בעולם, או על רציחתם של מאות-אלפים או על כליאתם של אלפים אחרים רק בשל דעותיהם, אך כשהם דנים בישראל "הדם עולה להם לראש" בשל "רגשות מוסריים" מאולצים במינון קטלני. "מגדל-השן" מעולם לא נראה פתטי ותלוש מהמציאות כפי שחוגים אלה נראים כיום.
השרלטנות האינטלקטואלית המתאפיינת ב"אנטי" אופנתי, (נגד ארה"ב, ישראל, המערב, הלאומיות) תביא לכריתת הענף עליהם הם יושבים, שכן, בסופו של דבר, בתהליך ארוך, האמת מתיישרת עם המציאות, כפי שקרה לעולם-הערבי לאחר מלחמת ששת-הימים ב- 1967 לאור התבוסה הקשה, או לאחר קריסת בריה"מ. במילים אחרות, החרם שהם הטילו על ישראל והמערב למעשה מנע מהם מלראות את פגמיהם ומנע מהם מלהתמודד עם המציאות באופן מושכל ואחראי. הטלת חרם משמעותו חסימת הידע, וחסימת הידע זה להשתעבד לבערות היוצרת תודעה עצמית כוזבת.
----
1.החלוקה המנהלית של ארץ-ישראל בתוקפת הכיבוש הרומי היתה: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השניה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב ואזור דרום עבר הירדן. חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7.
-----------
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חרם אקדמי על ישראל - ולקח היסטורי קטן בצידו", 29 במאי 2006, The Mideast Forum.
