Friday, October 27, 2006

איסלאם באירופה - פרוייקט של אישה אחת

מאז הפיגועים במגדלי התאומים בניו-יורק ב-11 בספטמבר 2001, ולאחר סדרת הפיגועים באירופה שנעשו בידי טרוריסטים מוסלמים, אנשים רבים בארה"ב ובאירופה הגיעו למסקנה שהגיע השעה לקום ולעשות מעשה כדי להזהיר את הציבור מהאיסלאם הרדיקלי ומהשלכותיו על החברה המערבית והערבית גם יחד. אחדים מהם הגיעו ממדינות מוסלמיות, על כן דבריהם זכו לפרסום ולהתייחסות רצינית בשל היכרותם האינטימית עם החברה המוסלמית - על שלל הניואנסים הקיימים בה. במהלך השנה האחרונה, אחדים מהם זכו לסיקור נרחב באתר "אומדיה" בשל פעילותם האינטלקטואלית, הפוליטית והתקשורתית.

פעילותם בקרב המדינות שבהן הם חיו, הביאה להתעניינות ציבורית רחבה ואף העלתה את המודעות לתופעות חברתיות הקיימות בקהילות מוסלמיות באירופה, בארה"ב ובמדינות דמוקרטיות נוספות. כתוצאה מכך, גם אזרחים מן השורה – שמעולם לא היתה להם נגיעה לאיסלאם – החלו להתעניין בתחום ולפעול בדרכים שונות כדי להביא לידיעת הציבור את ההשלכות התרבותיות, הפוליטיות והחברתיות על החברה הדמוקרטית. כך למשל, אזרחים פרטיים הקימו אתרי אינטרנט או פתחו בלוגים כדי להביע את דעתם או להביא ידיעות הנוגעות ליחסי הקהילה המוסלמית עם האוכלוסייה המקומית.

אחד מהבלוגים המעניינים בתחום נקרא "Islam In Europe" המביא ידיעות ודעות הנוגעות לקהילה המוסלמית באירופה ובמערב, עם שימת-דגש על בלגיה והולנד. דרך אתר זה, נודע לי על שני ילדים הולנדים השוהים בשגרירות הולנד בסוריה כבר חודשים אחדים, בשל סירובו של האב לאפשר להם לצאת להולנד ולהתגורר עם אמם ההולנדית. פרשה זו מעיבה על יחסי שתי המדינות, וביטוי לכך ניתן מפי שר-החוץ ההולנדי בעת ביקורו בסוריה לפני שבועות אחדים.

בעקבות המאמר שהתפרסם באתר "אומדיה" על פאדימה סהינדל שנרצחה בידי אביה, פניתי לעורכת הבלוג – Esther - כדי לקבל ממנה את התרשמותה על התחושות באירופה בקשר לקהילה מוסלמית המתגוררת ביבשת, ומה היו מניעיה לפתוח בלוג העוסק בתחום. בדומה לראיון שנערך עם יאסר צאדק מסוריה, גם ראיון זה נעשה באמצעות הדואר-האלקטרוני.

שלום אסתר. איך היית רוצה שאני אציג אותך בפני הקורא הישראלי?
"אני בת שלושים פלוס. עובדת בחברת מחשבים ומתגוררת באחת ממדינות אירופה".

זה כל מה שאת מוכנה לספר על עצמך?
"אני מעדיפה לא לחשוף פרטים מעבר לכך. לא מדובר בחשש כלשהו, אלא מהרצון לשמור על פרטיותי".

מה בעצם הניע אותך לערוך בלוג העוסק באיסלאם באירופה?
"הרצון הבסיסי נבע מהתעניינותי בנושא. אירופה אוהבת להטיף ליהודים ולישראל איך עליהם להתייחס למיעוט הערבי-מוסלמי החי בקרבם. אולם לאירופה עצמה יש בעיות עם המיעוט הערבי החי בתחומה. מעניין אותי לראות כיצד הם עצמם מתייחסים לבעיות העולות מהמיעוט ערבי. ברוב מדינות אירופה המיעוט הערבי-מוסלמי קטן בהרבה מאשר ישראל, אולם מבחינות מסוימות המצב באירופה קשה יותר. האזורים בהם מתגוררים המוסלמים הם אזורים שהיו אך לפני דורות אחדים אזורים אתניים מקומיים. לא מדובר ב"כפר ערבי" טיפוסי שניתן להבין מדוע כל השלטים בערבית. כולם מדברים כאן ערבית, ומתנהגים כאילו הם מעולם לא עזבו את מרוקו או את פקיסטן".

"בנוסף לכך, תופעת נישואי התערובת הרבה יותר מקובלת כאן, למרות שהמשפחה האירופאית לא תמיד מקבלת בהבנה נישואים כאלה - במיוחד כאשר מדובר בהתאסלמותו של בן הזוג. אולם הנוצרים אינם רואים את דתם כשרויה בסכנה, ומי שמתחתן עם מישהו מחוץ למסגרת הנוצרית אינו נתפס כמישהו שפוגע בכל הקהילה הנוצרית. בנוסף, האירופאים לא מודעים לכך שיש מוסלמים הרואים אותם כמטרד שיש לסלקו. אני רוצה לתת לך דוגמא: בית-משפט בהולנד שיחרר בשנה האחרונה טרוריסט מוסלמי מכיוון שלדעת השופטים הוא לא הגיע לרמת ביצוע נאותה ולכן הוא לא היווה סכנה. מבחינתם, אם הוא קנה חומר-נפץ ולא הרכיב אותו כראוי, אין להאשים אותו בטרור. מקרה דומה היה בגרמניה: לבנונים הטמינו פצצות שלא התפוצצו. כולם שיערו שמדובר בפעולה בעקבות המלחמה שניהלה ישראל בארגון חיזבאללה (יולי-אוגוסט 2006, י"ס). אולם כאשר תפסו את המחבלים, עלה בחקירתם שהעילה למעשה היתה איורי מוחמד - שפורסמו בשנה שעברה - והריגתו של אחד ממנהיגי ארגוני הטרור בעיראק. האירופאים חוששים מאוד מלדרוש יותר מדי. הם מאמינים בחירויות-הפרט, ובכללה גם בחופש לאמונה אישית. הם זוכרים היטב את התקופה שבה אנשים נרדפו ביבשת בשל דתם, והם חוששים מלחזור על אותן טעויות. מעבר לעניין שלי בנושא, הבלוג הוא דרך טובה לעקוב אחרי החדשות ולשמור ידיעות של מה שקורה. זה מאוד שימושי בדיונים בנושא".

אני מבחין בתופעה, שהולכת ומתרחבת, של בלוגרים העוסקים בתחום. האם את בקשר עם אחדים מהם?
"אני בקשר עם עוד בלוגרים, לפעמים ישירות ולפעמים באמצעות דיונים בבלוגים אחרים. לגבי פגישות: מעבר לרצון שלי לשמור על אלמוניות, יש בעיה טכנית בכך שהבלוגרים חיים במקומות שונים בכל רחבי יבשת אירופה ואמריקה".

האם את מקבלת תגובות מקוראים גם באמצעות הדואר-אלקטרוני?
"כן. גם דרך הדואר-אלקטרוני וגם דרך מערכת הבלוג. אני נהנית לקרוא תגובות של קוראים. פעמים רבות הם מעוררים את מחשבתי".

האם את יכולה לתאר את מצב היחסים בין האירופאים למוסלמים: האם זה מעורר את דאגתם של רוב האירופאים? או, שרובם די אדישים למה שמתרחש.
"מאוד קשה לענות על שאלה כה רחבה - אירופה היא יבשת גדולה. אני יכולה להביע רק את דעתי בעניין: הבעיה העיקרית היא שהם כל כך חוששים לפגוע, ובשל כך הם עצמם נפגעים. אני רוצה לתת לך דוגמא אופיינית: במאמר שנכתב על מוסלמים מפי פרופ' בשבדיה נאמר, ש'לכל קהילה בעולם יש זכות קיום'. הבעיה היא שהדוגמאות שהובאו במאמר היו של קהילות 'ילידים' ברחבי-העולם. אם לבסקים לא יתנו לבטא את תרבותם ולשונם, הם יעלמו. אם למאורים לא יתנו לבטא את תרבותם ולשונם, גם הם ייעלמו. אך, אם למוסלמים בשבדיה לא יתנו לבטא את תרבותם ולשונם, שום דבר לא יקרה. המוסלמים בשבדיה עדיין לא יצרו קהילה נפרדת מארצות המוצא שלהם. אם ניקח צעד אחד קדימה בהיבט הזה, אזי לשבדים יש רק מדינה אחת ושפה אחת, ואם הם יוותרו עליה לטובת רב-תרבותיות לא יהיו עוד שבדים בעולם".

"אותו מאמר גם דן בשאלה, איך אפשר להרחיב את חופש הדת על מנת לכלול את מה שנחשב 'דת' אצל המוסלמים. אולם, לדעתי, נקודת-המוצא חייבת להיות שונה: במהות, לא מדובר על חופש לעשות כל מה שרוצים מבחינה דתית, אלא בחופש להאמין במה שרוצים, ולפעול על-פי אותה אמונה באופן אישי. ברגע שאמונה זו משפיעה על אחרים, אי-אפשר לטעון לחופש-דת בסיסי ולהכיל את כל מה שרוצים על אותו עיקרון של 'חופש-דתי'. אני רוצה לתת דוגמא כדי להבהיר את הנקודה: בארה"ב היתה תביעה משפטית של הסיקים כדי שילדיהם יורשו להגיע עם סכינים מסורתיות לביה"ס על-פי מנהגי דתם. התביעה נדחתה - ובצדק. אם מדובר על פריט לבוש שלא מפריע לאף אחד, אין סיבה למנוע זאת. אולם ברגע שמדובר במשהו שמעבר – דבר המהווה סכנה, תמיכה באלימות, מניעת יכולת תפקודית וכו' - אין סיבה לקבל זאת על-פי העיקרון של חופש-דת".

האם המצב החדש הזה מעורר את דאגתך? שאלתי נוגעת בעיקר למקום מגורייך.
"הדבר בוודאי שמעורר את דאגתי. אני רוצה להדגיש שיבשת אסלאמית נוספת מהווה איום גם על היהודים המתגוררים כאן. וכן, לדעתי, גם על שאר יהודי העולם, כפי שהוא מהווה איום על העולם הליברלי-הדמוקרטי בכללותו. היהודים, לדעתי, נפגעים גם מהנוצרים וגם והמוסלמים".

"זה לא נחשב 'פוליטקלי-קורקט' לדבר רעה על מוסלמים ושאר המיעוטים. אבל עקב התקינות-הפוליטית הזאת, נוצר מצב מאוד מסוכן. מיטשטשת האבחנה בין מה שבאמת מסוכן לחברה, ולבין מה שאינו מסכן אותה. עקב חוסר האבחנה הזאת, כאשר יגיע הזמן שבו לאירופאים ימאס מהטרור ומהדרישות המוסלמיות, וכאשר הם יבינו שאין הם חייבים להתקפל בשביל כל מהגר שמגיע לארצם, הם יגיבו בצורה שלא מבחינה בין מי שבאמת מהווה איום על אורח חייהם ובין מי שלא – וכאן לדעתי טמונה הסכנה".

"התקינות-הפוליטית אילצה את האירופאים לפתח שפת-קוד על-מנת לדבר על מוסלמים. לדוגמא: באנגליה קוראים למוסלמים 'אסייתים', או מתייחסים אליהם כ'מהגרים' למרות שמדובר כבר על הדור השני או השלישי שנולד במדינה. מי שמתמצא בשפת התקשורת המקומית, יבין שלא מדובר בתאילנדים".

"כמובן שיש גם אירופאים שמודאגים מהמצב הנוכחי. כל פעילות טרור נוספת מעוררת אותם לסכנה הרובצת לפתחם. במספר מדינות, כמו אנגליה, נורבגיה, בלגיה, הולנד ודנמרק, גילו בשנים האחרונות תאי טרור בהם היו חברים גם מוסלמים שנולדו באותן מדינות ובמספר מקרים היו גם כאלה מילידי המדינה שהתאסלמו".

"הבעיה היא שבאיזשהו מקום, לדעתי, כבר מאוחר מדי. אחת מחברותי ניסחה זאת כך בנוגע לבלגיה: אם המוסלמים ישתלטו על המדינה, בלגיה הפסידה. אבל אם יקומו חלק מהבלגים ויגרשו את המוסלמים, הם יעוררו שנאה נגד הזר ויגררו את המדינה למלחמת אחים, אז גם כך בלגיה הפסידה. זהו המאפיין של האירופאי הממוצע – פוחד מהסכנה האסלאמית אך גם פוחד מחזרה לימים חשוכים של שנאה".

"אגב, כאשר מדברים על הגירה לאירופה, חייבים להדגיש שרשמית רוב מדינות אירופה המערבית כבר אינן מאפשרות הגירה חופשית. על-מנת להגר יש צורך להראות שיש לך מקצוע נחוץ והדבר כלל אינו קל. אולם, אירופה עדיין מאפשרת איחוד משפחות. אצל המהגרים המוסלמים - בני הדור השני ואפילו בני הדור השלישי - מאוד מקובל להביא את הבן-הזוג מארץ המוצא. יש מדינות שמקשות על נישואים כאלה, אך קשה לאכוף זאת עקב חוקי האיחוד האירופאי".

"לדוגמא, הולנדי שרוצה להביא בת זוג ממדינה מחוץ לאירופה חייב לעמוד בדרישות גיל ושכר מינימליות. בבלגיה, דרישות הגיל והשכר נמוכות יותר, ולכן קל יותר לייבא לשם בני-זוג. כך נוצר ה'נתיב הבלגי' לכניסת מהגרים לתוך אירופה. הולנדי שרוצה להתחתן עם מרוקאית, יכול לעבור לבלגיה, להביא לשם את בת-זוגו בעזרת החוקים הבלגים הנוגעים לאיחוד משפחות. ולאחר 6 חודשים, לחזור להולנד יחד עם בת-זוגו - שהרי יש מעבר חופשי בין המדינות. כיום גם דנמרק מקשה על הגירה כזו, ואני מבינה שגם בארצות סקנדינביה נוצרו 'דרכים עוקפות' לכניסת מהגרים באמצעות נישואים".

מאחר ונגעת בנקודה היהודית, אני רוצה לשאול מהי, לדעתך, ההשפעה של האיסלאם הקיצוני על היהודים באירופה?
"ברמה הבסיסית ביותר, לדעתי היהודים סובלים יותר מאנטישמיות. לא מדובר רק באיסלאם הקיצוני. האיסלאם, באופן מובנה, דוחה דתות אחרות. כך למשל, בצרפת היתה הוראה מהרב הראשי שיהודים לא ילכו עם כיפה על מנת לא למשוך תשומת-לב. או למשל, ניסיון התקיפה על בית-הכנסת באוסלו לפני שבועות אחדים. לדעתי, הסכנה מהמוסלמים גדולה בהרבה מהסכנה של הימין הקיצוני - שהרי הימין הקיצוני נחשב מוקצה מחמת מיאוס ברוב מדינות אירופה, ובמקומות רבים זה אף בלתי-חוקי לקרא קריאות אנטישמיות. האיסלאם, לעומת זאת, חוקי. האירופאים אפילו מבינים ללבם של המוסלמים והם מתרצים את שנאתם כלפי היהודים בשל הסכסוך הערבי-ישראלי. במקרים מסויימים, אירופה משלימה עם האלימות של המוסלמים כלפי יהודים בעקבות 'ההבנה' הזו. תראה למשל את הלינק הזה, שיבהיר על מה מדובר. הדוגמא הבולטת ביותר להשפעה של האיסלאם הקיצוני על יהודים היא - צרפת. היהודים בורחים ממנה, וזה לא מקרי שזוהי המדינה עם אחוז המוסלמים הגבוה ביותר באירופה המערבית, כנראה קרוב ל-10% מכלל האוכלוסייה".

"אך מצד שני, היהודים סובלים משנאת-הזר כמו המוסלמים. האירופאי הממוצע אינו יכול להבחין בין היהודים שהם חלק מהותי מהתרבות האירופאית השורשית, לבין המוסלמים שבאו בעשורים האחרונים ודורשים כיום מאירופה שתשנה את עצמה בשבילם - בעיקר מכיוון שזה נחשב גזעני לבטא דעה כזאת. מכאן, שתופעת שנאת-הזרים הכללית גדלה מיום ליום, והיהודים מוצאים את עצמם באמצע, בין הנוצרים לבין המוסלמים. בלוגר אחד הגדיר את היהודים כציפור-השיר במכרה הפחם, המסמנת לכורים שמשהו אינו כשורה".

האם, לדעתך, יש שיתוף פעולה בין הימין והשמאל הקיצוני באירופה לבין ארגונים אסלאמיים על-בסיס אנטישמי?
"כן. לדוגמא: לאחרונה שיצא לאור בצרפת ספר אנטישמי שקיבל עידוד מארגונים אסלאמיים. אך, לדעתי, מדובר בפעולה שתפגע בסופו של דבר באינטרסים שלהם עצמם. שים לב שמחבר הספר נחשב לתומך גם בימין-הקיצוני וגם בשמאל-הקיצוני. זהו בדיוק המקום בו נפגשות שתי הקבוצות האלה. אולם, בדרך-כלל הארגונים האסלאמיים משתפים פעולה עם ארגונים ומפלגות מהשמאל. יש מאמרים מאוד מעניינים הדנים בשאלה 'מדוע השמאל משתף פעולה עם האיסלאם', שהרי לכאורה מדובר בדבר והיפוכו. האיסלאם הנו דת טוטליטרית המדכאת נשים ומיעוטים ומטפחת אפליה כלפי לא-מוסלמים. ואילו השמאל מאמין בשוויון בין בני-האדם. וכך, אנחנו מגיעים למצבים מגוחכים כמו למשל, בשבדיה: תנועות פמיניסטיות-מיליטנטיות תומכות במתן זכויות דתיות למוסלמים, דבר הפוגע ישירות בנשים. אולם ההיסטוריה מראה שלשמאל-הקיצוני אין בעיה לתמוך באיסלאם הרדיקלי – כפי שקורה בעניינים הקושרים למזרח-התיכון. אך, לעיתים יש שיתוף-פעולה לא מודע. למשל, פמיניסטיות בשבדיה רוצות להרחיב את מוסד הנישואים ולכלול בו כל מספר של נשים וגברים. אולם, הן אינן מבינות שזה יכול לשמש את המוסלמים כבסיס להכרה במשפחה הפוליגמית, ופגיעה מתמשכת במעמד הנשים, הירוד ממילא".

בשמי ובשם הקוראים אני רוצה להודות לך על התשובות המעניינות והמפורטות.
"גם אני רוצה להודות לך על ההתעניינות. אני אשמח לקבל תגובות מהקוראים בבלוג שלי".
=====
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "איסלאם באירופה - פרוייקט של אישה אחת", 27 באוקטובר 2006, The Mideast Forum.

Tuesday, October 17, 2006

דרישת שלום - מדמשק

בדומה למקומות אחרים ברחבי-העולם, תופעת הבלוגרים מאפשרת לתושבי העולם-הערבי להביע את דעותיהם הפרטיות ואף לחשוף במידה כזו או אחרת את חייהם הפרטיים. הפשטות בה ניתן לנהל בלוג ואף לעצב אותו על-פי כשרונו של הבלוגר, יצרה קהילה תוססת, מעניינת ולעיתים גם מפתיעה ומסקרנת. כך למשל, ניתן לקרוא את שיריהן או את דעותיהן הפוליטיות של נערות צעירות מאיראן ומסוריה, או את הגיגיהם של קופטים במצרים, או למשל הודעות התומכות בשחרור אסירים פוליטיים שנעצרו לאחרונה בסוריה. ישנם בלוגים המושכים קוראים רבים והם מהווים מוקד של דיונים ערניים, אך רובם מסתפקים בקהל קטן של עשרות אנשים בחודש. בלוגים רבים הם אנטי-ישראלים כשם שיש בלוגים שהם פרו-ישראלים הסוקרים את הנעשה בישראל מזוויות שונות ומגוונות ככל האפשר. לאחרונה, מתפתחת קהילה גדולה של בלוגרים העוסקת בתופעת האיסלאם באירופה מזווית ביקורתית, אך על כך במאמר הבא.

על-פי הערכות שונות, ישנם למעלה מאלפיים בלוגרים בסוריה שכותבים באופן קבוע, פחות או יותר - רובם כותבים בשפה הערבית. בדרך כלל מספיקות שניות אחדות כדי לדעת אם הבלוג שווה בדיקה מעט יותר מעמיקה - בהתאם לסקרנות האישית של כל אחד ואחד. כך היה כשנתקלתי בהודעה שנכתבה בשפה האנגלית בידי בלוגר שקרא לממשלת סוריה לשחרר את כל האסירים הפוליטיים הכלואים במדינה. לאחר בדיקה קצרה, התברר שהכותב מופיע בשמו המלא וכי הוא סורי המתגורר בדמשק. החלטתי לשלוח לו דואר-אלקטרוני ובו שאלה קצרה: האם הוא מוכן להתראיין למגזין ישראלי בשפה העברית המופיע באינטרנט. לאחר אימות פרטים הדדי – עד כמה שהדבר היה אפשרי בתנאים הקיימים – הוא נענה לבקשה. אך ראשית, כמה פרטים מקדימים להשלמת התמונה.

יאסר צאדק, בן 24, ילד סוריה, מתגורר דמשק והוא לומד הנדסת-תקשורת, שנה רביעית, באוניברסיטה המקומית הנחשבת לאחת מהאוניברסיטאות הטובות והיוקרתיות בסוריה. בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, הוקם לראשונה באוניברסיטה זו מרכז מחשבים, שהיווה נקודת-ציון לכניסתה של סוריה לעידן הממוחשב. בסוף שנות ה-90 כשהאינטרנט החל לחדור לעולם-הערבי, הנשיא חאפז אל-אסד המנוח התנגד להכנסת אינטרנט באורח-חופשי למדינה זו. על כן בנו, בשאר אל-אסד, שכיהן כיו"ר אגודת האינטרנט בסוריה, הקים את האתר הרשמי של אוניברסיטת דמשק על שרת (Server) בארה"ב. לאחר שבשאר אל-אסד החל לכהן באופן רשמי כנשיא סוריה ביולי 2000, הוא חיבר את סוריה לאינטרנט באופן-רשמי, וכן הותר לאזרחי סוריה להשתמש בטלפונים סלולריים ובכרטיסי אשראי.

אזרחי סוריה מודעים היטב לבידודה הבינלאומי של ארצם, על כן האינטרנט מהווה לדידם כלי באמצעותו הם יכולים להציץ מעבר לארצם, או להציג את פניה האחרות של סוריה בפני הקוראים במערב. בשנתיים האחרונות, האינטרנט מהווה כלי יעיל בידי ארגוני אופוזיציה סוריים להפיץ את דבריהם לקהל-הרחב בתוך סוריה עצמה ומחוצה לה. כשם שהמשטר הסורי מנצל את האינטרנט להפצת דברי תעמולה המשרתים את מדיניותו, כך גם ארגונים אסלאמיים ותנועות פוליטיות חילוניות מפיצים את דבריהם באמצעות "הצפה" של דואר-אלקטרוני לנמענים רבים ככל האפשר. זאת ועוד, לפני שנים אחדות הודיעו אנשי אופוזיציה סוריים המתגוררים באירופה, שהם קיבלו בדוא"ל איומים על חייהם בשל פעילותם הפוליטית נגד המשטר הנוכחי בסוריה. לטענתם, ההודעות המאיימות האלה נשלחו בידי שירותי-המודיעין של סוריה.

צאדק שולט היטב באנגלית, הוא מגדיר את עצמו חילוני, דהיינו לא מוסלמי ולא נוצרי והוא סירב להסגיר ולוּ ברמז את מוצאו הדתי. ישנם 15 דברים שהוא אוהב לעשות, כמו לגלוש במחשב הנייד שלו ו"להתלונן על אורח-החיים בסוריה". הוא חובב רדיו מוסמך ואות הקריאה הבינלאומי שלו הוא: YK1BN. הוא חבר פעיל באגודת חובבי הרדיו של סוריה, ולעיתים הוא משתף את הקוראים בהתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות שמטרתן לקדם את התחום בסוריה. כך למשל, לאחר מאמצים רבים החל הפרוייקט להצבת תחנת ממסר לוויינית שתעמוד לרשותם של חובבי הרדיו במדינה. ישנם דברים אחדים המטרידים את צאדק, למשל תופעת ניתוחי הפלסטיק בקרב שחקנים וזמרים ברחבי-העולם.

אחד מהדברים "המוזרים" בבלוג של צאדק (המעלה חשד של חוסר-אמינות) הוא הלינק לאתרה של נוני דרוויש שהקימה את הארגון "ערבים למען ישראל". נוני היא בתו של גנרל מוסטפה חאפז שחוסל ביד המודיעין הישראלי ב-1956 בשל פעילותו נגד ישראל שהתבטאה בהחדרת אנשי "פדאיון" למטרות רצח, חבלה והשגת מודיעין. אך, נניח בצד את החשד הקטן הזה וניתן לדברים לדבר בעד עצמם. צריך לשים לב שלמרות דבריו הנעימים לאוזן הישראלית, צאדק אינו חורג לגמרי מהקו-הרשמי של סוריה, כפי שזה בא לידי ביטוי בתקשורת הממסדית. במילים אחרות, ככה סוריה רוצה להציג את פניה לעולם-הרחב:

- שלום יאסר, איך היית רוצה שאני אציג אותך בפני הקורא הישראלי?
- "ראשית, אני רוצה להגיד לך שקראתי את מאמרך על סוריה (שהתפרסם באנגלית, י.ס.), ואינני מסכים עם כל מה שכתבת. אני מאמין שקשר בין ערבים לישראלים הוא חיוני כדי להפיג דעות מוטעות. אני מקדם בברכה כל ישראלי שיוצר איתי קשר, ולכן אני מנסה להגיע לכמה שיותר ישראלים ככל יכולתי. הבלוג מעניק לי הזדמנות טובה לעשות כן. ולשאלתך, השם המלא שלי הוא יאסר צאדק, אני סטודנט שנה רביעית באוניברסיטת דמשק, אני חילוני ואני בעד חילוניות במדינתי. בנוגע לדעותי הפוליטיות: אני אדם ליברלי שמאמין בדמוקרטיה ובחופש הביטוי".

- מה היתה הסיבה העיקרית שפתחת בלוג בשמך?
- "פתחתי בלוג משום שזאת דרך טובה להביע את דעותי באופן-חופשי ולשתף בהן גם אנשים אחרים. כמו כן, רציתי להציג תדמית טובה יותר של סוריה, שונה ממה שאתה מקבל בדרך-כלל. יתרה מזאת, רציתי להיות הד של שינוי ולהציג זאת לעולם, וכן להגיד שיש סורים רבים המתנגדים לטרור ודוגלים בערכים ליברליים".

- האם אתה מקבל תגובות מקוראים גם בדואר-אלקטרוני?
- "פעם קיבלתי דוא"ל מאמריקאי שהחמיא לי ואף הפציר בי לא להמעיט בערכו של הבלוג. אני מקווה שלבלוג שלי יש השפעה חיובית שיכולה לשנות את דרך החשיבה של האנשים בנוגע לסוריה. כמו כן, הכתיבה שלי תורמת להתפתחות "הבלוגוספירה" בסוריה. אני רואה את עצמי כגשר, משום שבכתיבתי אני תמיד לוקח בחשבון את הקוראים בעולם-הרחב. גם קיבלתי דוא"ל מתחנת טלוויזיה אירופאית העוסקת בהפקת סרטי-מסע תיעודיים. הודות לבלוג, אני יכול ללמוד על ישראל ועל אורח-החיים בישראל. יצא לי להכיר הרבה בלוגרים ישראלים ויש לי רושם טוב על ישראלים באופן-כללי. אפילו קיבלתי דוא"ל מישראלי שהודה לי על שכתבתי תגובה בבלוג שלו. האמנתי בעבר, ואני עדיין מאמין שלישראל יש זכות קיום היסטורית שאינה ניתנת לערעור כמו לכל מדינה אחרת באזור. אני חושב שלמזרח-התיכון יש פוטנציאל אדיר היכול לשמש דוגמא לשלום ופריחה, ואני מקווה שנוכל להגשים זאת באזור שלנו".

- אני מעוניין לדעת, ברשותך, מה דעתך על המלחמה האחרונה, ואיזו השפעה, אם בכלל, יש לתוצאותיה על סוריה עצמה? האם ניתן לזהות שינוי כלשהו באווירה השוררת כיום בסוריה?
- "אני חושב שכעת הגבול הצפוני של ישראל בטוח יותר כתוצאה מהמלחמה. אנחנו רואים את צבא לבנון נערך בדרום-לבנון, וכן את כוחות יוניפי"ל מפקחים על הגבול. בכל אופן, אני חושב שהמחיר (של המלחמה, י.ס.) היה גבוה מידי ללבנונים וגם לישראלים. אני מבין שלישראל יש את הזכות להגנה עצמית, אך תרשה לי לשאול אותך: מדוע ישראל אף פעם איננה פונה למועצת-הביטחון? ניתן להתלונן בפני מועצת-הביטחון ולבקש מהקהילה הבינלאומית לפעול כדי לעצור את חיזבאללה. ככלות הכל, ישראל תקפה את סוריה בעין אל-סאחב, (מטוסי חיל-האוויר תקפו את אחד ממחנות-האימונים של הג'יהאד האסלאמי בסוריה באוקטובר 2003, בעקבות הפיגוע הרצחני במסעדת "מקסים" בחיפה שבעקבותיו נהרגו 21 ישראלים, י.ס.), וסוריה לא הגיבה בכזאת אגרסיביות כפי שראינו איך ישראל הגיבה בלבנון. אתה כמובן יכול להגיד לי שישראל חיכתה בסבלנות ליישום החלטת 1559 של מועצת-הביטחון, שדנה בפירוקו של חיזבאללה, ומאומה לא קרה. אז הייתי אומר לך, שלמרות שניהלתם מלחמה הרסנית נגד לבנון, לא הצלחתם לפרק את חיזבאללה מנשקו או להרוס אותו. למעשה, יש שיגידו שחיזקתם אותו עוד יותר, והנחלתם טינה וכעס בלבנונים שהם האנשים הכי ליברליים והכי מערביים בעולם-הערבי. סוריה נסוגה מלבנון על-פי החלטת 1559, אז למה שלא תיסוגו מרמת-הגולן כדי להוציא-לפועל את החלטות האו"ם הרבות הנוגעות לסכסוך הערבי-ישראלי? אני חושב שישראל צריכה לזנוח את העיקרון של הפחדה ואיומים כלפי שכנותיה, ולהתחיל לחשוב על השתלבותה באזור ולפעול בו כצד קונסטרוקטיבי".

- אני צופה בטלוויזיה הסורית, ואני יכול להבחין בקו מאוד תוקפני כלפי ישראל, הרבה יותר מבעבר. האם גם אתה חושב כך?
- "אתה טוען שהתעמולה והרטוריקה נוקשה יותר מבעבר?..., אך, אתה חייב להבין שסוריה ולבנון, למרות שיש ביניהן בעיות, הן מדינות הקשורות האחת לשניה מבחינה דמוגרפית והיסטורית, כך שאתה יכול להבין את הכעס הסורי על המלחמה בלבנון. כמובן שאני נגד חיזבאללה והחמאס, ואני מחשיב אותם כארגוני טרור, ואני אפילו מתרעם על כך שהמשטר שלנו תומך בהם. מספר האנשים המתנגד להם בסוריה עולה מיום ליום, אך מעשיכם הערימו עלינו קשיים רבים יותר, לאחר שפתחתם במלחמה הזו בלבנון. בנוגע לסיכויי השלום בין ישראל לסוריה: כמובן שאני בעד שלום בין סוריה לישראל, ואני חושב שהוא לא יהיה "שלום קר". סוריה הכריזה שהאופציה האסטרטגית שלה היא שלום - מאז שנערכה ועידת מדריד (דצמבר 1991, י.ס.). לאחר שקריאתנו לחדש את המשא-ומתן עם ישראל נדחתה על-הסף פעמים אחדות, אז אם יש לך אדמה כבושה, אני מצפה ממך לנסות לשחרר אותה, כפי שכל מדינה גאה בעולם היתה נוהגת לעשות. אתה היית משתמש בכל אמצעי כדי לשחרר את אדמתך. רמת-הגולן היא חלק אינטגרלי של סוריה, וזאת עובדה שאף אחד אינו יכול להתעלם ממנה. לכן אני מפציר בישראלים לפעול למען השלום ולנהל שיחות-שלום כדרך היחידה לפתרון הסכסוך במזרח-התיכון".

עד כאן הראיון עם יאסר צאדק, וכן הצצה קלה לעבר סוריה מזווית מעט שונה. אני משאיר לקוראים להסיק בעצמם את המסקנות מתוכן הדברים, ללא כל פרשנות נוספת.
---
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דרישת שלום – מדמשק", 17 באוקטובר 2006, The Mideast Forum.

Monday, October 09, 2006

כשאסד מדבר על "שלום" ומאיים במלחמה

בשבועות האחרונים העניק נשיא סוריה, ד"ר בשאר אל-אסד, ראיונות אחדים לתקשורת הערבית והמערבית שעוררו גלים של תגובות – בעיקר בצד הישראלי. בראיונות אלה, הנשיא הסורי שם דגש על רצונו במשא-ומתן לשלום עם ישראל, אך בה בעת הצהיר כי ארצו מוכנה לכל תרחיש צבאי אלים בין ארצו לבין מדינת-ישראל. לעיתון כווייתי הצהיר אסד לאחרונה, כי "סוריה מבינה שישראל זנחה את תהליך השלום, במיוחד מאז עליית ממשלת שרון. (וכי) הממשל האמריקאי חיזק את ההנחה הזו, באומרו כי לא נראה שלום בעתיד הנראה לעין. לכן, טבעי הוא שאם לא יהיה שלום, אולי תבוא מלחמה. משום כך, התחלנו להתכונן במסגרת היכולות שלנו".

זאת ועוד, בראיון ל-BBC ששודר ב-9 באוקטובר 2006, אמר נשיא סוריה כי הוא איננו בטוח שהממשלה הנוכחית בישראל חזקה מספיק בכדי לקדם את התהליך השלום – שלום, שהוא כמובן על-פי ראות עיניו בהתאם לתפיסה הסורית המסורתית. במילים אחרות, אסד מדבר על "שלום", אך בהצהרותיו הלוחמניות מסתמן כי הוא מכין את דעת-הקהל האזורית והבינלאומית לתרחיש צבאי אלים - ברמה כזו או אחרת. מה בעצם הביא את נשיא הסורי להצהיר הצהרות רבות שכאלה במהלך תקופה כל כך קצרה? לכך יש הסברים אחדים הנובעים ממצבה החדש של סוריה לאחר מלחמת לבנון השניה.

סוריה – מדינה במצוקה
מאז חיסולו של נשיא לבנון שלעבר, רפיק אל-חרירי, בפברואר 2005, הנחות היסוד של סוריה התמוטטו, בזו אחר זו, בשל חובבנות מדינית קצרת-רואי של העומדים בראשה:
1. חיסולו של אל-חרירי לא הביא להפגת הלחץ מצד ארגוני אופוזיציה אנטי-סוריים.
2. בעקבות הלחץ בינלאומי, הכוחות הסוריים יצאו מלבנון.
3. נפתחה חקירה בינלאומית נגד סוריה בעקבות הרצח.
4. בעקבות מלחמת לבנון השניה, סוריה אינה יכולה להפעיל באורח-חופשי את חיזבאללה נגד ישראל מגבול לבנון.
5. בעקבות המפלה של חיזבאללה בלבנון, הנכסים הפוליטיים שבידי סוריה מתמעטים ככל שהביקורת הציבורית גוברת נגד נסראללה בשל האסון שהוא הביא על לבנון ועל תושביה. כך למשל, 49 אחוזים מהלבנונים מצהירים כי ארגון חיזבאללה הובס המלחמה שהיתה "בלתי לגיטימית לחלוטין" על-פי השקפתם.
6. סוריה מדינה מבודדת בזירה המקומית והבינלאומית. (למרות שלאחרונה נמסר כי הפרלמנט האירופאי החליט להדק את הקשרים עם סוריה).

כאשר סוריה מדברת על רמת-הגולן, עיניה נשואות לעבר לבנון. שכן, כל סורי יצהיר על הקשר ההיסטורי העמוק בין סוריה ללבנון העולה בחשיבותו על הקשר ההיסטורי של סוריה לרמת-הגולן. תעיד העובדה שסוריה אינה מכירה בלבנון כמדינה עצמאית, על כן היא מסרבת בכל תוקף לפתוח נציגות דיפלומטית בביירות. הדוגמא הבאה תבהיר מעט את הנושא: ב-12 במאי 2006, התאגדו מאות אנשי-רוח סורים ולבנונים וחתמו על הצהרה משותפת שכונתה "הצהרת ביירות-דמשק/הצהרת דמשק-ביירות". כבר בפתיחה של ההצהרה ניתן תיאור מפורט להידרדרות היחסים בין שתי המדינות, בתקופה הנדונה, שכללו רציחות פוליטיות של אישים לבנונים כמו פוליטיקאים, אנשי-רוח, אנשי תקשורת וסתם אזרחים לבנונים מן השורה. כמו כן, ההצהרה פירטה את הצעדים שיש לנקוט באופן-מיידי במטרה להביא לתפנית מלאה ביחסי שתי המדינות. כבר בסעיף הראשון, החותמים קראו לסוריה להכיר בלבנון כמדינה עצמאית; לסמן את הגבולות בין שתי המדינות; וכן להקים נציגות דיפלומטית בבירותיהן של סוריה ולבנון. התגובה הסורית למסמך לא איחרה לבוא: אחדים מאנשי-הרוח הסוריים שחתמו על המסמך, נעצרו בתואנה כי הם "החלישו את הרגש הלאומי", שזו עברה חמורה על-פי החוק הסורי.

מלחמת לבנון בעיניים סוריות
למרות ההרס והחורבן שהביא נסראללה על לבנון במלחמת לבנון השניה, עמידתו של חיזבאללה נגד כוחות צה"ל נחשבת בעיניים סוריות ככישלון ישראלי שניתן ללמוד ממנו לקחים. ואף לאמץ אופציות אופרטיביות אחדות גם לאזורי עימות אחרים – כמו לרמת-הגולן, לעזה ולגדה-המערבית.

מעט לפני מלחמת לבנון השניה, התקשורת הסורית טפטפה ידיעות אחדות על הקמתו של גוף חדש בשם ה"ארגון העממי לשחרור הגולן". קדמו לכך חודשים אחדים בהם מאמרי המערכת של התקשורת הממסדית בסוריה שיבחו את דרך "ההתנגדות", וכי ניתן היה להבין כי סוריה שוקלת לאמץ דפוס כזה של פעולה, שכן "הגולן ישוחרר רק בידיים סוריות", כפי שביטא זאת בשאר אל-אסד ב-15 באוגוסט 2006. כשבוע לאחר מכן, אסד אמר לערוץ הטלוויזיה של דובאי, כי "העם הסורי הוא שיחליט אם תהיה התנגדות בגולן". במילים אחרות, כשם שאסד רצה להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון, כך הוא מצפה מתושבי רמת-הגולן הדרוזים להילחם בישראל עד האחרון שבהם – כמובן, בעזרת הלוגיסטיקה הנדיבה של סוריה. "אווירת הנכאים" בישראל בעקבות המלחמה האחרונה, כפי שהיא מבוטאת בעזרת התקשורת הישראלית, מחזקת את דעתו של אסד כי ישראל יצאה מוחלשת מבחינה צבאית מהמלחמה, וכי ניתן לנצל את המצב החדש לתועלתה של סוריה במטרה לחזק את מעמדה בזירה המזרח-תיכונית.

האסטרטגיה המדינית כלפי ישראל
על-מנת להבין טוב יותר את המדיניות הסורית הנוכחית כלפי ישראל, צריך להזכיר את דברי שר-החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שנאמרו בשנת 2000 בפני הכנס השנתי של התאחדות הסופרים הערביים בסוריה. וכך אמר א-שרע: "אם נהפוך את הסכסוך הצבאי עם ישראל לתחרות מדינית, כלכלית, מסחרית ותרבותית על כל ממדיה, ואם נבודד את הנשק הצבאי שבידי ישראל וננטרל אותו באופן מעשי - אף כי הוא נשאר תמיד מאחורי הקלעים וצריך לקחת זאת בחשבון - או אז אפשר שהתוצאות יהיו טובות יותר, והאסונות שיפגעו בנו יהיו בהכרח קטנים יותר. וזאת משום שאנו נאלץ את ישראל להשתמש באמצעים אחרים זולת האמצעים הצבאיים שבהם יש לה עליונות על כל הערבים גם יחד. ייתכן, שבדרך זו נצליח". (הציטוט באדיבות אתר ממר"י).

סוריה בוחנת באופן תדיר את הדרך הטובה ביותר להיאבק בישראל על-פי האידיאולוגיה המושרשת היטב במדינה – דהיינו, המשטר הנוכחי בסוריה אינו מכיר בזכותם של היהודים להגדרה עצמית. על כן, שאלת רמת-הגולן היא לא הבעיה החשובה ביותר בראייה האסטרטגית הכוללת של סוריה במזרח-התיכון. אך בעיה זו יכולה לשמש זרז לתהליכים היכולים לחזק, לדעתו של בשאר אל-אסד, את העמדה הסורית בזירה המקומית והבינלאומית גם יחד. אם יבשילו התנאים לפתוח בעימות רחב או מוגבל נגד ישראל, המשטר הסורי בהרכבו הנוכחי לא יהסס בכך, שכן אסד יוכל לטעון כי לא נותרה בידו כל ברירה לאחר "הסירוב" הישראלי לקריאותיו הרבות שנאמרו באופן פומבי לתקשורת הבינלאומית.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כשאסד מדבר על שלום או מאיים במלחמה", 9 באוקטובר 2006, The Mideast Forum

Friday, October 06, 2006

למי דחוף להקים מדינה פלסטינית

כאשר סוקרים את תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי מאז ראשית המאה הקודמת מגלים עובדה שאינה מפתיעה גם כיום: לצד הישראלי היה דחף בלתי-נלאה להקים מדינה יהודית עצמאית על אדמת המולדת ההיסטורית - גם אם זו תהיה בגבולות מצומצמים העלולים לסכן את קיומה הלאומי. כמעט כל תוכנית מדינית שעסקה בחלוקת הארץ, התקבלה על-ידי הצד הישראלי משום הראייה הפוליטית ההגיונית ששאבה את כוחה מתוך המציאות המזרח-תיכונית ומהמציאות הבינלאומית של אותה עת. אם היתה סרבנות ישראלית לרעיון מסוים זו היתה סרבנות טקטית ולא סרבנות אסטרטגית שאפיינה את הצד הערבי. המשמעות היא, שקבלת רעיון הפשרה הטריטוריאלית על ארץ-ישראל נבעה משתי סיבות עיקריות:

1. מוסרית, דהיינו התפתחה כאן קהילה ערבית ככל שהתפחתה הכלכלה הארצישראלית.
2. פרקטית ואידיאולוגית, דהיינו הקמת מדינה יהודית עצמאית שתהיה בעלת רוב יהודי.

אולם, רעיון הפשרה הטריטוריאלי וקבלת החלטת החלוקה מ-1947 – שהיה נבון מאין כמוהו – חשף את מדינת ישראל, בעל-כורחה, לעמדת התגוננות מול הדרישות הערביות בנוגע לארץ-ישראל. הפשרה הישראלית נתפסה בעיני הערבים כחולשה, והמוסר נתפס בעיניהם כחוסר-החלטיות בנוגע לצדקת הדרך. הערבים, כדרכם, ניתקו את הממד התרבותי-דתי-אידיאולוגי שליווה את הפעילות המדינית הישראלית מאז שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים במחצית השניה של המאה ה-19. גם כיום הפרשנות הערבית על מעשיה או מחדליה של מדינת-ישראל מקבלת ביטויים שונים ומגוונים בהתאם לתפיסתם הרווחת.

כך למשל, לאחר הנסיגה החפוזה של צה"ל מלבנון, הגה מזכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה את "תיאוריית קורי העכביש" הידועה. שכן, לדעתו, החברה הישראלית היא חברה רופסת ונהנתנית ולכן היא קלה להכנעה. על-פי הכותרות בתקשורת הישראלית עד למלחמת לבנון השניה דומה שהוא צדק. אלא שהתברר בעקבות המלחמה שלמרות התקלות המבצעיות בחזית ובעורף, תושבי ישראל גילו מסירות אין קץ ואף דירבנו את הדרג המדיני לגלות נחישות רבה יותר נגד חיזבאללה. נסראללה לא לקח בחשבון את בעיית הזהות הלאומית של הערבים, ואת היעדרה של בעיה כזו אצל הישראלים בנוגע לזהותם הלאומית. דהיינו, "ארץ-ישראל" כטריטוריה, "עם-ישראל" כלאום ו"תורת-ישראל" כדת, שלובים יחדיו באופן הדוק – מה שאינו קיים בלאומיות המדינית הערבית בין אם זו סורית, ירדנית, לבנונית, עיראקית או פלסטינית המתנגשת תדיר עם הלאומיות הערבית ועם זו המוסלמית. כשיש זהויות אחדות הסותרות זו את זו, קשה להכפיף את האוכלוסייה לקו פוליטי מוגדר וברור. באופן פרדוקסלי, העוצמה הטריטוריאלית של הערבים גרמה לחולשתם, בעוד שהחולשה הטריטוריאלית של ישראל בנתה את עוצמתה.

מפלשתינה לפלסטין
כמה עובדות היסטוריות כדי לבהיר את עניין המדינה הפלסטינית: כאשר הבריטים סייעו לחתום על
הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושג Palestine (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד, על כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים. אך גם היהודים לא השלימו עם השם וביקשו לכנות את הארץ כ"פלשתינה-א"י".

זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה".

השם "פלשתינה" הוא שם יווני-רומי שהוענק לארץ-ישראל לאחר מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה). החלוקה המנהלית של ארץ-ישראל בתקופת הכיבוש הרומי היתה: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השניה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. במילים אחרות, הרומאים היו עסוקים בלמחוק כל זכר לזהות ישראלית בארץ-ישראל שלתוצאותיו יש השפעה עד לימנו אנו.

מאחר והערבים אימצו את המושג "פלסטין" באורח-מלא בעיקר לאחר 1948, המושג הפך לכלי-נשק מתעתע בידיהם, ברצותם הם מתייחסים רק לחלק הערבי של ארץ-ישראל על-פי הסכם החלוקה מ-1947, וברצותם הם מתייחסים לכל ארץ-ישראל. יתרה מזאת, המילה "פלשתינה", בהקשריה השונים עד ל-1948, התייחסה בעיקר ליהודים ולא לערבים, כמו למשל "
בנק אנגלו-פלשתינה" ("בנק לאומי לישראל") או המוסדות הלאומיים של היהודים בארץ-ישראל עד ל-1948. אך מנגד, הערבים הקימו את "הועד הערבי העליון" של חאג' אמין אל חוסייני.

כשהתקשורת הישראלית מתעקשת לכנות את ערביי יהודה ושומרון כ"פלשתינאים" ולא כ"פלסטינים", התעקשות זו מעניקה לתעמולה הערבית עוד תחמושת, שכן ההיסטוריה של "ארץ-הקודש" כולה מתחילה להיות מיוחסת לערבים בעיקר ולא לישראלים. וכך, הגניבה ההיסטורית נעשית בעזרתה האדיבה של התקשורת הישראלית. לכן, חשוב להבדיל בין המושג "פלשתינה" שהיא "ארץ-הקודש" שהיא ארץ-ישראל, לבין מי שמכנים את עצמם "פלסטינים" החיים בשטחי יהודה ושומרון – שטחים המיועדים להקמת מדינה ערבית על-פי החלטת החלוקה מ-1947. (לקריאה נוספת ראו את
מאמרו המרתק של פרופ' שמעון שמיר). כשערפאת בנאומיו החל לכנות את ארץ-ישראל כ"ארץ הקודש", שוב נוצר מצב פרדוקסלי, שכן בעיני המוסלמים "ארץ-הקודש" היא מולדתו של מוחמד בחצי האי-ערב, במיוחד אזור החיג'אז והערים מכה ומדינה, ובוודאי לא ארץ-ישראל. בשל קדושתו של אזור החיג'אז בעיני המוסלמים, גורשו כל היהודים והנוצרים מהאזור, וכך עד היום חל איסור כניסה ללא-מוסלמים ל"ארץ-הקודש" האמיתית של הערבים. אך, כרגיל, תעתועי ההיסטוריה של הרטוריקה הערבית קיבלו תאוצה בעזרתנו האדיבה.

חזון המדינה הפלסטינית
ב-10 ביולי 2006, קיים ראש ממשלת ישראל מר אהוד אולמרט פגישה עם עיתונאים זרים המוצבים בישראל. בפגישה זו שטח ראש הממשלה את חזונו בנוגע להסדר מדיני עתידי עם הפלסטינים והוא בחר להציג את הדברים באופן הבא: "הקונספט של ההתכנסות הוא יעד של הפרדה בין ישראל לפלסטינים, במטרה לתת להם מדינה עצמאית. אם ירי הקסאם ימשיך אנחנו נצטרך לעשות פעולות חד צדדיות. זה הפתרון היחיד לפלסטינים, זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להבטיח גבולות שיעניקו הגנה לישראלים. החלום שלי הוא אותו חלום כמו לנשיא בוש - שתי מדינות החיות זו לצד זו ללא טרור וללא אלימות".

יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השניה, ויחד עם זאת מסתבר, שלצד הישראלי ממש בוער להקים מדינה פלסטינית, בעוד שהצד הפלסטיני, כרגיל, ממאן לקבל את ההצעה הנדיבה של ראש הממשלה. וכאן נשאלת השאלה החשובה: אם "הכיבוש" הישראלי, כל כך מעיק על הפלסטינים מדוע הם מסרבים עד כה להקים מדינה עצמאית? ישראל קיבלה ב-1947 את הסכם החלוקה בגלל דחיפות השעה ובשל הרצון לסיים את הכיבוש הבריטי מהר ככל האפשר. אם כך, מדוע הפלסטינים מתלוננים על המשך "הכיבוש" המעיק, אך בה בעת מסרבים לכל הצעת פשרה כדי לסיים מהר ככל האפשר את "הכיבוש הישראלי האכזרי" עליהם?

התשובה נטועה כנראה בהתנהלות המדינית של הערבים המתנהגים כמו אימפריה בעלת עומק טריטוריאלי בלתי-נדלה, בהשוואה לישראלים המחפשים בסך הכל את הפינה השקטה עם הגב לים במולדתם ההיסטורית. לערבים אין מה להפסיד, משום שבכל מצב מלחמתי כאוטי הם תמיד יכולים לעבור למדינה ערבית שכנה, בעוד שלצד הישראלי הפריבילגיה הזו אינה קיימת כלל. אין רצון אמיתי בצד הערבי להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל, שכן הערבים עצמם לא הניחו יסודות אמיתיים שניתן להשתית עליהם את רעיון הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית. כל האנרגיה הלאומית הופנתה כלפי חוץ ולא כלפי פנים - אל תוך החברה הפלסטינית - כדי לבנות חברה אזרחית יציבה.

זאת ועוד, תושבי עזה דומים עד מאוד לתושבי מצרים, ולערביי הגדה המערבית יש קשר ישיר לערביי ממלכת ירדן. וכך, לאט לאט חודרת ההכרה, כי הפלסטינים אינם מעוניינים באמת להקים מדינה עצמאית בכוחות עצמם בשטחי יהודה ושומרון, וכי "ההתנגדות הפלסטינית המזוינת" היא בעצם אוסף של כנופיות, שקפצו על עגלת הלאומיות, ושהן פועלות רק למען עצם קיומן – החל מחפירת המנהרות לשם הברחות וכלה במכירת סחורות גנובות. עניין זה לא נעלם מעיניהם של פלסטינים רבים, על כן, בשוליים של השיח הפוליטי הערבי מתקיים דיון מחודש על האופציה הירדנית, דהיינו ירדן תהא מעין "החונכת המדינית" של ערביי הגדה המערבית. זהו דיון שילך ויתרחב ככל שהפלסטינים ידחו את מועד הקמת מדינתם. ובכך האופציה הירדנית, בצורתה המשוכללת, תזכה לעדנה נוספת למרות שרבים הספידו אותה או ביטלו אותה על הסף.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "למי דחוף להקים מדינה פלסטינית", 6 באוקטובר 2006, The Mideast Forum.

Wednesday, October 04, 2006

אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית

מדינת-ישראל צריכה לערוך חשבון-נפש נוקב עם עצמה, לא רק בשל תחושת ההחמצה מהמלחמה האחרונה ולא רק בגלל תוצאותיה הלא מספקות, אלא בעיקר בשל התדמית שנוצרה למלחמה הזו והשלכותיה על כלל החברה הישראלית.

לאחר שיחות עם אנשים אחדים בארץ ומחו"ל - חלקם באקראי – ולאחר ששאלתי שאלות אחדות בנוגע לדעתם על המלחמה האחרונה והשפעתה על ישראל, עולה תמונה מדאיגה המתבטאת בתחושה כללית שניתן להגדירה כ"תחושה של תבוסה" השוררת בישראל ושוררת גם בקרב חלקים מיהודי העולם בשל ניהול המלחמה. בל נקל ראש בתחושות האלה, שכן הן מעצבות את התודעה שלנו כקולקטיב ומתוקף זה הן עלולות להשפיע על הפעולה המעשית שלנו בעתיד, שכן אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית ורפיון מסוכן. אך, בעוד שמרבית הטענות התמקדו בבעיות טקטיות, מאמר זה יתמקד בממד התרבותי שהוא חשוב לא פחות משאר הבעיות שהתגלו בעקבות המלחמה.

הבעיה במלחמה האחרונה לא היתה רק בעיה טקטית. היא בוודאי לא נוגעת רק לשאלה מוכנות הימ"חים של הצבא. שאלת מוכנות העורף גם היא לא הבעיה המרכזית. גם הניסיונות להכניס את המותג "תל-אביב" לוויכוח המלחמתי היה לכל היותר ניסיון פתטי לסטות מהוויכוח העיקרי.

הבעיה העיקרית שהתגלתה בעקבות המלחמה האחרונה היא בעיה תרבותית כוללת ולוא-דווקא נוגעת למהלך טקטי כזה או אחר, שכן מדינת-ישראל התמודדה בהצלחה עם מצבים קשים הרבה יותר בעשרות השנים האחרונות. למרות מסירותו המעוררת הערצה של האזרח הישראלי למדינתו – הן בחזית והן בעורף - דומה היה כי שלוש המערכות המעצבות את חייהם של הישראלים תיפקדו באופן כושל, ובכך למעשה הן העצימו את החרדה הקיומית שלנו. המערכת המדינית, הצבאית והתקשורתית פעלו לעיתים ממניעים הסותרים את האינטרס הלאומי, ולעיתים הן פעלו האחת נגד רעותה בשל שיקולי יוקרה, תדמית ורייטינג.

במילים אחרות, מעולם האזרח הישראלי לא חש מבודד, מיותם ומנוכר בשל התנהלות כל כך כושלת של שלוש המערכות האלה כפי שזה בא לידי ביטוי במהלך המלחמה האחרונה. למרות ההצלחה של המלחמה, התחושה בישראל היא תחושה של תבוסה, עצב גדול וחרדה לבאות, שכן בשל ההתנהלות הכושלת של שלוש המערכות האלה מלחמה עצמה, רבים בישראל חשים כי אם יהיה אתגר גדול יותר בעתיד מדינת-ישראל תובס. חוסר-האמון שנוצר בקרב הישראלים כלפי המערכות האלה הוא כל כך עמוק, עד שנוצרו תחושות של ניכור, אדישות ורפיון – ואולי גם זלזול מסוכן.

בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית, האזרח הישראלי חש שלא רק שהמערכות האלה אינן מתפקדות כהלכה על-פי האינטרס הציבורי, אלא הן פועלות האחת נגד השניה, לעיתים מתכוון, בצורה בוטה ובניגוד לאינטרס הלאומי שלנו. האזרח הישראלי חש כי למרות מסירותו האישית, המערכות האלה פעלו ממניעים של תדמית אישית ובשל שיקולי יוקרה אישיים שאין להם ולו כלום עם האינטרס הציבורי הכולל. בהכללה גסה ניתן לומר כי הדרך בה נוהלה המלחמה האחרונה העצימו את החרדה הקיומית שלנו, שכן התברר כי שלוש המערכות העיקריות הממלאות את חיינו בתוכן – המדינית, הצבאית והתקשורתית - תיפקדו בניגוד לכל היגיון ובניגוד לאתגר שניצב מולנו לאורך כל המלחמה.

החשש גבר בקרב יהודי העולם
במאמר מוסגר ראוי לציין שהחרדה לגבי עתידה של מדינת-ישראל גברה מאוד בקרב היהודים בתפוצות. ביטויי החשש האלה חלקם מוצדקים, ואולי מוצדקים מאוד, וחלקם הם ביטויים הנובעים מהתדמית התקשורתית שנוצרה לישראל בעקבות המלחמה. דהיינו, למרות צבאה הגדול של מדינת-ישראל ויכולתו הטכנולוגית, הוא אינו מהווה ערובה להמשך קיומה של מדינת-ישראל. מי שלא מבין את החשש הזה – האמיתי או המדומה – אינו מבין עד כמה ישראל תופסת מקום חשוב בחייהם של יהודים רבים בתפוצות. אנחנו יכולים להמשיך ו"לזלזל" ביהודי התפוצות ש"זהותם מהווה מעין מעיל שהם לובשים ומסירים בכל עת", אך למען האמת, למרבית היהודים בעולם מדינת-ישראל מהווה מקור של כוח, הזדהות וגאווה. בל נבוא אליהם בדרישות או בטענות, אלא נבדוק היטב את עצמנו ויחסינו אליהם שהוא, לעיתים קרובות מידי, מתנשא בשל תחושת "ההקרבה שלנו" מעצם זה שאנו חיים כאן ו"נושאים בעול".

יתר על כן, ההתנהלות הפנימית שלנו – הפוליטית והתקשורתית – למרות שניתן להגדירה כפלורליסטית באופן קיצוני, אינה מהווה מקור של גאווה, שכן עניינים אלה מתמקדים בווכחנות תגרנית ולוא-דווקא הם נתפסים כביטויים של דמוקרטיה ערנית. כל הצלחה של ישראל מבחינה תרבותית, כלכלית, מדינית, מדעית וחברתית היא מקור של גאווה והעמקת ההזדהות עם המדינה. רק ישראל כמדינה מערבית – על כל המשתמע מכך - תוכל לחזק את הזדהותם של יהודי התפוצות ובוודאי גם של תושבי המדינה כאן. על כן ציינתי בראשית הדברים, כי הבעיה העיקרית שהתגלתה במלחמה היא בעיה תרבותית ולא בעיה טקטית. נקודה זו ראויה להרחבה, אך ספק רב אם יש בכוחם של הקוראים לקרוא עד הסוף את הנאמר מבלי לכנות את הדברים כנגועים ב"גזענות". הרי כל מה שנראה בעינינו מעט חריג אנו מייד נותנים בו שמות, וזהו חלק מהתרבות המתלהמת שהשתלטה כאן באדיבותה של התקשורת הישראלית.

מרגע שוויתרנו על רעיון "כור ההיתוך" והענקנו כוח רב מידי לכוחות צנטריפוגליים לנהל את חיינו, מילים כמו ישראלי, יהודי, קיבוצניק, מושבניק, פטריוט, פרופסור, משכיל, תרבות, אדמה, הקרבה, ארץ-ישראל, פדנטיות, מצוינות, איפוק ועוד, נהפכו למילים מיושנות וגסות. המלחמה האחרונה הראתה לנו עד כמה טעינו שהשלנו מעלינו את ערכינו בשם "התקינות הפוליטית" ובכך יצרנו במו ידנו תרבות של אינדיבידואליזם קיצוני רדוד וגס. כל בעיה חינוכית-ערכית נהפכה מייד לבעיה תקציבית - כחלק ממסך העשן שיצרנו לעצמנו כדי לא להתמודד נכוחה עם המציאות. על-כן נשאלת השאלה האבסורדית כמה מיליארדים צריך להשקיע כדי שילד ישראלי לא יקשקש על קירותיה של תחנת אוטובוס? מרגע שההורים הישראלים ויתרו על חינוך ערכי לילדיהם והטילו את האחריות על מערכת-החינוך הישראלית בלבד, כנראה שנצטרך להזרים מיליארדים רבים כדי להעניק להם בסך-הכל חינוך די בסיסי. מי שרוצה לראות חינוך ערכי מהו, שילך לראות בישוב עילי או בבית השיטה – זו אותה האוכלוסייה שבמשך שנים רבות שימשה לחלק מהציבור הישראלי שק-חבטות רשמי.

צה"ל – צבא פוסט-הרואי
המלחמה האחרונה חשפה את מה שלא רצינו לראות בבירור וחשבנו שהוא נעלם כלא היה: אנחנו חיים באזור עוין ואלים, ופעם הראשונה מזה 40 שנה יש המצהירים בראש חוצות על השמדתה של מדינת-ישראל. לאחר פרוץ הקרבות בלבנון, נאמר לנו לא אחת, כי המלחמה הזו היא "מלחמת אין ברירה", וזאת משום שלרבים היתה התחושה שמדינת-ישראל נלחמת למעשה נגד איראן וסוריה וכי לתוצאותיה של המלחמה הזו יהיו השלכות אסטרטגיות על מדינת-ישראל לטווח הקצר והארוך גם יחד. לפיכך, הציפיות היו בהתאם. במלחמת אין ברירה – מנצחים, ולא מהססים.

תקציב הביטחון של מדינת-ישראל עומד על כ-45 מיליארד שקל לשנה בקירוב. לאור מה שהתחולל במלחמה, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו האם תוצאות המלחמה האחרונה מצדיקות סכום אדיר כזה, או בקיצור לאן בעצם הולך הכסף? אולם הבעיה החמורה ביותר נוגעת לשינוי התרבותי שצה"ל עבר בשנים האחרונות. זה אינו קשור רק למסכי פלזמה, אלא לערכים הכי בסיסיים של כל צבא בעולם במדינה דמוקרטית: הצבא נועד להגן על האזרחים בכל האמצעים העומדים לרשותו – ולא להיפך.

צה"ל שניזון מההצלחות של העבר, עסוק בהגנה אובססיבית על חייליו, שכן בשל יוקרתו משנים עברו, כל פצוע או הרוג בפעולה קרבית נתפס ככישלון ופגיעה וביוקרתו הצבאית. החשש מביקורת ציבורית בוטה, בשל השינויים התרבותיים שעברנו בשנים האחרונות שרובם אינם לטובה, צה"ל הפך לצבא הססני. הססנות זו היא שגורמת לשרשרת טעויות שחלקן מנוגדות לחלוטין לרוח ההקרבה, היוזמה, האומץ והדבקות במטרה. ובכך, צה"ל הפך לצבא פוסט-הרואי – צבא המתרפק על ניצחונות העבר, צבא העסוק בשמירה על יוקרתו על חשבון היוזמה והדבקות במטרה.

רוצים עוד דוגמא מבישה? בבקשה: תרבות העוני, הבכיינות, הנהי והבכי שכל כך מאפיינת חלקים מסוימים בחברה הישראלית בשנים האחרונות, חדרה בעוצמה רבה גם לצבא. אינני מדבר רק על תרבות ה"השתפכות המילולית" לאחר כל תרגיל-אש למטרות-דמות מקרטון של פלוגת חי"ר (כל לוחם חי"ר מבין על מה אני מדבר), אלא לדרך בה מוצג צה"ל במשך שנים רבות בפני תורמים פוטנציאלים מחו"ל או בחו"ל: זהו צבא עני, מרוד, מסכן, חייליו רעבים, עייפים, לא משכילים ואפילו ציוד בסיסי ביותר חסר לחיילים. בקיצור, צבא בלוי-סחבות שצריך להציל אותו לפני קריסה. שנים מדינת-ישראל פועלת בדרך זו על-ידי לחיצות מבישות על בלוטת-הדמעות של התורמים הנדיבים, וככל שגברו התרומות - כך הנבואה הגשימה את עצמה. בסופו של דבר יימאס לתורמים הנדיבים להיות שותפים בעסק המוצג כ"כושל". אנחנו גורמים עוול גדול לצבא, למדינת-ישראל ולתושביה בדרך שבה אנו מציגים את עצמנו בחו"ל, ולא רק בתחום הזה.

התדמית שנוצרה לצה"ל ולמדינת-ישראל בעקבות המלחמה האחרונה, גרמה לכך שמייד לאחר הצהרתו של נשיא סוריה לעיתון "דר-שפיגל" הגרמני על רצונו, כביכול, בשלום עם ישראל, מייד קפצו כמה דוברים ישראלים וטענו שזו "הזדמנות לעשות שלום עם סוריה גם במחיר וויתור על כל רמת-הגולן" - כאילו הלקח של הסכם אוסלו האומלל מעולם לא נלמד. סוריה מדברת על רמת-הגולן, אך כל מעייניה נתונים ללבנון. כל אזרח סורי יסביר לכם על הקשר המיוחד, ההיסטורי, שיש בין סוריה ללבנון העולה אלף מונים על הקשר בין סוריה לרמת-הגולן. סוריה, כמובן, תומכת נלהבת ברעיון "זכות השיבה" של הפלסטינים לתחומי מדינת-ישראל, שזו מילה מכובסת לחיסול מדינת-ישראל. באופן לא מפתיע יש זהות רעיונית בין אסד, אחמדינג'אד והשמאל הרדיקלי בישראל ובמקומות נוספים בכל מה שקשור לזכותם של יהודים להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית.

התקשורת נכשלה בתפקידה במלחמה
עמיתי ב"אומדיה" ואנוכי, התבטאנו לא מעט על תפקודה של התקשורת הישראלית במהלך המלחמה האחרונה מתוך תחושה שהיא פועלת בניגוד לאינטרס הציבורי והלאומי. בכנס שנערך באוניברסיטת בר-אילן, ב-27 בספטמבר 2006, שדן בתפקודה של התקשרות הישראלית במהלך המלחמה, אמר דייויד לנדאו, עורך עיתון הארץ, את הדברים האלה:

"בכל מדינה נורמלית תפקיד התקשורת במלחמה הוא ללכד את העם ואנו נכשלנו בכך. יש לתקשורת על מה להרהר ולהכות על חטא באשר לתפקיד שמילאה במלחמה. כדי שעם ינצח במלחמה הוא צריך רובו ככולו להיות מגויס, מלוכד ופטריוטי. במלחמה האחרונה היה קונצנזוס בכל חלקי העם בעד המלחמה. התקשורת לא השכילה להתגייס בזמן אמת ולבטא זאת".
"לא הצלחנו להבין שכאן מדובר במצב שונה ואין להשוות בין ג'נין לבינת ג'ביל. העם כולו היה מלוכד סביב הצורך להכות ולנצח את האויב, אבל בתקשורת התרגלנו כל כך לשיח של עם חצוי שלא ביצענו את הנדרש. כאשר צבא נלחם והעם מתלכד מאחוריו, אזי ביטוי השפתיים הנכון הוא תמיכה בלוחמים".

טוב שהדברים נאמרו כפי שהם נאמרו. אך, למען האמת התמונה הרבה יותר גרועה ממה שכולנו מעזים להגיד: התקשורת הישראלית יצרה אווירה של תבוסה, והיא ממשיכה בזה ממש ברגעים אלה, באותו קו תבוסתני רק כדי לא להפיק לקחים אישיים כפי שהיא דורשת בכותרות צעקניות מכל המערכות הציבוריות בישראל, דהיינו "לקחת אחריות אישית ולהפיק לקחים". שכן, לא הכל התחיל במלחמה האחרונה, ויש לזה רקע, תו-היכר ברור, שפה מיוחדת וביטויים שהחלו לפני שנים הרבה. עיתון הארץ צריך לבדוק היטב מה היתה תרומתו במהלך כל שנים האחרונות ליצירת "תרבות" אנטי-ישראלית - לא רק בישראל עצמה, אלה גם במרחב הבינלאומי, אפילו בקרב ידידותיה המסורתיות ביותר של מדינת-ישראל. יתרה מזאת, יצירת אווירה של תבוסה ותבוסתנות בעידודה של התקשורת הישראלית, לכאורה בשם המושג הערטילאי "הפקת לקחים", מזמינה התקפה מלחמתית נוספת על מדינת-ישראל ותושביה.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית", 4 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.