Wednesday, September 27, 2006

פאדימה סהינדל – רצח ידוע מראש

באחד מימי חודש ינואר 2002, הגיעה בחשאי בחורה צעירה כבת 26 לעיר אופסלה שבשבדיה כדי לבקר את אמה ואחותה. במהלך הביקור הופיע לפתע אביה עם אקדח ביד, וללא כל היסוס ירה בראשה של בתו. פאדימה סהינדל (Fadime Sahindal), שחיה בשבדיה מאז היותה בת 7, מתה מייד במקום. לאירוע הטרגי שהתרחש היתה היסטוריה אלימה וכואבת, אך הוא היווה גם השראה לכתיבתו של ספר בשם Human Visas, שיצא לאור במהדורה מעודכנת גם ב-2005 מטעם הארגון לזכויות אדם הממוקם בנורבגיה (HRS).

מי היתה למעשה פאדימה סהינדל? והאם אפשר היה למנוע את האירוע הטרגי שהסתיים ברציחתה? סהינדל, בת למשפחה מוסלמית-כורדית, הגיעה לשבדיה מטורקיה יחד עם משפחתה, והיא החלה ללמוד בבית-ספר מעורב לבנים ובנות כמו כל ילד שבדי רגיל. אביה של סהינדל ומצא עבודה שהספיקה לכלכל את בני משפחתו, ודומה היה כי בני המשפחה מתערים היטב במדינתם החדשה.

בשבדיה קיים ריכוז גדול של כורדים המונה מעל ל-40,000 איש. קהילה בסדר גודל כזה יוצרת מעין חממה טבעית למהגרים חדשים שבאו אך זה מכבר, אולם היא גם מפעילה לחצים בלתי פוסקים לשמור על האופי התרבותי של הקהילה, על כל המשמעויות הנלוות לכך מבחינה מסורתית ואורח-חיים התואם את מדינת-האם. ממשלת שבדיה, במודע ובכוונה ברורה, לא התערבה בחייהם האישיים של המהגרים גם אם חייהם המסורתיים סתרו את אורח-החיים של השבדי הממוצע. יתרה מזאת, הממשלה השבדית אף נמנעה מלהתמודד עם בעיותיהם המשפחתיות של הקהילות הזרות החיות במדינה. לכאורה, זהו ליברליזם רב-תרבותי נאור כיאה למדינה דמוקרטית בעלת אורח-חיים חופשי. אולם, הליברליזם הזה היווה למעשה סוג של התעלמות ובריחה מהתמודדות עם בעיותיהם של המהגרים שאורח-חייהם שונה עד למאוד מחייהם של מרבית השבדים. בחסות סוג כזה של ליברליזם התרחשו לא מעט טרגדיות (כולל כריתת הדגדגן לנערות צעירות), אך הן נעלמו מעיני התקשורת - למעט מקרים בודדים.

כשאביה של סהינדל נעצר, הוא שטח בפני החוקרים את מניעיו לרצח בטענה כי "בתו המיטה חרפה עליו, על בנו ועל בני משפחתו בשל סירובה להינשא לבן-הזוג שבחר למענה". כמו כן, האב אמר כי "ב-1998 בתו ביישה את משפחתו המורחבת בכך שהיא פנתה לעזרת השלטונות ואמצעי-התקשורת בשל סכסוך משפחתי פנימי".

סהינדל חושפת את חייה
מה התרחש ב-1998 שעורר מהומה תקשורתית ואות מבשר רעות לבאות? פאדימה, שמרבית חייה גדלה בשבדיה, בסך הכל רצתה להיות נערה שבדית רגילה עם שאיפות שאינן חורגות בהרבה משאיפותיהם של כל מתבגר ומתבגרת בעולם-המערבי הדמוקרטי. במהלך לימודיה היא הכירה בחור שבדי והוא נהפך לבן-זוגה הקבוע. היא למדה שבדית שוטפת - בניגוד להוריה שהעדיפו להסתגר בתוך הקהילה הכורדית - והיא אף ניחנה בכושר-דיבור מרשים וביטחון-עצמי רב.

לסהינדל היו עוד ארבע אחיות ואח נוסף צעיר ממנה. לכאורה, גם הם היו צריכים לגדול כמוה, שכן, מרביתם קיבלו חינוך זהה לשלה, פחות או יותר. אך הסתבר, כי משפחתה דבקה במסורת הדתית והעדתית על כל המשמעויות הנלוות לכך. כך למשל, שתי אחיותיה הבוגרות נישאו לקרובי משפחה שהגיעו במיוחד מאזור כורדיסטאן שבטורקיה - במסגרת מה שנקרא Human Visas. כך בדלת האחורית, באמצעות נישואין עם בן זוג מארץ המוצא, הגיעו עשרות אלפי מהגרים למדינות רבות באירופה ולמדיניות דמוקרטיות נוספות הנהנות מכלכלה ומשטר יציבים. (כפי שתיאר זאת בכישרון רב העיתונאי בן-דרור ימיני, מעריב, 19 בספטמבר 2006, עמ' 4).

סהינדל הסתירה את קיומו של בן-זוגה השבדי מפני בני משפחתה. אולם, באחד הימים אביה ראה אותם משלבים ידיים דבר שעורר את זעמו ואת זעמם של בני משפחתה המורחבת שהתגוררה בשבדיה. החל מאותו רגע החלה מסכת איומים קשים שעברו במהרה לאלימות פיזית כלפיה מצד קרוביה. סהינדל החליטה להתרחק ממשפחתה ולהתגורר בגפה בצפון שבדיה. אך האיומים לא פסקו, וחששה גבר מיום להיום בעיקר לאחר שאחיה הצעיר גילה את מקום מגוריה החדש. בצר לה, היא פנתה שוב למשטרה וזו כנראה הגיבה באדישות. על כן, סהינדל החליטה לפנות לעזרת התקשורת השבדית שגילתה עניין בסיפור האישי - דרכו ניתן היה לתאר את חייהן של אלפי נשים מהגרות שבאו ממדינות מסורתיות.

בעקבות החשיפה התקשורתית הוחלט להגיש תלונה נגד אביה ואחיה של סהינדל. במהלך המשפט, מצלמות הטלוויזיה תיעדו את אחיה – בן ה-17 - מנסה לפגוע בה פיזית ואף קורא לעברה קריאות של גנאי. בעקבות המשפט, הוטל על אביה קנס כספי ועל אחיה נגזר מאסר על-תנאי. זמן קצר לאחר המשפט, סהינדל הותקפה במכות נמרצות על-ידי אחיה עד שהיא נזקקה לאשפוז בבית-חולים. במהלך המשפט השני נגד האח, הוא טען בפני בית-המשפט שאחותו "זונה שהמיטה חרפה על משפחתה", על כן היא ראויה ליחס שכזה.

"הזונה מתה עכשיו"
מסכת היסורים של סהינדל לא הסתיימה. בין שני המשפטים שנערכו נגד אביה ואחיה, נהרג בן-זוגה בתאונת דרכים, זמן קצר לאחר שהם החליטו להתגורר יחדיו ולמסד את יחסיהם. בתחילה, הוטל חשד כבד בבני במשפחה בכך שהם גרמו במזיד לתאונה הטרגית, אך החקירה המשטרתית העלתה שכנראה היתה זו עוד תאונה מצערת ואקראית ללא שום קשר לאירועים האחרונים.

המקרה של סהינדל ריתק את התקשורת השבדית שהחלה לעסוק בבעיותיהם של המהגרים ובעיקר בבעיותיהן של הנשים – החל ממעמדן הנחות בקהילה המסורתית וכלה בנישואים כפויים עם בן-זוג מארץ המוצא. סהינדל החלה להופיע בפני התקשורת המקומית, ועד מהרה היא הוזמנה לתת הרצאה בפרלמנט השבדי על מצבן הקשה של נשים מהגרות המתגוררות בשבדיה. החשיפה התקשורתית הכעיסה מאוד את בני משפחתה המורחבת, ואלה החלו לאיים עליה שוב ושוב. על-פי מה שדיווחה התקשורת השבדית, נמסר כי חברת פרלמנט, ממוצא כורדי, תיווכה בין סהינדל לבין הוריה על-מנת להגיע להבנה בין הצדדים כדי להרגיע מעט את הרוחות. וכך, לכאורה הושג הסכם שבמסגרתו הוחלט כי בני משפחתה לא יפגעו בה אם סהינדל תתרחק מהתקשורת ולא תתגורר יותר בעיר אופסלה.

סהינדל החלה ללמוד באוניברסיטה ועבדה באגף הנוער במפלגה הסוציאל דמוקרטית, אך געגועיה לאמה ואחותה הצעירה ממנה גברו ככל שחלף הזמן. באחד מהביקורים החשאיים האלה בדירת אחותה האהובה, ארב לה האב עם אקדח ביד. מעט לאחר שסהינדל נכנסה לדירה, שלף האב את האקדח וירה בראשה והיא מתה כמעט מייד במקום. עורך דינה של סהינדל שליווה אותה לאורך השנים האחרונות טען כי בשעה שנודע מותה של סהינדל, אחת מאחיותיה הבוגרות הודיעה בטלפון לאחד מבני המשפחה: "הזונה מתה עכשיו".

אביה של סהינדל נידון למאסר עולם. אמה חזרה לטורקיה, ואחותה האהובה שחוותה התמוטטות עצבים בעקבות האירוע, אושפזה לטיפול פסיכיאטרי באחד מבתי החולים בעיר אופסלה.

שינוי במדיניות ההגירה האירופאית
רציחתה של סהינדל גרם לזעזוע קשה ברחבי שבדיה ומחוצה לה. שאלת מעמדן של הנשים בקרב הקהילות המסורתיות ברחבי אירופה עלתה לדיון בתקשורת בפרלמנטים האירופאיים. הרצח העלה גם את שאלת מדיניות ההגירה שננקטה עד אז במדינות רבות - בעיקר במדינות הסקנדינביות. על רקע זה פורסם הדו"ח הקשה של הארגון הנורבגי לזכויות אדם (HRS) שדן בהיקף הנישואים הכפויים של מהגרות עם בן-זוג מארץ המוצא. בעקבות פרסום הדו"ח, הוטלו סייגים אחדים בכל מה שקשור ל"איחוד משפחות".

רציחתה של סהינדל עוררה גם את בעיית האינטגרציה של מהגרים במדינות האירופאיות - בעיקר בקרב נשים הבאות ממדינות מסורתיות הנאלצות לחיות תחת צווים מסורתיים דווקא במדינות מערביות-דמוקרטיות. ב-17 בספטמבר 2006 נערכו בחירות בשבדיה שבעקבותיהן הפסידה מפלגת השלטון – הסוציאל דמוקרטית – את הרוב שהיה לה בפרלמנט. למרות שבעיית המהגרים לא עלתה על הפרק, אך בעיה זו ריחפה מעל מערכת הבחירות, והיו כאלה שטענו כי בעיה זו הכריעה דווקא לטובת הצד הימני של המפה הפוליטית.

בעקבות תוצאות הבחירות בשבדיה, אמרה מנהלת צוות החשיבה של ארגון ה-HRS כי "קיימת בעיה חמורה של אינטגרציה באירופה, בעיקר בקרב נשים וילדים... עוד בעיה שכיחה מאוד היא נישואי הכפייה של נשים מוסלמיות, הנאלצות להתחתן עם קרובי משפחה כדי שאלה יוכלו להגיע לשבדיה. אך, כאמור, זה נושא שהפוליטיקאים מעדיפים להתעלם ממנו. בסופו של דבר, אם לא יטופל נושא זה, תפורר בעיה זו את החברה השבדית ואת הכלכלה השבדית בתוך עשור או שניים". (אריק וויס, מעריב, 19 בספטמבר, עמ' 4). גורם שבדי ששוחחתי עמו לאחרונה טען באוזני שלהערכתו לא יהיו שינויים משמעותיים במדיניות ההגירה של ממשלת שבדיה החדשה.

את ההקדמה לספר Human Visas ניתן לקרוא באנגלית באתר של ארגון ה-HRS. כמו כן, ניתן לקרוא באנגלית את הנאום שנשאה פאדימה סהינדל בפרלמנט השבדי בנובמבר 2001, כחודשיים לפני הירצחה, במהלכו היא חשפה שוב את סיפור חייה המאפיין את סיפור חייהן של אלפי נשים מהגרות הבאות מדינות מוסלמיות וממדינות מסורתיות.
---
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פאדימה סהינדל – רצח ידוע מראש", 27 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.

Thursday, September 21, 2006

מה שח"כ עזמי בשארה לא רצה לראות בסוריה

לאחרונה ח"כ עזמי בשארה, בן העדה הנוצרית, ערך ביקור בסוריה של בשאר אל-אסד בן העדה העלווית. מעט לפני שבשארה נסע לסוריה, לאחר היעדרות של 5 שנים, ח"כ בשארה אימץ את כל כושר מחשבתו והוציא מתחת ידו מאמר הבוחן את המלחמה האחרונה מנקודת-מבטו – האובייקטיבית כמובן. ללא שום ספק ניכר בח"כ בשארה שהוא ניסה להתבסס על עובדות מסוימות במאמר, שהתפרסם, איך לא, באתר מחסום ב-27 באוגוסט 2006. אך כמובן, לבשארה כתמיד יש פרשנות משלו לאירועים המתרחשים בישראל על-פי קו-מנחה אידיאולוגי די ברור, אך מנותק מהמציאות.

פיסקה אחת תדגים את העניין. למי שלא יודע, ח"כ בשארה נולד בישראל והוא מכהן כחבר פרלמנט בכנסת-ישראל מתוקף בחירות חוקיות שנערכו בה לפני חודשים אחדים. ללא שום ספק יש הוכחות מסוימות שח"כ בשארה חי בתוכנו, בתוך מדינת-ישראל הדמוקרטית, והוא צריך להיות מעורה במתרחש בה (ככל הידוע ח"כ בשארה שולט היטב בשפה העברית). וכך כתב בשארה במאמרו:

”אנשי הזרם המרכזי התרגלו שישראל מנהלת מלחמות ללא קורבנות. עכשיו הם מאשימים את הממשלה בשני דברים מנוגדים: הם מאשימים אותה בגלל המספר הרב של הקורבנות, ובמקביל מאשימים אותה שהמספר הגדול של הקורבנות הרתיע אותה מלהמשיך במלחמה. הם מוכנים לעוד קורבנות, ובו בזמן מבקשים מלחמה ללא קורבנות. זוהי הדמגוגיה של מלחמות הימין המוכרות, שאותה מנצלים הכוחות הפשיסטיים בחברה".

כשקוראים את המשפט הראשון מגיעים למסקנה שיש כאן בעיה של אוטיזם פוליטי ברור וגלוי לעין. כל מי שחי בישראל, אפילו אם זה רק ב-5 השנים האחרונות, יודע היטב שמאז שפרצה מלחמת טרור המתאבדים בשנת 2000, נרצחו במיתות שונות ומשונות למעלה מ-1,000 ישראלים. יכול להיות שהטרור וקורבנותיו אינם נחשבים למלחמה על-פי תרבותו הפוליטית של ח"כ בשארה? לא יכול להיות, ממש לא יכול להיות.

כשקוראים את המשפט האחרון בפיסקה של בשארה, צצה ועלה המילה "פשיסטיים". ללא ספק יש לנו כאן עסק עם המוניסט דגול, ליברל ואיש-רוח מן המעלה הראשונה, שכן הוא טרח לציין את דאגתו הכנה לעתיד מדינת-ישראל "מפני ניצול המצב בידי כוחות פשיסטיים" בשל המלחמה. אך, למען האמת, האוטיזם הפוליטי שבשארה סובל ממנו בישראל, התעלה לדרגת אמנות בעת ביקורו בסוריה. ההומניסט הדגול שם על עיניו – רטייה, ועל אוזניו - אטמים. "משחק הקופים המזרח-תיכוני" השתכלל, שכן ח"כ עזמי בשארה הנוצרי שם אטמים גם בנחיריו, אך פיו הפיק מרגליות שנעמו לדיקטטור העלווי בשעה שבבתי-הכלא בסוריה נמקים מאות אסירים פוליטיים בשל עניינים של זוטות.

על-פי דו"ח של ה"וועדה הסורית לזכויות אדם", שנת 2006 היתה השנה הגרועה ביותר במצב זכויות האדם בסוריה מאז עליית ד"ר בשאר אל-אסד לשלטון בשנת 2000. מדובר על זכויות אלמנטריות ביותר – המוכרות היטב לח"כ עזמי בשארה – אך הן נשללות מאזרחים סורים, מאנשי-רוח, מפוליטיקאים, מנשים, מילדים, מתלמידי בית-ספר, מסטודנטים, מסופרים, ממשוררים ומכל מי שמביע עמדה הנתפסת "כאיום" על המשטר העלווי הנחשב בעיני סורים רבים כמשולל כל לגיטימיות.

אחד מאותם סורים, המוכר לי היטב, בילה שנים רבות בכלא הסורי בשל פעילותו הפוליטית. לא פעילות טרוריסטית ולא שמץ של פעילות אלימה. הוא נכלא בשל פעילות פוליטית רגילה כפי שח"כ בשארה פעיל ב"פוליטיקה הרגילה" שיש בישראל. אותו סורי השתחרר לפני שנים אחדות, אך הוא כלוא במעצר-בית. הוא אינו יכול לעזוב את ביתו או את עירו ובוודאי לא את סוריה. מותר לו לבצע פעולות פשוטות תחת עינם הפקוחה של שירותי-הביטחון (ויש הרבה שירותי-ביטחון כאלה שתפקידם, בין היתר, הוא גם לרגל זה כנגד זה). סוריה היא, ללא ספק, גן-עדן לאנשים הסובלים מאוטיזם פוליטי.

הקדרות שיש כיום בסוריה אינה נובעת רק בשל המבנה הטופוגרפי שלה, אלא נובעת מרצף של כישלונות פוליטיים - פנימיים ובינלאומיים. מצבו של בשאר אל-אסד בתוך סוריה ובתוך משפחתו כל כך רעוע עד שהוא אפילו חשש לצאת לועידת המדינות הבלתי-מזדהות שנערכה בקובה לפני ימים אחדים. מושא הערצתו – נסראללה – עדיין מתחבא בבונקר ואף מתחשבן במרירות עם הלבנונים והעולם-הערבי. למרות מה שנדמה לנו לעיתים, המצב באיראן גם לא מזהיר כלל, וכל תרועות הניצחון היוצאות מסוריה ואיראן אינן מצליחות להסתיר את פניהם העגומות של "החוגגים".

הדו"ח הקודר התפרסם לאחרונה באתר של הוועדה הסורית לזכויות אדם גם בשפה האנגלית, והוא פתוח לעיונו של הציבור הרחב בעולם – גם לכאלה העורכים ביקורים בסוריה. פרשה אחת הנוגעת לדו"ח תבהיר על מה מדובר:

ב-12 במאי 2006, התאגדו מאות אנשי-רוח סורים ולבנונים וחתמו על הצהרה משותפת שכונתה "הצהרת ביירות-דמשק/הצהרת דמשק-ביירות". כבר בפתיחה של ההצהרה ניתן תיאור מפורט להידרדרות היחסים בין שתי המדינות בתקופה הנדונה שכללו רציחות פוליטיות של אישים לבנונים כמו פוליטיקאים, אנשי-רוח, אנשי תקשורת וסתם אזרחים לבנונים מן השורה. כמו כן, ההצהרה פירטה את הצעדים שיש לנקוט מיידית במטרה להביא לתפנית מלאה ביחסי שתי המדינות. כבר בסעיף הראשון החותמים קראו לסוריה להכיר בלבנון כמדינה עצמאית; לסמן את הגבולות בין שתי המדינות; וכן להקים נציגות דיפלומטית בבירותיהן של שתי המדינות.

לכאורה זהו עניין פשוט בעיני כל הומניסט אמיתי, בין אם הוא סורי, לבנוני, ירדני, מצרי, ישראלי או ערבי-נוצרי. אולם לא בעיני סוריה ובעלי-בריתה הסובלים מאוטיזם פוליטי. למי שלא יודע, סוריה אינה מכירה בלבנון כ"מדינה עצמאית", על כן לדעתה "אין צורך לקיים שום נציגות דיפלומטית רשמית בלבנון". באידיאולוגיה של מפלגת הבעת' העלווית, שחאפז אל-אסד טיפח במשך שנים רבות, לבנון היא חלק אינטגרלי מסוריה-הגדולה.

התגובה הסורית להצהרה המשותפת היתה חריפה ביותר. ימים אחדים לאחר פרסום ההצהרה נעצר העיתונאי הסורי מישל כילו שחתם על ההצהרה המשותפת. מדיווח שנמסר באתר אינטרנט ליברלי והובא על-ידי אתר ממר"י באחד מדיווחיו, נאמר כי שופט סורי הוציא צו-מעצר נגד כילו והיפנה כלפיו אישומים הכוללים את הסעיפים האלה: החלשת הרגש הלאומי, יצירת רגשי קנאות אתנית או דתית, פרסום ידיעות כוזבות או מוגזמות העלולות לפגוע בכבודה של המדינה או במעמדה, גינוי או פגיעה בנשיא, בבתי המשפט, ברשויות הממשלתיות, בצבא, במנהל הציבורי או בפקיד המבצע את השלטון הציבורי במסגרת תפקידו או עבודתו. על-פי החוק הסורי העונש בסעיפים אלה יכול לנוע ממאסר לתקופה מסוימת ועד להוצאה להורג.

יחד עם מישל כילו נעצרו עוד עשרות אנשי-רוח סוריים כמו: אנוואר אל-בוני, מחמוד מרעי, נידאל דרוויש ועוד. לאחר מעצרם של אישים אלה, יצאה הודעה מפי מאמון אל-חומסי – חבר פרלמנט שלעבר – שבה נאמר כי "לפחות שלושה עשר אנשים נעצרו במהלך גל המעצרים הזה, אך ישנם מאות אסירים פוליטיים בסוריה ואנו רוצים לשחרר את כולם, שכן אסור לכלוא אדם רק משום שהביע את דעתו". וכך המשיך חומסי לתאר את המצב בסוריה: "בימים קשים אלה, לאחר שהמשטר הסורי הסלים את הדיכוי שלו, את הפרות זכויות האדם שלו ואת התנהגותו הסותרת את כל הכללים המקובלים והאמנות הבינ"ל, את ההסכמים החתומים ואת החוקה הסורית - המעגנת בתוכה את חופש הביטוי בדרכי שלום - יצאתי מסוריה כשאני נושא עמי את קריאת החירות לאסירים שנעצרו בגלל הבעת דעה או מעשה הנובע מאקט של מצפון. אנשים אלה שהקדישו את עצמם למען החירות - הם ומשפחותיהם - סובלים מעושק, מקיפוח ומאימה למען העברת מסר של חירות וההתנגדות לעריצות ולשחיתות, וכדי שהעם הסורי ייהנה מטוב ארצו בצורה שוויונית וצודקת".

על-פי דיווחים שונים שנמסרו בשנים האחרונות מפי ארגונים לזכויות אדם, ישנם אלפי נעדרים בסוריה שנעלמו כלא-היו לאחר שנעצרו בידי שירותי-הביטחון של סוריה, או הובאו מלבנון לסוריה. יש הנוקבים בכמה אלפים ויש הנוקבים במספר 17,000 איש הכוללים סורים, לבנונים ופלסטינים.

אך מאידך, יש אלפי סורים הפועלים במסגרות אופוזיציוניות שונות ומגוונות הן בסוריה עצמה, אך ברובן מחוצה לה – בעיקר בבירות מערביות אך גם בארצות ערביות כמו טוניסיה, מרוקו ומצרים. כך למשל, לאחרונה קמה "החזית להצלה לאומית בסוריה" בנהגת עבד אל-חלים חאדם (מי שהיה סגן-הנשיא עד לשנת 2005), ועלי אל-ביאנוני מנהיג "האחים המוסלמים" בסוריה, המתגורר מחוץ לארצו כבר שנים רבות. זהו ניסיון נוסף להקים אופוזיציה רחבה בדומה ל"ברית הלאומית לשחרור סוריה" שנוסדה בשנת 1982 בידי וותיקי מפלגת הבעת' ומייסדיה שהתאגדו בפריז כנגד שלטונו של חאפז אל-אסד לאחר הטבח באל-חמה. חדאם היה אחראי בין היתר לדיכוי של התנועות הדמוקרטיות שהתפתחו בתקופת ה"אביב של דמשק" – תקופה שהחלה עם עלייתו של בשאר אל-אסד לשלטון והסתיימה בסוף 2001. למרות אישיותו ופעילותו הבעייתית של חדאם כסגן-הנשיא, רבים רואים בעזיבתו את סוריה כסימן נוסף להתפוררות הפנימית של המשטר.

מה שבשאר ובשארה לא מבינים הוא שסוריה נמצאת תחת כרסום פנימי וחיצוני מתמשך. אך, שניהם מזינים האחד את השני בפנטזיה נאצריסטית על איחודו של העולם-הערבי (או לפחות איחודו של הסהר-הפורה) תחת המטריה הסורית והעומד בראשה. לשם כך, מותר לחבור לכל גורם ערבי, למשל לחיזבאללה או לעיתון הלבנוני הפרו-סורי אל-ספיר ולבעלי-ברית זמניים, כדי לחסל את העצמאות הלבנונית. אך האמת היא, שבשאר אל-אסד בעיני ח"כ עזמי בשארה הנוצרי הוא בסך הכל כלי באמצעותו בשארה רוצה להגשים את תוכניתו הידועה כמעט לכל ישראלי, בדיוק כפי שאיראן מוכנה להילחם בישראל עד הסורי והלבנוני האחרון, או כפי שסוריה מוכנה להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון.

ההרס והחורבן שהמיטו המשטרים הערבים על עמיהם בשנים האחרונות הם סרח-עודף בדרך להגשמת המטרה בעיני ח"כ עזמי בשארה. אז מה זה עוד כמה אלפי אסירים פוליטיים הנמקים בכלא הסורי (חלקם כבר לא בחיים) ממש מול עיניו של ח"כ עזמי בשארה בעת שערך ביקור בדמשק? ולגבי שאלת נסיעתו למדינת-אויב, על כך צריכה להכריע המערכת המשפטית בישראל - אם יהיה לה מספיק אומץ להציב גבולות של מותר ואסור גם לגבי ח"כ ערבי-נוצרי.
----
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מה שח"כ עזמי בשארה לא רצה לראות בסוריה", 21 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.

Monday, September 18, 2006

?מי רצח את העיתונאי מוחמד טהא

ב-6 בספטמבר 2006 נמצאה גופתו של העיתונאי מוחמד טהא בחרטום, בירת סודאן, שעות אחדות לאחר שנחטף סמוך לביתו, כשהיא ערופת ראש. לדברי משטרת חרטום, ידיו ורגליו של טהא היו כפותות כשראשו הכרות נמצא ליד גופתו. מי בעצם רצה בחיסולו של טהא ועל איזה רקע הוא זכה ליחס נורא שכזה מידי בני עמו?

מוחמד טהא מוחמד אחמד, יליד 1956, היה חבר ב"חזית הלאומית האסלאמית" שתפסה את השלטון ה-1989 והשליטה את חוקי ה"שריעה" (ההלכה המוסלמית) על תושבי סודאן - למעט על בני העדה הנוצרית שלגביהם נאמר כי "חוקים אלה יחולו עליהם בעתיד כלשהו".

מוחמד טהא מעורר מחלוקת
טהא היה העורך הראשי של העיתון היומי אל-וויפאק (al-Wifaq) בשפה הערבית. הוא ניצל את קירבתו למוקדי הממשל בסודאן כדי לפרסם מאמרים שנויים-במחלוקת גם אם הם לא תאמו תמיד את הקו הרשמי של הממשלה. כך למשל, הוא יצא נגד מדיניותם של ארגונים אסלאמיים בכל הנוגע לרצח העם המתרחש בחבל דארפור שמערב סודאן, הוא מחה על סירובם של ארגונים סודאניים לשתף פעולה עם ארגונים בינלאומיים, ולמרות היותו חבר לשעבר ב"חזית הלאומית האסלאמית" הוא לא היסס להתריע מההשפעה המזיקה הנגרמת מאיסלאם הרדיקלי על מערכת היחסים השברירית הקיימת בין העדות השונות בסודאן. טהא בהיותו אדם מאמין, כנראה רצה איסלאם שפוי מעט יותר.

פעילותו העיתונאית של טהא גרמה כאב-ראש לא קטן לממשלת סודאן מחד-גיסא, ועוררה תגובה נזעמת מצד חוגי האיסלאם הרדיקלי מאידך. לעיתים טהא חש שהוא נמצא בין הפטיש לסדן, אך הוא המשיך לפרסם את מאמריו גם מבלי לבצע בדיקה מקיפה על טיב המקורות, דבר שגרם, בסופו של דבר, לתגובה חריפה ויוצאת-דופן מצד חוגים אסלאמיים בסודאן ואף מצד חוגים רדיקליים במדינות מוסלמיות נוספות. נקודה זו תובהר בהמשך המאמר.

ככל הידוע, ניסיון ההתנקשות הראשון במוחמד טהא התרחש בספטמבר 2000 בעת שמשאית קטנה ניסתה לדרוס אותו. ניסיון ההתנקשות בטהא, שנפצע קל יחסית, הדליק תמרור אזהרה בקרב חוגים ליברליים בסודאן ומחוצה לה, ואלה מיהרו לפרסם תגובה שקראה לממשלה הסודנית לשמור על חופש הביטוי במדינה ולהעניק הגנה לעיתונאים מקומיים וזרים כאחד. הממשלה הסודאנית העניקה הגנה מסוימת למוחמד טהא, אך במקביל גם אסרה על התקשורת הסודאנית לדווח על ניסיון ההתנקשות. הועלתה סברה כי שליחיו של ד"ר אל-תוראבי ביצעו את המעשה בשל מאמר שטהא כתב בו גינה את פעילותו הפוליטית והדתית של ד"ר אל-תוראבי.

"הבלתי יודע בחיי הנביא"
בתחילת 2005 פרסם מוחמד טהא בעיתונו, אל-וויפאק, סדרת מאמרים החושפים, לכאורה, פרטים שלא היו ידועים עד כה מחיי הנביא מוחמד. המסגרת הכללית של המאמרים עסקה במוצאו האמיתי של הנביא מוחמד הסותר את המסורת המוסלמית שהונחלה למאמינים מאז עליית האיסלאם. טהא התבסס במאמריו על ספר בשם "הבלתי ידוע בחיי הנביא" שהתפרסם באתר אינטרנט ומחברו היה ד"ר אל-מקריזי.

מרגע פרסום המאמרים, החלה מערכת הסתה נגד טהא שהתנהלה בסודאן וברחבי-העולם המוסלמי והיא לא פסקה עד לרגע חטיפתו ב-5 בספטמבר 2006, מעט לפני חצות של אותו יום. טהא הוכרז כ"כופר" שביזה את הנביא, ולכן דינו מוות. וכאן נשאלת השאלה, מה גרם לטהא לפרסם פרקים מהספר המעלים ספק במוצאו של הנביא למרות היותו של טהא מוסלמי אדוק ומאמין? והתשובה היא שכנראה טהא לא בדק לאשורו את המקור האמיתי של הספר, ואולי מה שבאמת הטעה אותו היה שמו של המחבר – ד"ר מקריזי. להערכתי, טהא חשב שמדובר בהיסטוריון המצרי הידוע אל-מקריזי (al-Makrizi) בן המאה ה-15, שנחשב לאחד מההיסטוריונים החשובים של מצרים באותה עת. אל-מקריזי של בן המאה ה-15 אף כתב חיבור על היחסים בין הקופטים במצרים לחליפות המוסלמית במאה ה-13.

בדיקה פשוטה של האתר בו הספר התפרסם, מעלה כי האתר פועל בשם גוף נוצרי המטיף למוסלמים להמיר את דתם לנצרות. האתר פועל מזה שנים אחדות מארה"ב וה"דומיין" (כתובת האתר), נקנה בארה"ב. אפשר שהאתר פועל בהשראה של ארגון קופטי על רקע היחסים המתוחים בין הקופטים למוסלמים במצרים. גם התואר ד"ר שהוצמד לשמו של אל-מקריזי היה צריך להעלות ספקות בליבו של טהא, שכן תואר כזה לא היה קיים במצרים בתקופתו של אל-מקריזי.

מייד לאחר פרסום המאמרים בעיתון אל-וויפאק, החלו תגובות הנזעמות בקרב הציבור המוסלמי להתפשט כאש בשדה קוצים. טהא החל לקבל איומים ישירים על חייו, אנשי דת קראו לפגוע בו פיזית, אחדים ביקשו לחסלו ואחרים הוציאו פסקי-הלכה המתירים את דמו. בשל הלחצים שהופעלו מארגונים אסלאמיים ממשלת סודאן העמידה לדין את טהא, הוא נעצר לימים אחדים, עיתונו נסגר לשלושה חודשים והוטל על העיתון לשלם קנס בגובה של כמה אלפי דולרים אמריקאיים (התל"ג לנפש בסודאן עומד על כ-2,000 דולר לשנה).

בשעה שנערך משפטו של מוחמד טהא, אלפי אנשים התגודדו מחוץ לכותלי בית-המשפט וקראו לעבר השופטים להטיל עליו עונש מוות בשל פגיעה באיסלאם ובנביא מוחמד. מנגד, טהא פרסם פעמים רבות דברי הסבר על כך שהוא הוטעה וכי פרסום הספר נעשה, כנראה, על-ידי "פרובוקטור ציוני". כל דברי ההסבר האלה לא הועילו לו, ושמו לא ירד מרשימת "הכופרים שדמם מותר". שמו של טהא, ברשימת "הכופרים שדמם הותר" התנוסס לצד שמותיהם של אנשי-רוח אחרים שעוררו את זעמו של הציבור המוסלמי בשל דבריהם נגד האיסלאם ונביאו.

ההתנכלויות למוחמד טהא המשיכו גם לאחר המשפט וגם לאחר דברי ההסבר שנגעו לפרסום המאמרים שעוררו את כל המהומה הדתית והפוליטית במדינה. במרס 2006, בניין המערכת של העיתון אל-וויפאק הוצת ועלה באש. בעקבות ההצתה נגרם נזק כבד לבניין.

רצח בשיטת אל-קעידה
מייד לאחר שהתגלתה גופתו כרותת הראש של מוחמד טהא ב-6 בספטמבר, הועלתה סברה כי המעשה בוצע בידי ארגון סודאני בהשראתו של ארגון אל-קעידה במטרה לייבא לסודאן את שיטותיו האכזריות של אל-זרקאווי בעיראק. אל-זרקאווי היה מבכירי ארגון אל-קעידה עד שחוסל ביוני 2006 בידי כוחות אמריקאים. במילים אחרות, מוחמד טהא היה "מועמד נוח" דרכו הועבר מסר פוליטי ודתי חד-משמעי לכל מוסלמי המעלה בדעתו לחרוג מהזרם הכללי של האיסלאם הרדיקלי.
----
מאת: ד"ר יוחאי סלע, מי רצח את העיתונאי מוחמד טהא? 18 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.

Tuesday, September 12, 2006

ואליד ג'ונבלט – משל לפרדוקס הלבנוני

ב-28 ביולי 2006, התארח ואליד ג'ונבלט לראיון ממושך בתחנת הטלוויזיה הפופולארית "אל-מוסתקבל" של משפחת אל-חרירי. הראיון, שנערך בידי אחד מהכתבים הבכירים של התחנה, עורר תגובות רבות בישראל, בעולם-הערבי ובמערב. דבריו הנוקבים כלפי חיזבאללה, נסראללה, סוריה ואיראן שודרו שוב ושוב, הן בתחנת "אל-מוסתקבל" והן בערוצים נוספים. מה בעצם אמר ג'ונבלט שחיזק כמה הנחות רווחות הן בקרב אוהדיו וגם בקרב יריביו? אך, תחילה כמה מילים על האישיות הסגנונית הזו שרבים מהעיתונאים בעולם-הערבי משחרים לפתחה. ראשית יש לומר, שבישראל מתבשמים מאמירותיו בנוגע לסוריה וחסן נסראללה. אך השאלה היא, האם באמת זאת כל התמונה כפי שמצטיירת לגביו בישראל?

ואליד ג'ונבלט, בן העדה הדרוזית, נולד באוגוסט 1949. אביו, כמאל ג'ונבלט (1917-1977), היה סופר, משורר, סוציאליסט, מייסד "המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית" והמנהיג המיתולוגי של הדרוזים בלבנון. כמאל ג'ונבלט הפך לאחד מהדמויות הנערצות בלבנון עד לחיסולו בידי סוכנים סורים ב-1977 בשל התנגדותו למעורבותה של סוריה בלבנון. עד לחיסולו של אביו, ג'ונבלט הבן התרחק מעיסוק בפוליטיקה הלבנונית וסירב להיכנע למסורת הדרוזית הנוקשה: הוא למד באוניברסיטה האמריקאית בביירות, בילה את רוב זמנו כבחור צעיר במועדוני הלילה של ביירות ופריז, נשא אישה ירדנית והעדיף מכנסי ג'ינס על פני לבוש דרוזי מסורתי. אך ביום בו נרצח אביו, גורלו השתנה והוא נכנס באומץ-לב לנעלי אביו, תחילה בהיסוס רב, שכן העדה הדרוזית נהתה בהערצה אחרי אביו. ככל שגבר בטחונו הפוליטי וככל שביטא עמדות עצמאיות, הוא הצליח לרכוש אהדה רבה הן בקרב העדה והן במסגרות הפוליטיות המגוונות של לבנון המחולקת לעדות ודתות רבות. בעקבות רצח אביו, הוא למד שיעור חשוב בהישרדות בפוליטיקה הלבנונית. דהיינו, על-מנת לשרוד מול כוחות עוינים, יש לנהל תמרונים פוליטיים גם אם נדרשת מידה רבה של ציניות, במטרה לשמר את מעמדה של העדה הדרוזית בלבנון.

המדיניות כלפי סוריה
שבועות אחדים לאחר חיסולו של אביו, נסע ואליד ג'ונבלט לדמשק למפגש היכרות עם הנשיא הסורי חאפז אל-אסד. בעקבות המפגש, נערכה גם "שיחת הבהרה" עם אסד. לאחר שחזר ג'ונבלט ללבנון הוא לא הוציא מילה אחת בגנות סוריה במשך שנים אחדות. אך הדברים השתנו שהחלה מלחמת לבנון ב-1982: תחילה ניהל מגעים עם ישראל להקמת אוטונומיה דרוזית; עבר לדמשק כדי להשיג תמיכה מהסורים; בעזרת סוריה הוא ביסס שליטה מלאה של הדרוזים בהרי השוף לאחר מלחמה עקובה מדם נגד הנוצרים; שמר על יחסים הדוקים עם סוריה לאורך כל שנות ה-80; תחת המטריה הסורית ג'ונבלט נבחר לפרלמנט ב-1992 וב-1996; וכן, הוא שמר על נתיב הידברות עם מדינות שכנות ורחוקות כאחד - בדרך כלל בערוצים חשאיים.

לאחר מותו של חאפז אל-אסד בשנת 2000, השתנתה מדיניותה של סוריה כלפי חסן נסראללה וארגון חיזבאללה. בשאר של-אסד שתפס את השלטון לאחר מותו של אביו, העניק תמיכה גורפת לחיזבאללה שבאה לידי ביטוי גם בהעברת כמויות עצומות של נשק וציוד מתוחכם לארגון. מלבד העזרה החומרית, סוריה שימשה מטריית הגנה לחיזבאללה בלבנון, בעוד שאיראן החלה לעצב את חיזבאללה בדרום-לבנון כדיביזיה איראנית מחומשת היטב עם תורת-לחימה שנלמדה היטב מהלחימה של צה"ל בשטחים.

התפנית המלאה שסוריה עברה בהנהגת באשר אל-אסד, גרמה למהפך תודעתי מסוים אצל ואליד ג'ונלבט. הוא חבר לרפיק אל-חרירי והחל להשמיע קריאות נגד מעורבותה של סוריה בפוליטיקה הלבנונית. מעט לפני חיסולו של אל-חרירי בידי המודיעין הסורי בראשית 2005, פוליטיקאים לבנונים המקורבים לסוריה רמזו לו, בלשון ברורה, כי הוא יעד לחיסול אם לא יחדל ממדיניותו האנטי-סורית. באותה עת, ג'ונבלט שיער כי ימיה של סוריה בלבנון ספורים וכי יש להגביר את הלחץ על סוריה לחדול מלבחוש בפוליטיקה הפנימית של לבנון. ככל שגברה התנגדותו לסוריה כך הוא צבר אהדה ציבורית רחבה בלבנון. עם חיסולו של רפיק אל-חרירי זו היתה אחת משעותיו הגדולות של ג'ונלבט שהחל להתבלט כמנהיג לאומי בעל שיעור קומה.

כשחוסל רפיק אל-חרירי, נזכרו רבים מאזרחי לבנון בחיסולו של כמאל ג'ונבלט, אביו של ואליד. וכך כתב עלי חמאדה בעיתון הלבנוני "אל-נהאר", מייד לאחר חיסולו של אל-חרירי: כמו שרצחו את כמאל ג'ונבלט והשליכו אותו מדמם בראש חוצות בשנת 1977, כך פוצצו חצי עיר, רצחו את רפיק אל-חרירי והפכו את גופו לפחם שרוף. זה המשטר וזה הגיונו עוד מראשיתו – משטר הרוצח את המתנגדים ושורף את גופו של מי שמעז לעמוד מולו. משטר נפשע, נוקם ונוטר שאינו נרתע מלהגביר את הטרור נגד אנשים עצמאיים, ריבוניים ובני חורין. רפיק אל-חרירי שנפל כשהיד למען העצמאות איננו הראשון במסכת הפשעים ואולי איננו האחרון. לפיכך, צריך שלא ייווצר מצב שדמו נשפך לשווא ושלבנון לא תהיה שבויה מכאן והלאה בידי המדיניות המאפיונרית הזאת".

בבחירות שנערכו בלבנון במאי-יוני 2005, ג'ונבלט חבר לחיזבאללה כחלק מהמשחק הפוליטי כדי למנוע דומיננטיות של קבוצה אחת על חברתה, דהיינו, דומיננטיות של עדה אחת על עדה אחרת או השפעה אחת על השפעה אחרת. לכאורה, המדיניות של ג'ונלבט מאז סוף שנות ה-70 של המאה הקודמת נראית תמוהה. על כן נשאלת השאלה מה באמת מניע אותו לפעול כפי שהוא פעול?

ג'ונבלט הוא בעצם דוגמא לפרדוקס הערבי והלבנוני – חוסר זהות ברורה ומוגדרת למרות הניסיון ליצור מכניזמים של "ערביות". הזהות "הערבית" במזה"ת מורכבת ממספר זהויות חזקות הרבה יותר מהרעיון "הערביות" בעלמא, כמו: השבט, החמולה, המשפחה, העדה, הדת, הכפר, העיר, השפה ועוד. למרות הנטייה לראות את העולם-הערבי כמונוליטי, הזרמים שבאים לידי ביטוי בואליד ג'ונבלט מציגים יפה את הבעייתיות של הזהויות השונות המרכיבות את האזור. מהיבט הזה לישראלים יש חיים קלים, שכן המושגים עם-ישראל, ארץ-ישראל ותורת-ישראל תוחמים יפה את הגבולות בצורה די הדוקה בניגוד למתרחש בעולם-הערבי. לבנון היא בעצם מיקרו-קוסמוס של העולם הערבי, שכן מה שמתחולל בה, יתרחש בסופו של דבר גם בסוריה, בעיראק, בירדן ואולי אף במצרים שיש בה מיעוט קופטי גדול.

מקורות לבנונים המקורבים לואליד ג'ונבלט מעלים את התמונה הבאה השופכת מעט אור על דמותו ומדיניותו כלפי חיזבאללה, סוריה, איראן וישראל:
הוא קנאי לעדתו הדרוזית – בעיקר בלבנון, אך גם במקומות אחרים במזה"ת. למען שרידותה של העדה הדרוזית בלבנון הוא מוכן להחליף נאמנויות. הוא יחבור בצורה גורפת לגורם כלשהו רק אם ידע בוודאות שעדתו תצא נשכרת מכך. הוא מתנגד לכל התערבות זרה בעניינים הפנימיים בלבנון. הוא מאמין באחדותה של לבנון אך אינו מאמין שיש דבר כזה זהות אתנית "לבנונית". הוא נמנע בכל קשר ישיר עם גורמים ישראלים. הוא בעד נסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים. הוא בעד פיגועי התאבדות נגד ישראלים. הוא בעד הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אין לו כל רצון לסייע לישראל במאבקה נגד חיזבאללה. ב-2004 הוא קרא לדרוזים בישראל לא לשרת בצבא, אך זו היתה "קריאת הזדהות" לנוכח האירועים בשטחים בעקבות מלחמת טרור המתאבדים שהחלה בשנת 2000. הוא אינו סומך על נאמנותה של ישראל כלפי ידידיה בלבנון, והוא חושב שישראל טעתה קשות שהיא החליטה להסתמך על הנוצרים בלבנון ב-1982. אם רעיון "האחדות הלבנונית" יקרוס, הוא ישקול להקים קנטון דרוזי בהרי השוף. לעדה הדרוזית כמו לעדה הנוצרית בלבנון, אין כל רצון לחיות במדינה הלבנונית כפי שהקופטים במצרים חיים תחת הדומיננטיות של האיסלאם.

הראיון באל-מוסתקבל
הראיון שנערך עם ואליד ג'ונבלט ב-28 ביולי 2006, עורר הדים ברחבי לבנון ובישראל, שכן נדמה היה כי ואליד ג'ונלבט הילל את "הניצחון" של חיזבאללה מול חיילי צה"ל. וכך אמר ג'ונלבט: " היום חיזבאללה מנצח מבלי לשים לב לאופי המאבק. אני צופה שיהיה גרוע יותר, אבל חיזבאללה ימשיך ויטען כי הוא מנצח. אנו נהפוך לארץ חרבה אשר נספחת לסוריה ואיראן שרוצות לנהל משא ומתן עם ארצות-הברית על שרידי המולדת הלבנונית". בראיונות נוספים שהוא העניק לאמצעי התקשורת, ימים אחדים לפני כן, הוא שב וחזר על דבריו בעניין "נצחונו" של חיזבאללה מול חיילי צה"ל. דבריו שנאמרו בציניות רבה על חיזבאללה, נאמרו גם על רקע התדמית של הקרב בבינת ג'ביל בתקשורת הערבית וכדי לרצות מעט את דעת-הקהל הלבנונית. ויחד עם זאת, הדברים נאמרו באופן כזה שנדמה היה כי כושר-העמידה של חיזבאללה מול חיילי צה"ל הותיר בו רושם כלשהו.

נקודה נוספת חשובה בראיון התבטאה בדברים האלה: "אין משמעות לכבוד ללא חירות, דמוקרטיה, פלורליזם, עיתונות חופשית וכיבוד דעתו של האחר. הכבוד אינו רק טילים, נפילה לשם שמים, מעשי גבורה ודעות כמו של נועם חומסקי ודומיהם, שאחד מהם יושב בכנסת ישראל, אשר אינם מתעניינים בשני שלישים מהעם הלבנוני הדורש חירות ועצמאות". דברים אלה נאמרו גם על רקע הראיון שנסראללה העניק לערוץ אל-ג'זירה ב-20 ביולי 2006. ובכן, מיהו אותו חבר-כנסת בדבריו של ג'ונבלט? ומדוע טרח ג'ונלבט להזכיר אותו?

כוונתו של ג'ונלבט היתה לח"כ עזמי בשארה הנוצרי שביקר בלבנון לאחר רצח רפיק אל-חרירי. לפני שנים אחדות, כשג'ונלבט ביצע תפנית פוליטית נוספת לעבר סוריה, הוא קיבל המלצה להיפגש גם עם ח"כ עזמי בשארה. גורמים לבנוניים המכירים היטב את ח"כ בשארה, המליצו בכל תוקף לג'ונבלט להתרחק מח"כ בשארה בשל תמיכתו העיוורת בסוריה ובחיזבאללה. למרות ההמלצה השלילית על ח"כ בשארה, ג'ונלבט ניהל שיחות ישירות ועקיפות עם ח"כ בשארה כדי לתהות על קנקנו.

לח"כ בשארה יש קשרים הדוקים עם העיתון הלבנוני "אל-ספיר" ועם עורכו הראשי של העיתון טלטל סולימאן. "אל-ספיר" שם לו למטרה לקדם את מטרותיה של סוריה בלבנון ולחזק את מעמדם של חסן נסראללה וחיזבאללה בזירה הלבנונית. העיתון מחזיק פרשן לענייני ישראל בשם חלמי מוסא, המנתח את האירועים בישראל על-פי הפרשנות הסורית ועל פי מה שנמסר לו מישראל. כשהתברר לג'ונבלט מהו התפקיד שלקח על עצמו ח"כ עמזי בשארה בלבנון, "עבר חתול שחור" בינו לבין בשארה – כפי שמציינים זאת מקורות לבנוניים המקורבים לג'ונבלט. על כן, בראיון ל"אל-מוסתקבל", ג'ונלבט טרח להזכיר את "חבר הכנסת הישראלי" המתעניין רק בשליש מהעם הלבנוני, דהיינו מתעניין בשיעים בלבד ובארגון חיזבאללה כחוד-החנית של סוריה בלבנון.

למרות דעתו של ג'ונבלט על ישראל במאבקה עם הפלסטינים, הוא יודע - כפי שאחרים יודעים - שאם חיזבאללה לא יוכה קשות, שום גורם לבנוני לא יעיז לקחת על עצמו להתעמת עם חיזבאללה הנתמך בידי סוריה ואיראן. ג'ונלבט אף יודע שהוא נמצא על הכוונת של שירותי המודיעין הסורי המחכים לשעת-כושר כדי להיפטר ממנו בשל עמדתו התקיפה נגד סוריה ובעלי-בריתה בלבנון - כפי שאירע לאישים לבנונים אחרים כמו רפיק אל-חרירי המנוח.
----
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ואליד ג'ונבלט – משל לפרדוקס הלבנוני", 12 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.