Thursday, February 16, 2006

עשרים וארבע שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה

בפברואר 1982 פשטו כוחות סוריים על העיר אל-חמה וערכו טבח בתושבי העיר שנחשדו כאוהדי "האחים המוסלמים". במהלך הקרבות בעיר נרצחו עשרות אלפי איש, העיר אל-חמה ברובה נהרסה וכמיליון סורים עזבו את המדינה. לאחר הטבח התאגדו גופים אופוזיציונים והקימו את "הברית הלאומית לשחרור סוריה". מאמר זה עוסק ב"ברית" ובאישים המרכזיים שפעלו בה.
בתחילת מרץ 1982 נפגשו נציגי אופוזיציה אחדים, בפריז בירת צרפת, במטרה להטוות את דרך הפעולה הרצוי להפלת משטרו של חאפז אל-אסד.[1] המגעים בין קבוצות האופוזיציה התנהלו במשך תקופה ארוכה ולמעשה החלו כבר ב-1979-1980. אולם רק לאחר הטבח באל-חמה, ותוצאותיו על תנועת "האחים המוסלמים", דרבנו את הגופים האופוזיציוניים להגביר את מאמציהם לגבש ברית מאוחדת, שבכוחות משותפים ניתן יהיה להפיל את משטרו של אסד. לשם כך היה צורך בהכנה כלשהי על-מנת לבסס מצע משותף שמבחינה אידיאולוגית יבליט את המכנה המשותף בין כל ארגוני האופוזיציה. לפיכך היה צורך בוויתורים הדדיים כדי להגיע לעמק השווה במטרה לנטרל את ההבדלים האידיאולוגיים העלולים לטרפד את שיתוף הפעולה עתידי בין הארגונים השונים. בחירת השם של הברית, נועדה לעצב תודעה פוליטית ברורה, מקומית ובינלאומית, בכך שלמעשה סוריה נמצאת תחת שלטון זר ויש לשחרר את סוריה משליטה זו.

בהודעת היסוד של "הברית הלאומית לשחרור סוריה" נאמר כי יש לנהל מאבק-עממי מזוין במטרה לסלק את משטרו אל הנשיא אסד "והמיעוט העלווי המחזיק בלעדית במוסדות השלטון בדמשק".[2] בהודעה נמסר כי "כל מתנגדי השלטון שפעלו בעבר באופן עצמאי החליטו לאחד את הכוחות". וזאת היתה גם דעתו של עלי ביאנוני, אחד משלושת המנהיגים המובילים של תנועת "האחים המוסלמים", כשערך ביקור בפריז באותה עת. העיתון הפריזאי לה-מאטן הוסיף כי ב-11 במרץ 1982, נציגים אחדים של ארגוני האופוזיציה מסוריה נפגשו במטרה ליצור "חזית לאומית לשחרור סוריה" ולאמץ אמנה שאחד מעקרונותיה יוחד ל"מאבק עממי מזוין במטרה להפעיל את המשטר הנוכחי".[3] דבריו של ביאנוני נאמרו בנוכחות ד"ר דרוויש שהיה הדובר של "החזית האסלאמית" באירופה, שהיה לה אינטרס ברור שתושבי סוריה יתקוממו נגד המשטר החילוני של חאפז אל-אסד.

ה"אמנה" שהתגבשה בועידת היסוד של "הברית" קיבלה את תמיכתם של "האחים המוסלמים", של "מפלגת הבעת' הסוציאליסטית" בעלת הנטיות הפרו-עיראקיות, של "החזית האסלאמית", של "המפלגה הסוציאליסטית הערבית" ושל אישים פוליטיים אחדים שפעלו באופן עצמאי מחוץ לסוריה.

ה"אמנה" שהודפסה וחולקה ברבים הכילה 16 סעיפים. היא הדגישה כי לאחר שהשלטון העלווי יפול "תקום ממשלה זמנית שתארגן במהירות האפשרית בחירות לפרלמנט במטרה לחוקק חוקה קבועה".[4] בנוסף לכך, המשטר החדש שיקום יהיה משטר תחוקתי שיתבסס על הפרדת רשויות והבטחת הפלורליזם הפוליטי ושוויון בין האזרחים. לטענת מנסחי ה"אמנה", משטר מעין זה הוא רצונו של העם הסורי. הסעיף שנגע לענייני הדת במדינה, מורה על פשרה שהושגה בין הארגונים השונים שבחלקם היו חילונים באורח-בולט: ב"אמנה" נכתב כי האיסלאם יהיה דת המדינה, אולם על-מנת לגשר בין היסודות המוסלמים ב"ברית" לבין היסודות הנוצריים שבה, נכתב כי הזכויות של הלא-מוסלמים ישמרו. ה"האמנה" שמה דגש גם על ראורגניזציה של הצבא ומוסדות המדינה על בסיס של תחרות הוגנת ושוויון, במטרה לשמור על האחדות הלאומית. כמו כן, ב"אמנה" נכתב כי יש להביא לשינוי במצב הכלכלי הקשה השורר בסוריה, תוך שימת דגש על הטיפול בעושק ובשחיתות המאפיינים את הכלכלה במדינה. עוד נאמר כי משפחות הקורבנות ואלה שנפגעו מידי המשטר של אסד יזכו לפיצוי הולם. ה"אמנה" עסקה גם בנושאים בינלאומיים בכך שניתנה הצהרה כי יש לשחרר את פלסטין מהציונים; ניתנה הצהרת תמיכה באש"ף; ניתנה תמיכה באחדות הערבית; והוחלט של שמירת העיקרון של אי-הזדהות במאבקים בינלאומיים.

מעבר למה שנאמר ב"אמנה", דבריו של ביאנוני, לעיתון לה-מאטן, שפכו אור על נושאים אחרים שהעסיקו את הציבור הסורי בכללותו. כתב העיתון שאל את ביאנוני בעניין האינטרס הסורי בלבנון. ביאנוני השיב באופן ברור ש"לבנון שייכת ללבנונים, ולפיכך לסוריה אין שום עניין מיוחד לגביה". זה היה רמז ברור וגלוי למעורבות השנויה-במחלוקת של סוריה בלבנון, שנתקלה בהתנגדות עזה מצד חוגים אופוזיציוניים בסוריה ומחוצה לה. ביאנוני טען, כי הביקורת העיקרית של האופוזיציה כלפי אסד, נגעה למשטרו שמייצג את "הרוע הגלום בפוליטיקה הכיתית (העלווית) שהמדינה טרם התנסתה בה בהיסטוריה הארוכה שלה. הודות לכך מיעוט דתי – (העלווים) המהווים כ-12 אחוזים מהאוכלוסייה – תפסו את כל עמדות המפתח במדינה, בצבא ובשירותי הביטחון".[5] דעתו של ביאנוני היתה כי המשטר של חאפז אל-אסד שיחק עם כל הקלפים שלו, וכעת הוא חי על ימיו האחרונים. דברים אלה לא היו נאמרים בצורה כל כך מפורשת ללא תחושה אמיתית כי לאחר הטבח באל-חמה והקמת "הברית הלאומית לשחרור סוריה", בידודו של אסד יגבר עוד יותר, וכל אלה ידרבנו את הכוחות השונים להפיל את המשטר הסורי, שלכאורה גורלו נחרץ כבר ב-1982. אישים סורים אחדים שהיו קשורים ל"ברית" טענו כי כל הגופים האלה היוו ציר-בריח עליו ניתן היה לבסס אחדות אופוזיציונית להפלת משטרו של אסד, שנראה באותה עת כמי שאיבד לחלוטין כל לגיטימציה פוליטית או מוסרית להמשיך ולשלוט על סוריה.

אחד מהמנהיגים הבולטים ב"ברית הלאומית לשחרור סוריה" היה חמוד אל-שופי שכיהן כמזכיר הכללי של "הברית". אל-שופי, שהושפע רבות מכתיבתו של יאסין אל-חאפז בתחילת שנות ה-60, שיתף פעולה עם מורקוס ועם אל-חאפז בכל מהלך דיוני הועידה השישית של מפלגת הבעת'. יחדיו הם הצליחו להשתלט על דיוני הועידה, ובכך הם הצליחו יחד עם הפלג המרקסיסטי העיראקי לשנות את מצע מפלגת הבעת' בהתאם לרעיונות שגיבש יאסין אל-חאפז. אל-שופי היה הנציג של הקבוצה הזו במועצה הלאומית של המהפכה עד ל-1964. בשנה זו סולק אל-שופי יחד עם חברים מרקסיסטים אחרים, הן בשל שיקולים פנימיים בתוך סוריה עצמה והן בשל האירועים שהתרחשו בעיראק כאשר הפלג המרקסיסטי העיראקי של מפלגת הבעת' איבד כל רסן פוליטי והתנהגותי, שקומם עליו את שאר חברי המפלגת הבעת' בעיראק. בראיון שנערך עם אל-שופי ב-1988, אל שופי טען כי "בשנת 1964 התפטרתי מהמועצה הלאומית של הנהגת המהפכה ומהמפלגה".[6] ככל הידוע האמת שונה מעט ממה שתיאר אל-שופי בראיון שנערך עמו ופורסם בעיתון אל-וטן אל-ערבי.

למרות סילוקו ממפלגת הבעת', קציני הבעת' שהיו זקוקים לכל כשרון פוליטי שיפעל למענם לפחות בשלבים הראשונים עד להתגבשות המשטר, מינו אותו כשגריר באינדונזיה ולאחר מכן כשגריר בהודו.[7] בשנות ה-70 אל-שופי נתמנה לשגריר סוריה באו"ם עד ל-1979, ובשנה זו התפטר אל-שופי מתפקידו בשל "חילוקי דעות עם המשטר".[8] אל-שופי הצטרף לאופוזיציה הסורית ופעל לצידו של צאלח אל-דין אל-ביטאר, ממייסדי מפלגת הבעת', עד שנרצח בפריז ב-1980 בידי סוכניו של חאפז אל-אסד. הביוגרפיה הקצרה הזו מעלה את אופייה האמיתי של הפוליטיקה הפנימית בסוריה, המתאפיינת בעיקר בבריתות לטווח קצר ואלימות רבה שבו הרצח משמש מכשיר פוליטי "לגיטימי" להשגת יעדים.

בראיון שנערך עם אל-שופי ב-1982, חודשים אחדים לאחר הקמת "הברית", דומה כי דעותיו של אל-שופי תאמו את דעותיהם של שאר האישים שפעלו במסגרת "הברית". חילוקי הדעות בין הגופים השונים התגלעו במהלך שנות ה-80 מעצם הרכבה מארגונים פוליטיים בעלי אידיאולוגיה שונה מאוד. מכל מקום, דעותיו של אל-שופי, כפי שהוצגו באל-דוסתור ב-1982, ייצגו נאמנה את דעותיה של "הברית", נכון לשנה הראשונה לפעילותה.

לדעתו של אל-שופי המשטר הסורי נשען על גורמי כוח עדתיים, אולם אין משמעות הדבר שכל בני העדה אליה משתייך חאפז אל-אסד הם עדתיים. זה היה רמז לקבוצת צאלח ג'דיד שהודחה בידי חאפז אל-אסד מכל תפקידיה בסוריה, ובשל כך חברים אחדים מהקבוצה הצטרפו ל"ברית". דעתו של אל-שופי היתה כי המשטר הסורי – בכל העמדות בהן הוא שולט – מבטא רק את האינטרסים שלו ולפיכך המשטר חפץ לשמור על קיומו רק על רקע זה. דבר זה, לדעתו, אינו מבטא את האינטרסים של סוריה כמדינה עצמאית, ואף לא את האינטרס של סוריה כחלק מהמולדת הערבית. לדעתו של אל-שופי, המעורבות של סוריה בלבנון הדגים יפה את הרעיון של ניגוד אינטרסים בין המשטר של חאפז אל-אסד לבין האינטרסים של העולם-הערבי.

הערכתו של אל-שופי היתה, כי "הברית" תקים "ממשלת גולה" לאחר דיון ובדיקה כדי לבסס מוקד להשראה פוליטי, אולם הערכתו באותה עת היתה כי עניין זה עדיין מוקדם מכדי להחליט עליו. בשאלת התיאום בין הגורמים השונים בברית, אל-שופי טען כי האופוזיציה הסורית מורכבת משני זרמים: הזרם הלאומי והזרם הדתי. "הברית", אליבא דאל-שופי, היוותה נקודת מפגש של שני זרמים סביב "אמנה" שהגדירה את מטרותיה של "הברית", הן בעניין הפלת המשטר והן בהקמת משטר דמוקרטי פלורליסטי. "הברית", לדעתו, ניזונה משנאתם של האנשים למשטר ולעדתיות שלו, "מה גם שנותקו הקשרים בין המשטר עצמו לבין אזרחי המדינה".[9] האוריינטציה של הברית היתה פרו-עיראקית בעקבות המקלט הפוליטי שקיבלו חלק מחבריה ובשל המלחמה שהתנהלה באותה עת בין עיראק לאיראן. סוריה שתמכה באיראן נתפסה בעיני חברי "הברית" כבוגדת ברעיון "אחדות העולם הערבי".[10]

התיאום בין הזרמים השונים היווה לדידו של אל-שופי צעד היסטורי קדימה, הראשון מסוגו בהיסטוריה של סוריה. אל-שופי אף ציין, בהערכה רבה, את הצטרפותו של הפלג הקומוניסטי ל"ברית".[11] ב-1972 אירע פילוג במפלגה הקומוניסטית הסורית בראשותו של חאלד בקדאש. הפלג שפרש מהמפלגה כינה את עצמו בשם "המפלגה הקומוניסטית הסורית - הלשכה המדינית", בראשותו של ריאד אל-טורק.[12] אל-טורק נכלא בכלא במהלך שנות ה-80 וה-90 בהוראתו של חאפז אל-אסד בשל התנגדותו למעורבותה של סוריה בלבנון. אל-שופי טען כי הפלג של ריאד אל-טורק הצטרף ל"ברית" כבר במגעים הראשונים להקמתה. יותר מאוחר נודע על-ידי "אמנסטי" כי ריאד אל-טורק עונה קשות בכלא הסורי והוא איבד את הכרתו עד ל-1988.

במהלך 1988 פרסם השבועון הלבנוני הפרו-עיראקי אל-וטן אל-ערבי, היוצא לאור בפריז, סדרת כתבות על "הברית הלאומית לשחרור סוריה". במסגרת הסדרה רואיינו חמוד אל-שופי, אמין אל-חאפז נשיא לשעבר של סוריה, סעיד אל-דין מנהיג "האחים המוסלמים בסוריה, מוחמד עומר ברהאן מזכ"ל "האיחוד הסוציאליסטי הנאצריסטי", שבלי אל-עסימי מי שהיה מזכ"ל מפלגת הבעת' בסוריה, ואחמד מחפל חבר "המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית". למעשה אלו היו האנשים שניתן היה להגיע אליהם והביעו הסכמה לפרסם את דבריהם. במהלך סדרת הראיונות התגלעו חילוקי דעות שהראו בעליל כי ריבוי הגורמים הפוליטיים ב"ברית" היקשו על מציאת דרך-פעולה נאותה שתענה על דרישותיהם של כל המשתתפים. עיקר המחלוקת נסבה סביב העיקרון המדבר על "המאבק המזוין". "האחים המוסלמים" שהצטרפו ל"ברית" דגלו במאבק מזוין כולל נגד המשטר וגם נגד העדה העלווית בכללותה ו"הפיכתה לעדה סונית".[13]

חמוד אל-שופי טען כי הוא מתנגד לחלוטין לרעיונות כאלה, וכי יש צורך בהחדרת תודעה פוליטית כוללת ושיתוף פעולה בין "האחים המוסלמים" לבין שאר הקבוצות המרכיבות של "הברית". לפיכך, הפעילות צריכה להיות פעילות לאומית ולא עדתית, ולכן צריך להציג את השאלה "מהי האלטרנטיבה לאסד" ולא "מי האלטרנטיבה לאסד".[14]

מוחמד עומר ברהאן, נציג "המפלגה הסוציאליסטית ב"ברית", טען כי המונח "מאבק מזוין" בוטל משום שמונח זה הזיק ל"ברית" בפורומים בינלאומיים והביא לחילוקי דעות בין מרכיביה, עד כי הובע חשש להמשך קיומה של "הברית הלאומית לשחרור סוריה".[15] ברהאן טען כי ביטול המונח לא בא בתגובה לדומיננטיות של "האחים המוסלמים" בביצוע פעולות מזוינות נגד המשטר, אלא משום ש"הברית" הואשמה בטרוריזם מפי ארגונים בינלאומיים.

באמצע שנות ה-80 נותר מצב מסובך מעט בכל הקשור לייצוג תנועת "האחים המוסלמים" ב"ברית הלאומית לשחרור סוריה", בעת שנותר קרע בין שני פלגים שהשתייכו לתנועה. פלג אחד שהיה בראשותו של סעיד אל-דין, ופלג שני היה בראשותו של אבו ע'דה. הפלג של אבו ע'דה עזב את "הברית" ב-1985, וכאשר פלג זה רצה לחזור ל"ברית" ב-1988 הפלג של סעיד אל-דין התנגד לבקשה בטענה כי הפלג של אבו ע'דה קיים פגישות חשאיות, שהתקיימו בגרמניה ב-1985, עם אנשי מודיעין סורים בראשותו של עלי דייבה.[16] לפיכף נוצר מצב פרדוקסלי כאשר שני ארגונים בעלי זהות אידיאולוגית משותפת לא יכלו לשתף פעולה בשל חילוקי דעות שהוגדרו על-ידי נציגי הארגונים האחרים כ"אישיים". התייחסות לקרע זה באה לידי ביטוי בראיונות שנערכו עם מנהיגי "הברית". כך למשל בעניין סעיף "המאבק המזוין", ברהאן טען כי אמין אל-חאפז – נשיא לשעבר של סוריה – לא סולק מ"הברית" אלא עזב אותה בשל חילוקי דעות בנוגע לסעיף הדן במאבק המזוין.[17] השתמע מדבריו כי אמין אל-חאפז התנגד להוצאת סעיף זה מהאמנה של "הברית".אולם בראיון עם אמין אל-חאפז, הוא טען כי הוא לא עזב את "הברית", ונותר הרושם כי הוא המשיך לפעול במסגרתה ואף פעל במרץ, לדבריו, להביא לאיחודם של כל גורמי האופוזיציה תחת קורת-גג אחת.[18] יתרה מזאת, אמין אל-חאפז הדגיש כי למרות שאחד מפלגי "האחים המוסלמים" – פלג אבו ע'דה - שיתף פעולה עם המשטר לאחר הטבח באל-חמה, ב-1982, יש לאפשר לפלג זה לחזור ולהצטרף ל"ברית" ולא לדחוק אותו לזרועות השלטון הסורי.

מוחמד מחפל, חבר "המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית" של ריאד אל-טורק, טען בראיון כי אין זה מוזר שתנועתו מדברת על דמוקרטיה לאומית ואיסלאם במסגרת "הברית".[19] הזרם שלו, לדבריו, פעל על-פי קו מדיני עצמאי שהתבסס על האמונה באחדות הערבית, בלאומיות ובסוציאליזם. שיתוף פעולה בין תנועתו לבין תנועת "האחים המוסלמים" במסגרת "הברית" נועדה להציל את סוריה משלטונו של חאפז אל-אסד. לטענתו, זו היתה מעין ברית זמנית שלאחריה קרוב לוודאי יתנהלו ויכוחים ערים בין שתי אידיאולוגיות השונות במהותן.[20]

מוחמד אל-ג'ראח, מזכ"ל "האיחוד הסוציאליסטי הנאצריסטי", טען בראיון כי שיתוף הפעולה עם "האחים המוסלמים" אינו על בסיס אישי אלא על בסיס לאומי, שנבעה מהתקווה כי "האחים המוסלמים" ישנו את עמדתם בנוגע לדמוקרטיה העתידה לקום בסוריה לאחר הפלתו של חאפז אל-אסד.[21] בנוגע ל"מאבק המזוין", אל-ג'ראח טען כי הוא התנגד לפעילותם המזוינת של "האחים המוסלמים" וכי אין הוא רוצה שאנשים חפים מפשע יפגעו. לדבריו, פעולות הגרילה שהתרחשו בסוריה בוצעו על-ידי גורמי אופוזיציה שאינם קשורים ל"ברית".

שיבלי אל-עסימי, מי שהיה מזכ"ל מפלגת הבעת', טען בראיון שנערך עמו כי העיכוב בהקמת "הברית" נבע בעיקר בשל הוויכוח עם "האחים המוסלמים" בנוגע להחלת חוקי האיסלאם במדינה, ודרישתם היתה כי ההלכה (השריעה) המוסלמית תהיה בסיס לחוקה.[22] במסגרת הדיונים להקמת "הברית" הוסכם בשתיקה מצד חבריה על עיקרון הדמוקרטיה והסוציאליזם מבלי להזכיר מילים אלה ב"אמנה" של "הברית הלאומית לשחרור סוריה". לדברי אל-עסימי, אכראם אל-חורני, ממנהגיגי הבעת' בעבר, עזב את "הברית" משום שדרש להגיע לתוצאות מהירות, דהיינו הפלה מהירה של המשטר העלווי של אסד תוך כדי נקיטת מאבק מזוין באורח-מקיף.

בתגובה לנאמר בסדרת הראיונות, פרסם דובר "הברית" את הדברים האלה: " המזכירות (של "הברית") דנה ב-22 ביולי 1988 בסדרת הראיונות עם מנהיגי האופוזיציה. אנו רוצים להדגיש שבעת שמתעצם המאבק נגד המשטר, אנו מצטערים על כל ביטוי בראיונות אלה שגלשו לסכסוכים שליליים ולא היוו ביטוי (הולם) למאבק נגד המשטר הסורי. אנו פועלים כדי לצרף את כל הגורמים הרוצים להיאבק נגד חאפז אל-אסד בעל-הברית הציוני ואויב האנושות, ואנו קוראים לכל הגורמים שלא להיגרר לסכסוכים שוליים.[23] כרגיל, גם הפעם היה צורך לשרבב את שמה של ישראל כדי להדגיש רעיון פוליטי פנים-סורי.

גילוי-דעת זה מצד "הברית" והראיונות השונים שנערכו עם האישים המרכזיים, חשף את נקודת-התורפה של "הברית" מעצם הרכבה מקבוצות בעלות אידיאולוגיות שונות כל כך. אולם, יחד עם זאת, הצטרפותם של ארגונים פוליטיים מגוונים לברית אחד משותפת – רופפת ככל שתהיה – היוותה הישג רב חשיבות שהראה בעליל כי ההתנגדות למדיניותו של חאפז אל-אסד חצתה את כל גוני הקשת הפוליטית. יתרה מזאת, אסד ביקש ליצור אומה פלורליסטית בכל סוריה תחת הגמוניה עלווית. הפרדוקס הוא כי אכן אסד הצליח ליצור פלורליזם אידיאולוגי, אולם מחוץ לארצו הוא. המבחן שעמד בפני "הברית" במהלך שנות קיומה, החל מ-1982, היה הישרדותה וגיבושה תחת היעד העיקרי של מייסדיה, דהיינו הפלת משטרו של אסד. הראיונות שנערכו עם חלק ממנהיגי "הברית" חשף לעיני כל את חולשתה האידיאולוגית ומכאן את חוסר יכולתה להפיל את משטרו של אסד. אולם אם היה עולה בידם להפיל את משטר של אסד עד למותו בשנת 2000, אישים אלה היוו, מבחינה פוטנציאלית, את השדרה המנהיגותית של סוריה באותה עת. החשיבות של "הברית" בשנות ה-80 נגעה ליצירת תשתית תודעתית כלל-סורית נגד המשטר וחשיפת בידודו של המשטר בקרב בני עמו.

לפני הקמת "הברית הלאומית לשחרור סוריה", נוסד ב-1979 בתוך סוריה עצמה "האיחוד הלאומי הדמוקרטי" שכלל חמש מפלגות אופוזיציה קטנות שאחת מהן היתה "מפלגת הפועלים המהפכנית". הקמת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי" ופרסום המצע הפוליטי של האיחוד אולי השפיעו על הקמת "הברית הלאומית לשחרור סוריה" ב-1982. אלא, שלהקמת "האיחוד" בתוך סוריה היה דרוש אומץ פוליטי ואישי מצד הפעילים, שכן בכך הם חשפו את עצמם להתנכלויות קשות מידי שירותי הביטחון הסוריים שלא היססו לפעול ביד קשה נגד חברי "האיחוד", או נגד כל אלה שהיוו איום אופוזיציוני – ולו הקטן ביותר - נגד המשטר העלווי של חאפז אל-אסד.

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "24 שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה", 16 בפברואר 2006, The Mideast Forum.

-----------------------------------------
[1]Daily Report (DR), 26 Mar. 1982.
[2]אל-דוסתור (לבנון), 13 בספטמבר 1982; דבר (ישראל), 9 באוקטובר 1987; מעוז. אסד – הספינקס של דמשק. עמ' 205.
[3]Daily Report (DR), 26 Mar. 1982.
[4]Daily Report (DR), 26 Mar. 1982.
[5]Daily Report (DR), 26 Mar. 1982.
[6]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 20 במאי 1988.
[7]אל-דוסתור (לבנון), 13 בספטמבר 1982.
[8]אל-דוסתור (לבנון), 13 בספטמבר 1982.
[9]אל-דוסתור (לבנון), 13 בספטמבר 1982.
[10]בשל היריבות בין שני משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק, כל אחת מהן ניסתה לעזור למתנגדי המשטר של המדינה השכנה. לא לחינם יצא השבועון הפרו-עיראק, אל-וטן אל-ערבי, בסדרת כתבות של "הברית הלאומית לשחרור סוריה". סוריה עצמה הקימה ארגון אופוזיציה עיראקי בשנת 1972, שעסק בחיסול אישים המזוהים עם הקו של מפלגת הבעת' העירקאית.
[11]כאשר אל-שופי טען זאת, "המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית" פעלה במסגרת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי", שנוסד ב-1979.
[12]אל-שראע (לבנון), 15 בדצמבר 1985.
[13]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 20 במאי 1988.
[14]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 20 במאי 1988.
[15]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 15 ביולי 1988.
[16]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 3 ביולי 1988.
[17]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 15 ביולי 1988.
[18]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 21 ביולי 1988.
[19]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 27 ביולי 1988.
[20]אין זה ברור מדוע מוחמד מחפל לא ציין כי "המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית" של ריאד אל-טורק פועלת במסגרת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי" שנוסד ב-1979.
[21]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 27 ביולי 1988.
[22]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 24 ביוני 1988.
[23]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 15 ביולי 1988.

Tuesday, February 14, 2006

חילופי גברי בצמרת השלטון בסוריה

ב-11 בפברואר בשאר אל-אסד החליף את שר-החוץ פארוק אל-שארע בוליד אל-מועלם, מי שהיה שגריר סוריה בוושינגטון. אל-שארע מונה להיות סגנו של בשאר אל-אסד במקום עבד אל-חלים חדאם שעזב את סוריה לפני שבועות אחדים. חדאם חבר לגורמי אופוזיציה בצרפת הפועלים נגד המשטר של באשר אל-אסד, ולאחרונה הוא העניק ראיונות בהם הוא תקף את בשאר עצמו ואת משטר הבעת' המתבסס על העדה העלווית. למרות שלכאורה אל-שארע קיבל תפקיד רם, משימתו לצד בשאר אל-אסד תהיה סמלית ברוב המקרים, ובכך הוא יצא למעשה ממעגל מקבלי ההחלטות הקרובים ביותר לבשאר אל-אסד.

רמז ראשון לחילופי הגברי נמסר כבר באמצע ינואר 2006 בעת שאתר האינטרנט "אילאף", המקורב לעיתון הלבנוני "אל-חיאת", פרסם ידיעה על כך.

לשר-החוץ החדש, וליד אל-מועלם, יש היכרות עם פרופ' איתמר רבינוביץ מי שהיה שגריר ישראל בארה"ב בעת שניהל את שיחות-השלום עם הסורים באמצע שנות ה-90. וליד אל-מועלם ניהל עד לאחרונה את "התיק הלבנוני", ועל-פי דיווחים אחדים אל-מועלם היה נוכח בעת השיחה האחרונה בין רפיק אל-חרירי לבשאר אל-אסד. אל-מועלם אף אמר לאל-חרירי בפגישה, "אנחנו ושירותי הביטחון שלנו דחקנו אותך לפינה, אל יקל הדבר הזה בעינך". בעיני הלבנונים זהו רמז למעורבות כלשהי של אל-מועלם ברצח אל-חרירי, ומכאן גם ההסבר למינוי המפתיע לתפקיד שר-החוץ.

ויחד עם זאת, סביר להניח כי בשאר אל-אסד מינה את אל-מועלם לשר-החוץ בשל היותו בקי ברזי הפוליטיקה האמריקאית. אם היחסים בין סוריה לארה"ב יסתבכו, בשאר אל-אסד יפעיל את אל-מועלם כדי לרכך את התגובה האמריקאית.

Monday, February 13, 2006

רוסיה מלקטת את הפירורים של מדיניות החוץ האמריקאית

בסוף דצמבר האחרון (2005), הרמטכ"ל הרוסי, יורי באלוייבסקי, ערך ביקור בקובה בראש משלחת צבאית גדולה. סביר להניח כי בעת הביקור בקובה הן הרמטכ"ל הרוסי והן שר הצבא הקובני העלו זיכרונות עוד מהתקופה שקובה ובריה"מ שיתפו פעולה נגד המערב.
בפברואר 2006, הרמטכ"ל הרוסי ערך ביקור חשאי בדמשק כהמשך ישיר לחיזוק הקשרים בין רוסיה לסוריה שהחלו לפני למעלה משנה.
איראן הוזמנה למוסקבה כדי לדון בעניין העשרת האורניום. בנוסף לכך, רוסיה אינה רואה כל פסול במכירת נשק לאיראן, וגם אם "המאמצים" הרוסיים למתן את איראן בעניין הגרעיני יעלו בתוהו, רוסיה לא תהסס לחתום על עסקאות נשק עם איראן.
בימים האחרונים רוסיה הזמינה את ראשי החמאס למוסקבה "כדי להסביר להם שעליהם להכיר בישראל ולחדול מפעולות טרור נגד ישראל".

נקודות-הציון האלה מראות בעליל שרוסיה רוצה לחזור לימיה העליזים של בריה"מ שבהן היא ליקטה את הפירורים של מדיניות החוץ האמריקאית וכאתגר לארה"ב. רוסיה משמשת כיום ציר מרכזי למשטרים אפלים וארגונים מפוקפקים כל עוד הם לא פוגעים באינטרסים של רוסיה עצמה. יתרה מזאת, החיזור הרוסי אחרי גורמים אסלאמיים נועד לתת מענה לאתגר המוסלמי השורר בין רוסיה לבין צ'צ'ניה.

רוסיה, בדומה לעבר, משחקת את המשחק הבינלאומי כאילו הניסיון של בריה"מ בזירה הבינלאומית נשכח כליל. ההתפוררות של בריה"מ נבעה בין היתר משימת דגש על עניינים בינלאומיים על חשבון הזירה הפנימית והזנחתם כליל. פוטין, המבכה עד היום את פירוקה של בריה"מ, לא הפנים עדיין את הרעיון שתמיכה במשטרי טרור אלימים סופם לפגוע בארצו הוא. ולכן, הרצון להחזיר את רוסיה לימיה הגדולים, כפי שבריה"מ היתה, על-ידי תמיכה במשטרים וארגונים מפוקפקים יתברר בסופו של דבר כחרב-פפיות יותר מאשר שיפור מעמדה של רוסיה בזירה הבינלאומית מול ארה"ב.

ראוי להזכיר את הדו-פרצופיות של המדיניות הרוסית כאשר הרמטכ"ל הרוסי אמר, בספטמבר 2004, שאם רוסיה תחוש איום מצד ארגוני טרור היא לא תהסס לפגוע בבסיסם מחוץ לאדמת רוסיה. לאחר הטבח בבסלאן, פוטין ביקש מהעולם החופשי לראות במאבקו בצ'צ'נים כחלק מהמאבק הכולל נגד הטרור העולמי. אך לאחר שנחשפה החולשה הרוסית, ונחשפה החולשה של פוטין כנשיא רוסיה, פוטין ביקש "לעגל פינות" במקומות אחרים בעולם במקום להתמודד עם הסכנה הצ'צ'נית מבית.

תקציב הביטחון של רוסיה טיפס לכ-30% מהתקציב הלאומי, בשל שאיפתו של פוטין להביא את רוסיה שוב לימיה הזוהרים של בריה"מ בזירה הבינלאומית. בתקופת שלטונו של פוטין רוסיה נהפכה למדינה מושחתת יותר, לבעלת מנגנוני ביטחון מנופחים יותר ולבעלת כלכלה שאינה יכולה להתפתח כיאות בשל תקציב ביטחון מנופח ובלתי מוצדק.

מעשי הזוועה של רוסיה בצ'צ'ניה ימשכו תחת הכיסוי של איראן והחמאס, אולם, בסופו של דבר גם רוסיה של היום לא תצליח להתחמק מהלקח של בריה"מ לשעבר, אך השאלה היא איזה מחיר ישלמו אזרחי רוסיה על ההרפתקאה הנוכחית של פוטין.

Thursday, February 09, 2006

האסלאם דורש מהעולם חסינות מלאה מכל ביקורת

התגובות החריפות של העולם המוסלמי, ובעיקר זה הערבי, בשל פרסומי הקריקטורות עברו לשלב של תגובה שניתן לפרשה כתגובה אי-רציונאלית, ומכאן, החשש שזה מעורר בקרב כמה ממדינות המערב. הממד האי-רציונאלי של התגובות האלימות גרמו, עד כה, ל-11 הרוגים בכמה מדינות מוסלמיות. מדינות המערב חשות כי שלהוב היצרים הוא שמניע את האירועים והיא אינה נתפסת תגובה-טבעית של אנשים בעלי אמונה דתית חזקה שחשו פגועים בשל פרסום. החשש הוא, כי אירועים אלה יובילו לפגיעה חמורה יותר באזרחי המערב העלולים להתבטא גם בפעולות טרור על אדמת אירופה ובמדינות מערביות נוספות. התגובה האי-רציונאלית ששטפה את העולם המוסלמי, מדגימה יפה את חסרונה של חברה-אזרחית בעלת משקל במדינות המוסלמיות. חסרונה של חברה-אזרחית, במקרה הזה ובמקרים נוספים, משחקת לידיהם של המשטרים האלה, שכן ניתן להסיט את הוויכוח מבעיות פנים לבעיות חוץ תוך כדי שלהוב היצרים בשל העניין הדתי המהווה יסוד חשוב של הזדהות ושל סולידריות עמוקה בין כל המוסלמים. על כן, בעיית הלגיטימציה של השליט במדינות המוסלמיות מוסטת הצידה לנוכח האיום, לכאורה, מצד גורמים הנתפסים כאנטי-אסלאמיים.

כאשר לבנון האשימה את סוריה בליבוי האירועים בתחומה, וכאשר כמה ממדינות המערב האשימו את איראן וסוריה בליבוי היצרים, כנראה היה לטענותיהן על מה להתבסס. גם אם יש הגזמה בטענות אלה, האירועים האחרונים יכולים להעניק למשטרים של סוריה ואיראן עילה נוספת להמשיך ולטפח רגשות אנטי-מערביים הקיימים ממילא במדינותיהן.

בשל הלחץ בו נתון האסלאם בשנים האחרונות ומשום הדימוי האסלאמי במערב, מוסלמים רבים חשים שהם נתונים תחת זכוכית-מגדלת הבוחנת את מעשיהם בחומרה יתרה. האסלאם ממילא נתון במצב של נחיתות כלפי שתי הדתות שקדמו לו, ולכן הוא נמצא - בכל זמן נתון - במצב של התגוננות למרות מספרם הגדול של המאמינים המוסלמים. הממד המספרי אינו מעניק נוחם, רווחה או שביעות רצון, שכן, כל השוואה תוכיח שהמדינות המוסלמיות נמצאות במצב של נחיתות כלכלית וטכנולוגית בהשוואה למדינות אחרות. אינטלקטואלים רבים בעולם-המוסלמי, ובעיקר בעולם-הערבי, שואלים למה? רובם יודעים את התשובה, אך מעטים מעיזים לתת לכך תשובה ברורה וקולעת כמתבקש לנוכח המשבר.

בשל הקושי להתמודד עם המציאות, הממסד הדתי האסלאמי מבקש להחניק כל ביקורת כלפיו. מאחר והאסלאם נמצא במצב של מגננה בהשוואה לשתי הדתות שקדמו לו, הוא מבקש חסינות מלאה מכל ביקורת פנימית היכולה לערער את הסולידריות הדתית שכל מוסלמי מחויב לה. אלא שהפעם, הרחיק לכת הממסד הדתי האסלאמי והוא מבקש חסינות מלאה מכל ביקורת חיצונית בעיקר אם זו באה מפי "הכופרים".

השבר באסלאם הוא לא זמני והוא לא בר-חלוף. השבר הוא עמוק, יסודי ומקיף. הממסד הדתי האסלאמי יודע זאת, ולכן הוא מבקש חסינות מלאה מכל ביקורת הן פנימית והן חיצונית. הממד האי-רציונאלי בתגובות של המוסלמים בשל פרסום הקריקטורות מאיים על מדינות המערב. הממסד הדתי האסלאמי יודע זאת, והוא ינצל את הפחד הזה עד תום.

Monday, February 06, 2006

הקריקטורות באירופה - והצביעות המוסלמית

מאז שפורסמה הקריקטורה הדנית המבזה, לכאורה, את הנביא מוחמד, רועש וגועש העולם-המוסלמי בעידודם הבוטה של כוהני-דת שמבחינתם זו שעת-כושר להלהיב את הציבור המוסלמי. כמעט בכל מדינה מוסלמית נערכו הפגנות ואירועים אלימים: ב-1 בפברואר נחטף אזרח גרמני בשכם ושוחרר לאחר שעות אחדות; ב-4 בפברואר הוצתו בדמשק שגרירויותיהן של דנמרק ונורבגיה כאשר כוחות הביטחון הסורים עומדים מנגד. ממשלת סוריה לא עשתה מאומה כדי לעצור את המפגינים; שגרירות דנמרק בביירות הוצתה ועלתה באש, וגורמים לבנוניים האשימו את סוריה במעשה. לטענתם, סוריה תעשה הכל כדי להצית שוב את האש בין המרונים למוסלמים; פלסטינים פוצצו יאכטה בבעלות אירופאית; בעקבות איומי חטיפה של אזרחים מדנמרק, מצרפת ומנורבגיה השוהים בעזה, החלה זרימה החוצה של עיתונאים ודיפלומטים אירופאיים; חמושים פלסטינים צרו על בניין האיחוד האירופאי בעזה ודרשו התנצלות על פרסום הקריקטורות; בטורקיה נרצח כומר כנראה על רקע פרסום הקריקטורות.

במסגרת המחאה המוסלמית הגדיל לעשות הארגון המוסלמי "הליגה הערבית האירופאית" – AEL – שהוא ארגון הולנדי-בלגי, כשפרסם באתר-הבית שלו קריקטורות אנטישמיות כשבאחת מהן מופיעה אנה פרנק כשהיא חולקת את יצועה עם אדולף היטלר.

למרות שבעימות הזה, כמו בעימותים אחרים בין אירופאים למוסלמים, אין שום קשר לישראל וליהודים, קבוצות מוסלמיות מצאו שוב את העילה להביע עמדות גזעניות כנגד יהודים. על העגלה הזו קפץ גם נסראללה, מנהיג חיזבאללה, שבנאומו ב-4 בפברואר הוא הצליח לקשור בין ישראל לבין פרסום של הקריקטורות. הציבור המוסלמי צריך לבדוק היטב את יחסו כלפי הנוצרים הגרים בקרבו - במצרים הקופטים סובלים מרדיפות; בלבנון הנוצרים חשים מאוימים; בית-לחם ובית ג'אלה התרוקנו מנוצרים בשל הלחץ המוסלמי. סופרים אסלאמיים המוציאים לאור ספרים העוסקים בדת ושאינם מתיישרים עם הקו המרכזי, מוחרמים ומאוימים ברצח, למשל סלמאן רושדי ואירשאד מנג'י, מוסלמית מקנדה, שפרסמה ספר התוקף את אנשי ההלכה המוסלמית ש"סגרו את שערי החשיבה העצמית". מנג'י תקפה בעיקר את הערבים שמלבד היותם אלה שבישרו את דת האסלאם, אין להם כיום במה להתגאות. את השלטת התרבות הערבית – על כל מרכיביה - על כל המוסלמים היא מכנה "אימפריאליזם תרבותי", ובצדק. לצדם של רושדי ומנג'י, פועלים אינטלקטואלים סוריים ממוצא כורדי היוצאים נגד השלטת התרבות הערבית המדברית על עמי המזרח-התיכון ובעיקר נגד הגישה הערבית שאינה רואה בכורדים כשייכים לאומה הערבית.

ביטויי המחאה האחרונים יותר משהם מבטאים זעם בשל הפגיעה הדתית במוסלמים, הם חושפים ללא כחל וסרק את הצביעות המוסלמית, ובעיקר זו הערבית. המוסלמים יודעים היטב להיות רגישים לכבודם, דתם ואדמתם ולעיתים קרובות הם עצמם מפרסמים קריקטורות פוגעות כנגד המערב ונגד ערכיו. אלפי קריקטורות ערביות בוטות התפרסמו בגנותה של ישראל, היהודים, הדת היהודית, השואה ועוד. חלק מהקריקטורות הקשות אף התפרסמו בעיתונות הממסדית הערבית, למשל העיתון אל-אהראם המצרי, ולעיתים קרובות בעידודו של הממסד ובשתיקה רועמת של המנגנון הדתי האסלמי. ("היהודים הם צאצאי הקופים והחזירים שראויים למיתה" – דרשה ששודרה בטלוויזיה הפלסטינית באפריל 2004).

התגובות האלימות מראות בעליל שהאיסלאם נמצא במגננה מצפון-אפריקה ועד לאיראן. התרבות המוסלמית לא רק שאינה מצליחה להתמודד עם המודרנה, היא גם אינה רוצה להבין, לקלוט, ללמוד, לשכנע ולהשפיע, וזאת הסיבה שהבערות במדינות-ערב עברה את זו של אפריקה. כך למשל בדו"ח של הליגה-הערבית שפורסם בתחילת 2005, מורה כי שיעור האנאלפבתים בעולם-הערבי עלה במהלך 30 השנים האחרונות. שיעור זה עלה מ-50 מיליון נפש בשנת 1970 ל-61 מיליון נפש ב-1990 ול-70 מיליון נפש ב-2004, שהם כ-35% מכלל התושבים, וזאת בהשוואה ל-19% בשאר העולם. המשמעות היא שהעולם-הערבי לא רק שהוא דורך במקום אלא נסוג לאחור בשל מעשיו ומחדליו.

פרסום הקריקטורות באירופה נועד לתת מאפיין "ברור וקולע", לכאורה, לתפיסה האירופאית הרווחת על האיסלאם. התגובה האסלאמית האלימה לקריקטורות הוכיחה, למעשה, את מה שהתכוונו לה המאיירים. המשמעות היא שהאיסלאם, כפי שהוא כיום, הוא לא הפתרון אלא הוא הבעיה – הן למוסלמים עצמם והן למערב.

Thursday, February 02, 2006

Radio Free Syria

רדיו "סוריה החופשית" החל לשדר ביוני 2004 מקפריסין בעזרתה ובחסותה של מפלגת "הרפורמה הסורית" הממוקמת בארה"ב. במרץ 2004 התחנה החלה בשידור ניסיוני שנעשה דרך האינטרנט, וביוני 2004 התחנה החלה לשדר, שעות ספורות ביום, בתדר 13.650 מגה-הרץ ובתדר 13650 קילו-הרץ. התחנה משדרת בעיקר למאזינים בסוריה אך ניתן להאזין לה גם בלבנון, בישראל, בירדן, בערב-הסעודית, במצרים, בעיראק ובמפרץ הפרסי. סביר להניח כי בשל הקשרים ההדוקים שיש למפלגת "הרפורמה הסורית" עם הממשל האמריקאי, התחנה ממומנת גם בעזרת סיוע אמריקאי ישיר.

צוות התחנה מונה מעל ל-30 איש, כולל כאלה הנמצאים בסוריה עצמה ומעבירים ידיעות לתחנה. התחנה עוסקת בנעשה בסוריה מהיבטים שונים: בפוליטיקה פנימית, בדרישות לרפורמות, בבעיות של חוסר דמוקרטיה בסוריה ובעולם הערבי, בחינוך, בתרבות ובסיקור הומוריסטי על הנעשה בסורי.

מפלגת "הרפורמה הסורית" החלה לפועל לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, והיא מהווה איגוד של גופים אופוזיציוניים הפועלים בארה"ב ובאירופה. המפלגה קוראת לכינון חוקה סורית חדשה ולסילוקה של מפלגת הבעת'. בראש המפלגה עומד פריד ע'אדרי, יליד 1954, בן למשפחה מיוחסת מהעיר חאלב (אלפו) שבסוריה. לדברי ע'אדרי, בעקבות הפיכת הבעת' ב-1963, משפחתו עזבה את סוריה ללבנון ב-1964. ב-1975 משפחתו היגרה לארה"ב שם הוא מתגורר עד היום. לע'אדרי יש גם אזרחות סעודית. לעיתים קרובות ע'ארדי מוזמן לשאת הרצאות ברחבי ארה"ב ואירופה, והוא אף הופיע בפרלמנט האירופאי.
----
כתובת מפלגת "הרפורמה הסורית":
Farid Ghadry
Reform Party of Syria, PO Box 59730, Potomac, MD 20859
אתר:
www.reformsyria.org
דוא"ל: fng@reformsyria.com
אתר רדיו "סוריה החופשית":
www.radiofreesyria.org

Wednesday, February 01, 2006

לאחרונה סוריה שיחררה אסירים פוליטיים ידועים

לאחרונה, שירותי הביטחון הסוריים שחררו אסירים פוליטיים ידועים שנעצרו בשנת 2001. שניים מהאסירים הם ריאד סייף ומאמון אל-חומסי שהיו חברי-פרלמנט עד למאסרם. סייף ואל-חומסי יצאו בקריאה לנשיא בשאר אל-אסד לבצע רפורמה פוליטית ולשים קץ לשחיתות הממשלתית. בעקבות קריאתם, חסינותם הפרלמנטרית הוסרה והם נכלאו בכלא משנת 2001. מאסרם של ריאד סייף ומאמון אל-חומסי הביא לסיומה של האווירה האופטימית שכונתה "האביב של דמשק" שהחלה עם מותו של חאפז אל-אסד בשנת 2000.

בשנת 2001 הכריז "אמנסטי" על ריאד סייף כאסיר-מצפון.

האם עסקת נשק חדשה עומדת להחתם בין רוסיה לסוריה

הביקור של הרמטכ"ל הרוסי בימים אלה בדמשק הוא המשך המגמה הרוסית להדק את היחסים עם סוריה מתוך ראייה אסטרטגית שתכליתה היא לבסס השפעה רוסית חזקה במזרח-התיכון ולהוות משקל-נגד להשפעה האמריקאית באזור.

ראשיתו של התהליך היה בעת ביקורו של באשר אל-אסד ברוסיה בינואר 2005. המשכו היה במאי 2005 לאחר ששתי המדינות חתמו על הסדרת החוב הסורי לרוסיה שעמד על כ- 13.4 מיליארד דולר – חוב שנצבר במשך כ-30 שנה. שני האישים שחתמו על ההסדר היו שר האוצר הסורי מוחמד אל-חוסין ועמיתו הרוסי אלכסי קורדין. על-פי ההסכם, כ-75% מהחוב נמחק. שאר החוב יתפרס של פני כ-10 שנים שבמהלכן סוריה תעביר לרוסיה תשלום במזומן או תשלום בסחורות.

היחסים בין רוסיה לסוריה, בתקופה הנוכחית, מקבלים גוון "סובייטי" בדומה למה שהיה קיים בתקופת ברית-המועצות. מבחינתה של רוסיה, המדינה היחידה במזרח-התיכון הנוחה להשפעה רוסית היא סוריה. ומבחינתה של סוריה, הידידה היחידה שלה שהיא בעלת-המשקל בעולם, היא רוסיה. מכאן, שיש כאן יחסי-נוחות הנשענים על אינטרס הנובע מאופציות מדיניות מוגבלות, ולכן המעורבות הרוסית בסוריה מסוכנת לישראל בשל האופציות המוגבלות העומדות בפני מקבלי ההחלטות ברוסיה.

סביר להניח כי בזמן הביקור של הרמטכ"ל הרוסי בדמשק, ייחתמו הסכמים צבאיים-טכנולוגים בין רוסיה לסוריה שבהם רוסיה תתחייב לספק לסוריה טילי קרקע-אוויר למרות שישראל ומדינות נוספות הביעו התנגדות לכך. במהלך השנה האחרונה ישראל הבהירה לרוסיה את הסכנה הנובעת מכך, אולם רוסיה כנראה החליטה על כך עוד בזמן ביקורו של באשר אל-אסד במוסקבה בינואר 2005.