Saturday, January 14, 2017

ידיעות אחרונות ומצבה של התקשורת הישראלית

אין טעם להיכנס לכול הוויכוח בנוגע לפרשה האחרונה בין הבעלים של עיתון "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, לבין ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו. אולם בהחלט אפשר להיכנס לדיון קצר על תפקידו של עיתון "ידיעות אחרונות" בהריסתה ובניסיונות להריסתה של התקשרות הישראלית הכתובה לאורך השנים האחרונות. כרגע יש בישראל, בסך-הכל, שני עיתונים יומיים מודפסים הזוכים לתפוצה רחבה ולחשיפה גדולה מאוד: אחד מהם הוא "ידיעות אחרונות", והעיתון השני הוא "ישראל היום". זה הכל. לדעת רבים וטובים, חבל שלעיתון "ישראל היום" לא מוצמדת תחנת-טלוויזיה שתהווה אלטרנטיבה ראויה כפי שהעיתון עצמו מהווה אלטרנטיבה ראויה וחשובה לציבור הישראלי כולו החפץ תקשורת אחראית, נבונה ופטריוטית.

ההבדלים בין שני העיתונים הללו ניכרים לעין: לא רק משום ש"ישראל היום" מחולק חינם, אלא בגלל שלעיתון הזה יש יתרון שאינו קיים בעיתונים אחרים המופצים בישראל המתבטא ב"קו פטריוטי הגון". דהיינו, גם אם העיתון מעלה טענות נגד ההתנהלות של הרשויות בישראל - כולל ביקורת כלפי ראש-הממשלה - הדבר נעשה מתוך כוונה אמיתית לתקן את הדברים ולא רק להטיח ביקורת כלפי אישיות מסוימת בשל דעותיה הפוליטיות. לעומת זאת, כבר שנים רבות, עיתון "ידיעות אחרונות" מתנהל בקו די ברור של שיסוי כלפי גורמים פוליטיים בשם חופש הביטוי, לכאורה. כל זה נעשה באמצעות כותרות מתלהמות, דעות המוגשות לקוראים כעובדות לכאורה, לגלוג כלפי אישים פוליטיים מהמחנה השמרני והרשלנות אינטלקטואלית ביקורתית כלפי אישים הנמצאים במרכז המפה הפוליטית או משמאלה לה - שלכאורה העיתון חפץ ביקרם. מאידך, אפשר לטעון, שגם הכתבות האוהדות שהתפרסמו בעיתון על אישים פוליטיים מסוימים, הדבר נעשה בדרך-כלל כדי להשתמש בהם בעתיד במטרה לקדם את העסקים הכלכליים של העיתון.

האם באמת יש ל"ידיעות אחרונות" קו פוליטי ברור הנובע מתוך שכנוע פנימי אמיתי שכך הדברים צריכים להתנהל? ברור שלא. מסתבר, כפי שטענו רבים, הכל בלוף אחד גדול שנבע בראש ובראשונה משיקולים עסקיים כדי למשוך את קהל הקוראים במטרה להגביר את הערך הכלכלי של העיתון. עם כניסתו של העיתון "ישראל היום" לשוק התקשורתי הישראלי, הרבה מאוד קווים אדומים נחצו במהלך השנים האחרונות שתכליתם הייתה לחסום את הפצתו של העיתון בטענות שונות ומשונות שהוא אינו פועל על-פי כללים תקשורתיים הוגנים אליבא ד"ידיעות אחרונות" המטורלל. כאשר התקבל "חוק ישראל היום" ב-14 בנובמבר 2014, שנועד להגביל את הפצתו של העיתון, ברוב של 43 ח"כים בעד מול 23 ח"כים שהתנגדו לחוק, בית המחוקקים הישראלי כולו למעשה שירת את הגחמות העסקיות של "ידיעות אחרונות". כל אלה שהצביעו בעד החוק הזה, צריכים להתבייש היום יותר מתמיד. כפי שנפל "ידיעות אחרונות" כך גם ייפול עיתון "הארץ" משום ששני העיתונים האלה איבדו מזמן את הקשר שלהם למציאות בשל הטיות פוליטיות ועסקיות שנועדו להרוס ולפגוע - ולא לבנות, לשפר או לתקן.

השיא של הגישה הרשלנית הזו הגיע במהלך מערכת הבחירות האחרונות של מרץ 2015. זה לא היה מזמן. האווירה הציבורית שיצר העיתון "ידיעות אחרונות" אפשר להגדירה כהתלהמות חסרת-רסן מתוך כוונת-מכוון ליצור שערוריות יומיומיות בנוגע להיבטים שונים של החיים במדינת-ישראל שנועדו לפגוע בבנימין נתניהו בדרכו לכהונתו הרביעית כראש-ממשלת ישראל. עד הרגע אחרון, ביום הו נודעו תוצאות-הבחירות, העיתון נקט בקו רדיקלי-מתלהם תוך כדי שכנוע עצמי שמפלגת-העבודה לוקחת את הבחירות האלה בקלות. אולם ההפתעה הייתה גדולה מאוד ומכאיבה מאוד - הן לעיתון הרשלני הזה והן לשמאל הישראלי כולו או מה שנשאר ממנו. ההלם ב"ידיעות אחרונות" לנוכח תוצאות הבחירות היה עצום, עד כדי שיתוק מכאיב.

על-פי מה שהודלף עד כה בנוגע לפרשה, נאמר שהבעלים של "ידיעות אחרונות" יכול לתת הוראה לכתבים "לפנק את נתניהו", אם נתניהו ייעתר להפצרותיו של מוזס בנוגע להגבלות מסוימות על העיתון "ישראל היום", ובכך לחזק את החוסן הכלכלי של "ידיעות אחרונות". הביטוי הזה "לפנק את נתניהו" נשמע מאוד מוזר לנוכח היחסים המעורערים בין בנימין נתניהו לבין נוני מוזס. מאחר ונתניהו לא נעתר למוזס, כנראה מישהו נתן הוראה לכתבים בעיתון "ידיעות אחרונות" להיכנס חזיתית וחזק בנתניהו בכל הכוח, מה שגרם בין-היתר לתבוסה המוחצת של השמאל הישראלי בבחירות של מרץ 2015.

אנחנו בכלל לא מתפלאים על האמירה הזו של מוזס בנוגע לשליטתו בכתבים של העיתון על-פי גחמותיו. משום שרבים בישראל דיברו על כך שאחדים מכתבי העיתון הם בסך-הכל מריונטות של מוזס, אחרת הוא לא היה מציע לנתניהו "לפנק אותו", או להבטיח לו - על-פי הדלפות אחדות - להיות ראש-ממשלה "כמה זמן שירצה". זה נשמע כמו הבטחה שלקוחה מסרט גנגסטרים אמריקאי של שנות ה-40. בתקופת הבחירות של מרץ 2015, אזרחים ישראלים כינו את העיתון "אידיוט אחרונות". כעת יש להם הוכחה נחרצת שהביטוי הזה מקבל גם גושפנקא בדמותה של חקירה משטרתית שאולי לא תוביל את מוזס לכלא, אבל היא בהחלט מראה איך התקשורת הישראלית מתנהלת כבר עשרות שנים. לפיכך, ההחלטה של נתניהו להקליט את השיחה עם מוזס הייתה החלטה נבונה, ראויה ומוצדקת - גם אם לא נעשה בה שימוש מיידי כדי להדגים את רמתו המוסרית הירודה של העיתון הכושל הזה. המאמר הבכייני של נחום ברנע שהתפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-11 בינואר 2017, בו הוא ניסה להטיל את כובד האשמה באופן זהה על שני האישים האלה, היא לכול היותר צביעות מתחסדת נוספת הנמצאת ב-DNA של העיתון המטורלל הזה ועל כל ערוציו הנלווים. איראנה מלמד, שעבדה באתר YNET עד דצמבר 2014, פרסמה ברבים את נימוקיה מדוע היא עזבה את קבוצת "ידיעות אחרונות". אחד מהנימוקים היה, שעובדי הקבוצה הפכו "כלבי קרקס" הנתונים למרותו הישירה של "הבוס של הכלבייה".

ההפתעה המלאכותית שצצה לה באולפני החדשות ובמערכות העיתונים לנוכח פרסום הידיעה על השיחות בין "ידיעות אחרונות" לנתניהו, היא לכול היותר צבועה ומתחסדת. גם ההפתעה הזו היא עוד בלוף אחד גדול המפגין היטב את הרמה מוסרית הירודה של העוסקים במלאכה הזו. כל אמצעי-התקשורת בישראל מנהלים קשרי גומלין הדוקים עם אישים המוצבים בעמדות בכירות בממסד הפוליטי והכלכלי בישראל. אלה הם יחסים כוחניים בין בעלי השליטה על אמצעי-התקשורת לבין אלה הזקוקים לחשיפה או להשתקה בשל מעמדם הפוליטי או הכלכלי. סוג כזה של יחסים מניב הרבה מאוד הדלפות שמופקות מהם כתבות שהן לכאורה "חשיפה בלעדית" של העיתונאי לאחר תחקיר עמוק שלא באמת התבצע. מעט מאוד עיתונאים בישראל עוסקים בתחקירים מעמיקים, עצמאיים וראויים שיש בהם ערך ציבורי גבוה המיועד לשרת את הציבור כולו. לרוב, אלה הן ידיעות המשרתות את הגחמות של העיתונאי, של העיתון ושל גורמים אינטרסנטיים הקשורים להם.

מצבה של התקשורת כיום אינו טוב -  ולא רק במובן הכלכלי - בשל קיומם של ערוצים אלטרנטיביים להעברת אינפורמציה בין אדם לחברו. כיום, כל פוליטיקאי יכול לעצב את דעותיהם של אוהדיו באמצעות כלים פשוטים וישירים העוקפים לחלוטין את הצורך בקשר עם גורמים תקשורתיים ממסדיים. מחד-גיסא זה משחרר את הצורך של פוליטיקאים בכירים "לשלם" עבור חשיפה תקשורתית, ומאידך זה מפחית את ההישענות של הציבור על גורמים תקשורתיים מסורתיים ואינטרסנטיים. יתרה מזאת, התקשורת הממסדית אינה מסוגלת להסתגל לשינויי העיתים באורח-החשיבה התקשורתי, בעוד הציבור מגלה אפיקים חדשים, מהם הוא יכול ליהנות ללא תיווכם של גורמים תקשורתיים אינטרסנטיים הפועלים ממניעים כלכליים ופוליטיים שאינם משרתים באמת את הציבור. אומרים שתקשורת חופשית היא נשמת-אפה של הדמוקרטיה. האומנם? בכל מצב? מישהו בכלל יודע מה זה "תקשורת חופשית"? כשאין כללים ברורים של אתיקה מוסרית - במובן הרחב של המילה - חופש הביטוי הופך לחופש השיסוי, כפי שקורה לא פעם בתקשורת הממסדית בישראל. מה יקרה לדמוקרטיה הישראלית עם עיתון "ידיעות אחרונות" ייסגר בשל קשיים כלכליים? שום דבר. מאומה. כפי שלא קרה כלום עם סגירתו של עיתון "מעריב" במהדורתו המודפסת.

מותר לראש-הממשלה לנהל שיחות עם אנשי-תקשורת או עם בעלים של אמצעי-תקשורת כדי לקדם את מטרותיו או כדי לקבל מהם חשיפה חיובית לעמדותיו. לא רק בגלל שמדובר על בנימין נתניהו, אלא בעיקר בגלל הביקורת הזדונית והחדירה המעוותת לחיי משפחתו, שהעניקו למפגשים האלה עם אמצעי-התקשורת הישראלים מימד חשוב בניסיון ליישר את ההדורים. מאידך, לתקשורת הישראלית אסור להתנהל כפי ש"ידיעות אחרונות" התנהל, משום שהבטחה כזו של נוני מוזס "לפנק את הנתניהו", נראית ונשמעת כסוג של הבטחה המתאימה לארגוני מאפיה בהם משרתים "חיילים צייתנים" הממלאים את פקודותיו של דון-קורליאונה ההוליוודי. העניין הזה חמור מאוד גם משום שלנוני מוזס יש שליטה מוחלטת ב"בידיעות אחרונות", בעוד שלבנימין נתניהו אין כל השפעה ישירה על "ישראל היום". ובשל כך, פשעו של "ידיעות אחרונות" הוא בלתי-נסלח - גם משום שאין סיבה ראויה להעניק לעיתון סליחה או מחילה כלשהי בגין מעשיו. וכתוצאה מכך, אנחנו יכולים להגיע למסקנה מתבקשת ונכונה שהביקורת המשתלחת כלפי נתניהו שנמרחה מעל גבי דפי העיתון במהלך השנים האחרונות, הייתה בלוף אחד גדול. לפיכך, אנחנו יכולים להגיד פעם נוספת: "להתראות בבחירות הבאות".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ידיעות אחרונות ומצבה של התקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 12 בינואר 2017.


Saturday, January 07, 2017

טרור אסלאמי – הלקח הטורקי והגרמני – דצמבר 2016

שנת 2016 נפתחה במסע, שנראה על-פניו, כהתקפת טרור-מינית מתכוננת היטב של מאות צעירים מוסלמים כלפי נשים מקומיות בעיר קלן שבגרמניה ובערים נוספות ברחבי המדינה. ב-19 בדצמבר 2016, במסגרת חגיגות חג המולד, התבצע פיגוע-דריסה קטלני בעיר ברלין בו נהרגו 12 בני-אדם, ביניהם אזרחית ישראלית. חודשים אחדים לפני כן, ב-14 ביולי 2016, בשעה שצרפת חגגה את "יום הבסטיליה", טרוריסט מוסלמי רצח 86 בני-אדם בעיר ניס, בפיגוע-דריסה שהתבצע באמצעות משאית-מטען. וכך, גם שנת 2016 הסתיימה בהתקפה קטלנית מאוד של טרוריסט מוסלמי מארגון "המדינה האסלאמית" שביצע טבח באחד מהמועדונים המפורסמים בעיר איסטנבול בו נהרגו 39 בני-אדם - רובם תיירים צעירים, ביניהם אזרחית ישראלית. "הפשע הגדול" של הצעירים הללו שבילו במועדון, היה, שהם חגגו את כניסתה של השנה האזרחית החדשה של שנת 2017.

קיים קשר הדוק בין האירועים הללו לבין כל אירועי הטרור האסלאמיים שהתבצעו במהלך השנה האחרונה ברחבי-העולם. דהיינו, אורח-החיים הליבראלי והדמוקרטי נמצא תחת מתקפה קטלנית - לא רק באמצעות  אירועי טרור ישירים, אלא גם באמצעות חדירה איטית והדרגתית של מנהגים הסותרים לחלוטין את החשיבה הליבראלית שעוצבה במשך מאות שנים. "הטלת אימה", פרקטית או מילולית, מהווה כלי דרכו האסלאם הרדיקאלי מנסה לעצב מחדש את התרבות היסטורית של "הכופרים". לתהליך זה יש שני שותפים: א) כלל הקהילה מוסלמית שאיננה מסוגלת ואיננה רוצה להילחם בתופעות הקטלניות האלה באופן ברור וגלוי לעין. ב) המדינות הליבראליות הנכנעות לזרם האלים והרצחני הזה ללא הצבת גבולות ברורים של מותר ואסור בהתאם לאופי הלאומי ולייחוד התרבותי שלהן.

אם ניקח לדוגמא את טורקיה וגרמניה - לאור מה שהתחולל בשתי המדינות האלה בשנתיים האחרונות - אנחנו יכולים לשאול את עצמנו "בשביל מה הן היו צריכות את ההרפתקה הזו?". גם טורקיה וגם גרמניה, כל אחת בדרכה היא, אימצו מדיניות שניזונה בעיקר מיוהרה לאומנית שיש ביכולתן להשפיע על הסביבה האזורית שלהן במטרה לעצב אתו על-פי שאיפותיהן. טורקיה - במזרח-התיכון ובמרחב האסלאמי-הסוני, וגרמניה - במסגרת האיחוד-האירופאי. לא רק ששתי המדינות האלה לא הצליחו במשימתן העיקרית, הן גם לא הצליחו להטמיע את הרעיון שאפשר לסמוך עליהן כמנהיגות אזוריות שיש להתחשב בדעתן גם בזירה הבינלאומית. לגרמניה ולטורקיה, היסוד הזה, של "חשיבות בינלאומית", נטוע היטב במסורת הפוליטית וההיסטורית שלהן, ומכאן, גם השאיפות הדטרמיניסטיותלעצב את הסביבה האזורית על-פי גחמותיהן. טורקיה הייתה יכולה להיות מדינה יציבה, שקטה ובטוחה עם כלכלה מרשימה מאוד אם ארדואן לא היה מנהל מערכת אלימה וסבוכה, במהלך השנים האחרונות, עם כל שכנותיה של טורקיה. גם הפיכתה של טורקיה לשער כניסה של טרוריסטים מוסלמים לסוריה ולעיראק בשנים 2015-2011, על-פי חזונו האזורי של ארדואן, הוא גרם לכך שטורקיה נעשתה ליעד קל לפיגועי-טרור קטלניים מאוד - וזאת, לאור השינויים בעמדתו של ארדואן כלפי ארגון "המדינה האסלאמית". במהלך השנה האחרונה - 2016 - נהרגו בטורקיה יותר מ-2,600 בני-אדם בפיגועי-טרור של ארגון "המדינה האסלאמית" ושל המחתרת הכורדית, וכן בקרבות נגד המחתרת הכורדית ובהפיכה הצבאית הכושלת שנערכה ב-15 ביולי 2016. ולא רק זאת, אזורים שלמים בדרום-מזרח טורקיה נראים כמו העיר חאלב בסוריה, בשל המלחמה הבלתי-מתפשרת של ארדואן נגד השאיפות הלאומיות של הכורדים בטורקיה, בסוריה ובעיראק. דוברים של המחתרת הכורדית בטורקיה - ה-PKK - מסרו כי במהלך שנת 2016, אנשיהם הרגו יותר מ-3,400 חיילים ושוטרים ברחבי טורקיה. הנתון הזה סותר לחלוטין את ההודעות הרשמיות של הצבא הטורקי בנוגע למספר החיילים והשוטרים שנהרגו במהלך השנה הנדונה. כך או כך, אפשר לציין שטורקיה הפכה למדינה מוכת-טרור בעיקר בשל שיקול-דעת לקוי מאוד של מנהיגיה.

גם גרמניה עברה טלטלה עזה לאור מדיניותה של אנגלה מרקל בנוגע לקליטתם של יותר מ-1.2 מיליון פליטים מוסלמים, רובם במהלך חודשים ספורים בלבד - ללא כל בדיקה מקדימה וללא הכנת תשתיות נאותות לקליטתם. למרות האזהרות הרבות שנשלחו לעברה של מרקל מפי מנהיגים בכירים בגרמניה, היא העדיפה לדבוק בהחלטתה למרות כל הסימנים המוקדמים שניבאו את העתיד להתרחש. במהלך שנת 2016 התרחשו בגרמניה שלושה אירועים מרכזיים שהיטו את דעת-הקהל לעבר שלילה כמעט מוחלטת בנוגע לקליטתם של הפליטים המוסלמים הללו: א) אירועי הטרור-המיני שהתבצעו בעיר קלן ב-31 בדצמבר 2015. ב) סדרת אירועי הטרור שהתבצעה באמצע חודש יולי 2016 בידי 4 פליטים מוסלמים או בני-מהגרים. ג) פיגוע-הדריסה שהתבצע בעיר ברלין ב-19 בדצמבר 2016 שבמהלכו נרצחו 12 בני-אדם בידי טרוריסט מוסלמי שהזדהה עם ארגון "המדינה האסלאמית". לצד כל האירועים הללו, ראוי לציין כי לאורך כל שנת 2016 נרשמו אלפי מקרים של תקיפה של אזרחים גרמנים בידי פליטים מוסלמים ומהגרים מוסלמים - שבמקרים אחדים הסתיימו באונס וברצח. מאידך, במהלך השנה אחרונה התבצעו מאות התקפות של פעילים רדיקליים כלפי מהגרים או מוסדות שהעניקו סיוע לפליטים ומהגרים. במקרים רבים, הוצתו מרכזי-מקלט לפליטים מתוך כוונה ברורה למנוע את הגעתם למקום. גרמניה, בדומה לטורקיה, הצליחה להסתכסך עם כל שכנותיה שהביטו בדאגה איך מרקל הצליחה בשנה אחת בלבד לערער את תחושת-הביטחון של כלל אזרחי האיחוד-האירופאי. יתרה מזאת, המדיניות של מרקל העניקה רוח גבית לכול ארגוני הימין הרדיקלי הפועלים ברחבי היבשת. לדידם של מרבית הגרמנים, הפליטים המוסלמים מפרים את "הסדר הגרמני" ואת "האוטופיה הגרמנית" - כפי שביטאה זאת התקשורת גרמנית פעמים אחדות לאורך השנה האחרונה. סביר להניח שאנו נראה את התוצאות לכך בבחירות שיתקיימו במהלך שנת 2017 בצרפת, בהולנד ובגרמניה.

בחודש דצמבר 2016 נהרגו 8,686 בני-אדם בטרור אסלאמי ובאלימות אסלאמית. לאורך כל שנת 2016 נהרגו 141,644 בני-אדםבמאות-אלפי פעולות טרור ובאלימות אסלאמית שהתבצעו בעיקר במרחב האסלאמי. אנחנו יודעים בוודאות שמספר ההרוגים במהלך השנה אחרונה גבוה בהרבה מהנתון הזה שנאסף, באופן יומיומי, ממקורות תקשורתיים מגוונים ומהודעות ממשלתיות. כך למשל ארגונים לזכויות-אדם בסוריה מסרו כי בשנת 2016 נהרגו כ-60,000 בני-אדם - כולל אזרחים, חיילים וטרוריסטים מוסלמים; בעיראק נמסר על הריגתם של יותר מ-52,000 בני-אדם במהלך שנת 2016; באפגניסטן נמסר על הריגתם של כ-30,000 בני-אדם במהלך שנת 2016 - כולל חיילים, אזרחים וטרוריסטים מוסלמים; בניגריה נמסר על הריגתם של אלפי נוצרים, במהלך התקופה הנדונה, בהתקפות של טרוריסטים מוסלמים ושל מיליציות אסלאמיות חמושות. רק על-פי הנתונים הללו שנאספו בידי ארגונים אזרחיים בארבע המדינות הללו, אנחנו יכולים להעריך שמספר ההרוגים האמיתי הגיע בשנת 2016 ליותר מ-200,000 בני-אדם. על סיכום הנפגעים בישראל, ראו בסוף המאמר.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - 2016-2010
שנה:
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
הרוגים:
29,832
40,134
59,232
91,110
137,576
147,875
141,644
סה"כ הרוגים - 647,403 בני-אדם (על-פי איסוף מידע תקשורתי)

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - דצמבר 2016
מדינה:
הרוגים:
פצועים/הערות:



סוריה:
3,117
7,000
טורקיה - סוריה:
19
חיילים טורקים
רוסיה - סוריה:
1
קולונל רוסי
עיראק:
3,174
6,000
אפגניסטן:
711
רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
תימן:
705
2,000 פצועים
ניגריה - טרור אסלאמי:
203
2,000 פצועים
סומליה:
156
--
טורקיה:
151
כולל אזרחית ישראלית
רוסיה - טורקיה:
1
השגריר הסורי שנרצח בידי טרוריסט מוסלמי
לוב:
87
--
מצרים:
67
--
דרום-סודאן:
47
--
פקיסטן:
46
--
הודו - קשמיר:
23
--
סודאן - דארפור:
15
--
פיליפינים - טרור אסלאמי:
15
--
ירדן:
14
--
בורקינה פסו - טרור אסלאמי:
12
כולם חיילים
גרמניה - טרור אסלאמי:
12
כולל אזרחית ישראלית
איטליה - גרמניה:
1
טרוריסט מוסלמי שביצע את הפיגוע בגרמניה
רוסיה - קווקז:
11
רובם טרוריסטים מוסלמים
סעודיה:
10
כולם חיילים
לבנון:
9
--
תאילנד - טרור אסלאמי:
5
--
סין - טרור אסלאמי:
5
אחד מהם אזרח
קמרון - טרור אסלאמי:
3
--
אינדונזיה:
3
טרוריסטים מוסלמים
בנגלדש:
2
טרוריסטים מוסלמים
קניה -טרור אסלאמי:
2
--
מאלי:
2
--
איראן:
1
שוטר
טוניסיה:
1
פעיל חמאס - מהנדס מל"טים



ישראל - הרשות הפלסטינית:
4
כולם טרוריסטים מוסלמים
ישראל - טרור
--
--






תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
34
--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
14
בוודאות היו יותר
סוריה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
3
--



הרוגים:
8,686 הרוגים
20,000 פצועים (אומדן בלבד)




בשנת 2016 נהרגו 16 אזרחים וחיילים ישראלים בפיגועי-טרור. כמו כן נהרגו 5 אזרחים ישראלים בפיגוע-טרור אסלאמיים שהתבצעו בחו"ל. במהלך התקופה הנדונה נהרגו 92 טרוריסטים מוסלמים וג'יהאדיסטים בכל רחבי ארץ-ישראל כולל בגבול עם סוריה. בעזה נהרגו 6 טרוריסטים מוסלמים וג'יהאדיסטים בפעילות ישירה של חיילי צה"ל. לשם השוואה, בשנת 2015 נהרגו 35 אזרחים וחיילים ישראלים בפיגוע-טרור אסלאמיים, וכן 125 טרוריסטים מוסלמים ביו"ש ו-17 טרוריסטים מוסלמים ברצועת-עזה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - הלקוח הטורקי והגרמני - דצמבר 2016", מגזיו המזרח התיכון, 5 בינואר 2017.


Saturday, December 31, 2016

ברק חוסיין אובמה מילכד את הרשות פלסטינית

בדרך כלל אומרים ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". האם באמת ברק חוסיין אובמה סייע לרשות-הפלסטינית להציל אותה מעצמה? האם באמת ההימנעות של ארה"ב בהצבעה במועצת-הביטחון סייעה לקדם את השלום בין שני הצדדים? ובכן, ההימנעות האמריקאית בהצבעה הייתה החלטה אישית של אובמה שנבעה בראש-ובראשונה מגישה אידיאולוגית רדיקאלית כלפי ישראל - עוד מהיום הראשון לכהונתו בבית-הלבן. כאשר התקבלה ההחלטה 2334 במועצת-הביטחון של האו"ם ב-23 בדצמבר 2016 המגדירה את ההתנחלויות ביהודה ושומרון כמנוגדות לחוק הבינלאומי, ערוץ "פוקס ניוז" אמריקאי התייצב באופן מופגן לצידה של מדינת-ישראל ותושביה. בכירי הערוץ לא היססו להגדיר את התנהגותו של אובמה כ"תקיעת סכין בגבה של ישראל". במשך ימים אחדים לאחר ההצבעה האומללה הזו, הנושא הזה היה חלק מרכזי בשידורי הערוץ תוך כדי הדגשה שלאחר כניסתו של טראמפ הדברים ייראו אחרת. הערוץ הפגין גישה פרו-ישראלית וסולידריות עם ישראל הרבה יותר ממה שערוצי התקשורת בישראל נהגו במהלך השבוע שלאחר ההצעה במועצת-הביטחון. זוהי נקודה חשובה המראה בעליל את המרחק הבלתי-נתפס בין אחדים מאמצעי-התקשורת בישראל לבין הציבור הישראלי בכללותו. גם התגובות של ראשי מפלגת-העבודה בנוגע להחלטה באו"ם הראו בעליל שמפלגה זו הפכה לבלתי-רלוונטית בעיני מרבית הציבור הישראלי. אנחנו רק יכולים לקנא בקיומו של ערוץ כזה בארה"ב, בעוד אנחנו שרויים כאן עם איזה ערוץ 20 שביקושי עומד על הרגליים ולא משדר מאומה בשישי-שבת - דבר שאינו מוסיף לפופולאריות של הערוץ. יכול להיות שהדברים ישתנו בעתיד, אולם ככול הנראה, ערוץ טלוויזיה ישראלי רציני לא יהיה בישראל בעשור הקרוב.

למרות שההחלטה האמריקאית הייתה צפויה, ואף כתבנו על כך במגזין זה כפי שנכתב גם במגזינים רבים נוספים, ההימנעות האמריקאית בהצבעה במועצת-הביטחון התקבלה בישראל בתדהמה. איך שלא נסתכל על זה, זו הייתה מכה כואבת לישראל. מחיאות-הכפיים שליוו את ההחלטה בסופה, רק הוסיפו לתחושה הקשה שבאה בעקבות ההצבעה. זה לא היה רגע קל לישראל, ויחד עם זאת חברי מועצת-הביטחון נראו באור שפל יותר, משום שבעניינים חשובים יותר הנוגעים לחיי-אדם, הם לא הצליחו להגיע להסכמה משותפת. התגובות בישראל, של רבים וטובים, נעו בין תחושת בגידה קשה לבין הפקרתה של ישראל להתעללויות נוספות מצד המוסדות הבינלאומיים הציניים בעידודו של אובמה. על-פניו נראה, שאפילו מצרים של סיסי התנהגה בהגינות כלפי ישראל יותר מאשר ברק חוסיין אובמה. "קריאת המצב" המזרח-תיכוני של ברק חוסיין אובמה לאורך 8 השנים האחרונות הייתה מוטעית מיסודה, כך שההחלטה האחרונה שלו בנוגע לישראל מהווה קשר ישיר ונוסף לכישלון הטוטאלי של מדיניות-החוץ האמריקאית שהפכה לסימן היכר בוהק המאפיין את שלטונו של אובמה בשמונה שנות כהונתו.

זאת עוד. כשנשאל השגריר האמריקאי בישראל, דן שפירו, האם אובמה מתכנן צעדים רדיקליים נגד ישראל לאחר בחירתו של טראמפ, הוא טען שבוודאות לא צפויים צעדים כאלה נגד ישראל. כך למשל, בריאיון שנערך עמו באחת מתחנות הרדיו בישראל, ב-1 בדצמבר 2016,  שפירו אמר "אנחנו תמיד נתנגד להצעות חד-צדדיות נגד ישראל. זאת מדיניות ארוכת-טווח. אם תהיה הצעה חד-צדדית אי-פעם, התנגדו בעבר ותמיד נתנגד. תמיד המדיניות שלנו הייתה אותה מדיניות במשך הרבה מאוד שנים - ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד - וזה להתנגד לכול הצעה באו"ם או בפורום בינלאומי חד-צדדי שאינו מכיר בישראל או עושה (לה) דה-לגיטימציה".  מסתבר שאובמה הצליח האפילו להערים על השגריר האמריקאי בישראל. שפירו היה אחד מהיועצים הבכירים ביותר של אובמה עד לשנת 2011 - שנה בה הוא התמנה להיות השגריר האמריקאי בישראל. ובכן, נשאלת השאלה, האם לשפירו היה חלק בחינוכו של אובמה בנוגע לארבע השנים הראשונות שלו בבית-הלבן בהן הוא טרח לחבוט בישראל בכל שבוע?

פרופסור אלן דרשוביץ, אחד מהמשפטנים הבכירים בארה"ב, אמר בריאיון ששודר בערוץ "פוקס ניוז" ב-16 בדצמבר 2016, את הדברים האלה: כאשר אובמה התמודד לנשיאות בארה"ב, לקדנציה השנייה שלו,  הוא נפגש עם דרשוביץ כדי לקבל ממנה תמיכה שהייתה מעניקה לאובמה נקודות חשובות במרוץ לבית-הלבן. כדי לשכנע את דרשוביץ, אובמה אמר לו שהוא "תמיד יעניק גיבוי לישראל, תמיד". לאחר החלטה של אובמה להימנע בהצבעה במועצת-הביטחון, דרשוביץ אמר שהוא "לא ידע שהגיבוי של אובמה יהיה תקיעת-סכין בגבה של ישראל". האם אובמה הוליך-שולל ביודעין גם את דרשוביץ וגם את שפירו? סביר להניח שכן. גם משום שאובמה וג'ון קרי עדיין לא יצאו מההלם הגדול שאחז בהם לאור בחירתו של טראמפ.

מהרגע הראשון של אובמה בבית-הלבן, אמרנו שלאובמה יש בעיה אישית עם ישראל. ככול שהמדיניות האמריקאית קרסה במזרח-התיכון, כך התברר שישראל צדקה לאורך כל הדרך. אך, ככול שישראל צדקה, כך הגישה של אובמה כלפי ישראל הפכה לעוינת יותר ולקטנונית יותר. זה לא בגלל היחסים של אובמה עם נתניהו, זה לא בגלל פרשת עמונה או בגלל "חוק ההסדרה". אלה היו תירוצים ששימשו את האידיאולוגיה האמיתית שלו כלפי ישראל מאז שהוא נכנס לתפקידו בשנת 2009. האידיאולוגיה הזאת הכתיבה צעדים נגד ישראל ברמה האמריקאית וברמה הבינלאומית - בהן ישראל נאלצה להתמודד במשך 8 שנים ארוכות. רק תחשבו על הלחצים קשים שישראל נאלצה להתמודד עמם בשמונה השנים האחרונות. גם אם הייתה ממשלה אחרת בישראל, אובמה היה נוהג כפי שהוא נהג עד כה עם ממשלת ישראל של בנימין נתניהו, משום שהמוטיבציה של אובמה הייתה ועודנה אידיאולוגית הרואה בישראל את הסיבה העיקרית לקריסתו של העולם-הערבי. אולי כדאי לאמץ את גישתו המטורללת של אובמה ולהרחיב את "ההשפעה הישראלית" במטרה להביא לקריסתן של מדינות נוספות העוינות את ישראל. השמאל הישראלי שוגה, כמו תמיד, באשליות מזיקות שהתוצאה עם אובמה הייתה יכולה להיות אחרת אם ישראל הייתה נוהגת באופן שונה לחלוטין או בישראל הייתה מכהנת ממשלה יותר שמאלנית.

הרבה מאוד דוברים ישראלים ואמריקאים מדברים על הערכים המשותפים עליהם מתבססות שתי המדינות - ארה"ב וישראל. האידיאולוגיה של אובמה דגלה ברעיון שונה לחלוטין. לא רק שלארה"ב אין עליונות מוסרית על מדינות אחרות, אלא גם אין כל קשר בין "הערכים הישראלים" לבין הערכים האמריקאים, משום שההחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון מציינת בפירוש ש"כל מעשיה של ישראל ביהודה ושומרון" מפירים את החוק הבינלאומי. האידיאולוגיה הזו נטועה היטב באובמה - לא רק בשל היותו שייך לזרם הליבראלי האמריקאי הרדיקלי. אלא, האידיאולוגיה הזו נובעת גם לאור החינוך האסלאמי אותו הוא קיבל בילדותו.

כך למשל, אובמה ניסה להפוך את טורקיה וקטאר למתווכות בין ישראל לחמאס במהלך מבצע "צוק איתן";  הוא התעלם מהפיכתה של טורקיה למדינה אסלאמית רדיקלית הטובחת בעם הכורדי; הוא ניסה להכשיל את נשיאותו של אל-סיסי במצרים; הוא הפך את סוריה, לבנון, תימן ועיראק לגרורות איראניות; והוא הצליח להפוך את שנת 2016 לשנה הכי קטלנית באפגניסטן מאז שהחלה הפלישה האמריקאית בשנת 2001 עם יותר מ-30,000 הרוגים. זה לא רק כישלון במדיניות-החוץ של אובמה, אלא זהו משהו עמוק יותר, המתייחס אל האסלאם הרדיקלי והקטלני כישות לגיטימית לחלוטין מתוך שכנוע עצמי פנימי עמוק מאוד. אובמה לא היה סתם נשיא שנוי-במחלוקת, אלא הוא היה "פוליטרוק אסלאמי" שראה את הישגיה המדהימים של ישראל מתוך הפריזמה של הנחשלות האסלאמית. לאדם ליבראלי אמיתי, הישגיה של ישראל נראים מובנים-מאליהם. לאדם רדיקלי כמו אובמה, הישגיה של ישראל נראים כמשהו המשולל כל היגיון שיש בצידו גם ניחוח של משטמה אישית.

לפיכך, נוצר מצב קצת מוזר: במקום שאובמה יצליח להציל את הרשות-הפלסטינית מעצמה, הוא מלכד אותה באופן הדוק יותר לאידיאולוגיה חסרת-פשרות, אלימה ותוקפנית שתפגע בה בעתיד, הרבה יותר ממה שאובמה שיער לנפשו. אם הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון מנוגדת לחוק הבינלאומי, המשמעות היא שלרשות-הפלסטינית אין כל סיבה לפתוח במשא-ומתן עם ישראל בעתיד הנראה לעין. בכך נוצר קיבעון מחשבתי ערבי נוסף, שלמעשה ממשיך לרסק את המדינות-הערביות - בזו אחר זו. אם ההחלטה של מועצת-הביטחון "העניקה לרשות-הפלסטינית את הכל ללא משא-ומתן", אין שום סיכוי שהיא תסתפק בפחות מכך בעתיד. האם זה רע או טוב לישראל? צריך לזכור שההחלטה הזו של מועצת-הביטחון היא אחת מההחלטות הקשות ביותר שהתקבלו נגד ישראל. במילים אחרות, ייקח שנים רבות לתקן את המפלה הדיפלומטית הזו, אך מאידך הרשות-הפלסטינית לא תצליח לקבל מישראל אפילו סנטימטר אחד של "שטח כבוש" ללא הסכמתה של ישראל. ובכן, מה ישראל יכולה לעשות?

א. סביר להניח שמייד עם כניסתו של טראמפ לבית-הלבן, ישראל תצטרך להתאמץ להגיע להבנות עם הממשל החדש לפחות בנוגע לגושי ההתיישבות המוסכמים על מרבית הציבור הישראלי. מאידך, ישראל גם תצטרך להפגין סימנים שהיא מותירה אופק-מדיני כלשהו לרשות-הפלסטינית בדמותו של שטח טריטוריאלי רציף.

ב. צריך לשים-לב לקולות העולים מהקהילה היהודית בארה"ב: ראשית, קיצוניות ימנית - גם אם היא באה בגיבוי של הממשל החדש בארה"ב - אינה התשובה הראויה והיחידה להחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון. שנית, בנימין נתניהו חייב להגיע לדו-שיח ראוי והולם גם עם אנשי המפלגה הדמוקרטית. דהיינו, הנציגים הישראלים צריכים להקדיש את אותה תשומת-לב למפלגה הדמוקרטית כפי שהם הקדישו למפלגה הרפובליקנית בארבע השנים האחרונות.

ג. כדי להבין את הנזק העצום שאובמה גרם לעניין הפלסטיני אנחנו צריכים לשים-לב לנקודה הבאה: כל הישג של ישראל שיעמוד בסתירה לחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון ייחשב להצלחה ענקית, מאידך, כל מהלך מדיני שלא יכלול את הפרשנות הגורפת של ההחלטה במועצת-הביטחון, ייחשב בעיני הרשות-הפלסטינית למפלה גדולה. במצב הנוכחי, ישראל יכולה רק להרוויח מהשרלטנות המדינית האמריקאית כפי שזו עוצבה בתקופתו של אובמה. הרי למעשה טראמפ ניצח בבחירות של נובמבר 2016 גם בשל אותה בעיה המכונה "אובמה".
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה מילכד את הרשות-הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 29 בדצמבר 2016.