Saturday, March 25, 2017

אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ – דו-שיח של חרשים

הרבה דברים נכתבו ונאמרו בתקשורת הגרמנית לפני המפגש בין אנגלה מרקל לדונלד טראמפ שנערך בבית-הלבן ב-17 במרץ 2017. אפשר לסכם את מה שנאמר בתקשורת הגרמנית בשני משפטים קצרים: א) זה היה אמור להיות מפגש היסטורי. ב) על גרמניה להסתגל לשינויים שבאו עם בחירתו של טראמפ. בנוגע למשפט הראשון, אין לי כל מושג מדוע התקשורת בגרמניה או זו הישראלית מתארת מפגשים כאלה כ"אירוע היסטורי". הרי זו לא הפעם הראשונה שנציגים רשמיים של גרמניה נפגשים אם נציגים בכירים של הממשל האמריקאי מאז סיום מלחמת-העולם השנייה. אחדים מכלי התקשורת בישראל גם הם מיהרו לתאר את המפגש בין נתניהו לטראמפ כ"פגישה היסטורית", בשעה שלא הייתה כאן שום "היסטוריה" יוצאת-דופן גם אם מכניסים למשוואה את התנהלותו של אובמה כלפי ישראל במהלך שנות כהונתו בבית-הלבן. זאת ועוד, הגישה הפוליטית בישראל כלפי טראמפ עומדת בניגוד גמור לגישה הפוליטית השוררת בגרמניה כלפי טראמפ. אך, אולי אפשר למצוא ניחומים בכך שכעת הממשלה הגרמנית מבינה מה עבר על ישראל במהלך 8 שנות כהונתו של אובמה, וזאת בהשוואה קלילה למה שעבר על גרמניה בחודשיים האחרונים מאז שטראמפ החל את כהונתו.

את התחושה בגרמניה אפשר לתאר כ"חרדה קשה מפני העתיד". זו לא סתם חרדה, אלא זו חרדה "קיומית", משום שגרמניה כרגע חשופה לשלושה איומים עיקריים העלולים לערער את מעמדה הן בזירה האירופאית והן בזירה הבינלאומית: 1) איום מצד רוסיה. 2) קריסתו של האיחוד-האירופאי. 3) הסרת המטרייה הביטחונית האמריקאית מעל אירופה או לפחות חשיבה אמריקאית מחודשת בנוגע למעמדה של אירופה בעיני ארה"ב.  יתרה מזאת, בתוך הזירה הפנים-גרמנית, אנגלה מרקל ניצבת בפני שני אתגרים קשים: 1) איומים על חייה של מרקל מצד קבוצות פוליטיות רדיקליות לאור משבר הפליטים המוסלמים העלול לקעקע, לדעתן, את  זהותה של גרמניה כולה. 2) בחירתו של מרטין שולץ למועמד של המפלגה "הסוציאל-דמוקרטית" (SPD) שיתחרה במרקל במסגרת הבחירות הכלליות שיערכו ב-24 בספטמבר 2017. על-פי סקרים אחדים שנערכו לקראת סוף חודש מרץ 2017, בזכות מועמדותו של שולץ, מפלגתו עוברת לראשונה את מפלגתה של מרקל - המפלגה הנוצרית-דמוקרטית CDU)) - באחוזים אחדים.

בכך, שולץ הפך לתקווה הלבנה של השמאל הגרמני כולו. זו לא סתם תקווה, אלא זו כמעט קריאת-חירום לנוכח מה שנראה כ"גל של לאומנות אירופאית מסורתית" השוטפת את היבשת. גרמניה איננה רק חרדה ממה שעלול להתרחש ביבשת האירופאית, אלא היא בעיקר חרדה ממה שעלול להתרחש בביתה היא, לנוכח ניסיונות העבר ובשל הנטייה המהירה של הציבור הגרמני לגלוש לעבר משטר רדיקאלי ברוטאלי. מרטין שולץ עלול להתברר למרקל כיריב קשה משום שהוא נוטה לאמץ עמדות פוליטיות מימין ומשמאל במטרה להרחיב את קהל בוחריו הפוטנציאלי - גם אם התנהלות זו מוגדרת כפופוליסטית בעיני יריביו ומבקריו של שולץ. אולם לנוכח המגמות הרדיקליות השוררות באירופה ובגרמניה, שולץ נאלץ לאמץ רעיונות מגוונים למפלגתו - כמו בנוגע ל"הידוק הפיקוח על גבולותיה של גרמניה" לאור משבר הפליטים המוסלמים ועל רקע המתיחות הגואה עם טורקיה של ארדואן שגלשה לאחרונה לפסים בלתי-רציונאליים.

תוצאות הבחירות בהולנד שנערכו ב-15 במרץ 2017, גרמו לאנחת-רווחה באירופה כולה וגם בישראל. אולם הפיכתה של מפלגתו של חירט וילדרס למפלגה השנייה בגודלה בהולנד עם 20 מושבים בפרלמנט, מראה בעליל שהזרם השמרני-רדיקלי הולך וצובר תאוצה בכל רחבי היבשת, כולל בגרמניה. כך למשל, המפלגה הימנית-רדיקלית "אלטרנטיבה לגרמניה" עדיין זוכה להיות המפלגה השלישית בגודלה בגרמניה בסקרי דעת-קהל, אולם היא אינה מצליחה לעבור את ה-11 אחוזים מכלל הציבור. זאת ועוד, מאז הודעתו של מרטין שולץ שהוא מתמודד מול אנגלה מרקל, פרשנים אחדים בגרמניה טענו שהוא מצליח "לגנוב" מצביעים ממפלגה זו בשל ביקורתו כלפי מרקל בשאלת ההגירה המוסלמית לגרמניה.

בזמן שמרקל נפגשה עם טראמפ, ראש-ממשלת בוואריה, הורסט זהופר (Horst Seehofer), ערך פגישת-עבודה מתוקשרת עם פוטין במוסקבה. זאת לא הפעם הראשונה שזהופר מנהל מדיניות-חוץ עצמאית מול רוסיה, וזאת בניגוד לחששותיה של הממשלה הגרמנית ממעורבות מסיבית של רוסיה בפוליטיקה הגרמנית הנעשית באמצעים מתוחכמים על-פי הגדרתם של אחדים מבכירי הפוליטיקאים הגרמנים. לאורך כל שנת 2016, הורסט נחשב למועמד מוביל מול מרקל למרות שמפלגתו של הורסט היא מפלגת-אחות למפלגתה של מרקל. הורסט היה המנהיג הגרמני הפעיל ביותר בכל הקשור להגבלת זרם הפליטים המגיעים לגרמניה, והוא לא היסס להתעמת עם מרקל גם באופן פומבי על רקע זה.

לאור כל האמור לעיל, "הפגישה ההיסטורית" בין מרקל לטראמפ שנערכה ב-17 במרץ 2017 הייתה טעונה ממילא - לא רק בגלל האמירות של מרקל כלפי טראמפ לאחר הבחירות, וכן גם לא על רקע דבריו של טראמפ על מעמדה של גרמניה באירופה ועל מנהיגותה של מרקל. ועם זאת, לגרמניה היו ציפיות גבוהות מהביקור הן בתחומים הנושקים לענייני כלכלה ומסחר ההדדי, והן בתחומים הקושרים לזירה הבינלאומית. מילת-המפתח הייתה "הסתגלות גרמנית לאור השינויים המתחוללים בזירה האמריקאית". אלא שהתברר, שהמפגש בין מרקל לטראמפ היה סוג של דו-שיח בין חרשים, ולא רק בגלל שטראמפ באמת לא שמע את שאלתה של מרקל בנוגע ללחיצת-היד שלא התקיימה כמקובל, וזאת בשל הרעש של העיתונאים שהיו בקרבתם.

תילי-תילים של מילים נכתבו ונאמרו ברחבי-העולם על האירוע הקטן הזה. אחדים מכלי-התקשורת בגרמניה ציינו, ש"טראמפ אותת למרקל מי הבעל-בית האמיתי כאן". אחדים מהעיתונאים האמריקאים מיהרו לציין שטראמפ הוא "בריון" לעומת מרקל "המנומסת והעדינה". בתקשורת הבינלאומית טענו שטראמפ "השפיל" את מרקל. עיתונאים רבים אף הביעו פליאה על נוכחותה של איוונקה טראמפ שהתיישבה לצידה של אנגלה מרקל במהלך פגישת-עבודה שנערכה בין המשלחת הגרמנית לנציגי הממשל האמריקאי. הנקודות הקטנות האלה הראו בעליל על הבדלים סגנוניים גדולים בין שני האישים האלה, שהם בלתי-ניתנים לגישור כפי שיתברר בהמשך.

אנגלה מרקל ודונלד טראמפ מייצגים שתי תפיסות-עולם שונות לחלוטין: מרקל מאמינה בגלובליזציה, בגבולות-פתוחים ובקליטת מהגרים. טראמפ יודע שהעקרונות הללו ניתנים ליישום רק אם הם באמת משרתים את האינטרס האמריקאי העליון על-פי ראות-עיניו. בעיני מרקל, העקרונות הללו מאפשרים לגרמניה לפרוץ את גבולותיה הכלכליים לעבר אפיקים מבטיחים במדינות הרחוקות מהסביבה האירופאית, משום שחוזקה הכלכלי של גרמניה משפיע באופן מיידי על מעמדה הבכיר בזירה האירופאית. במאמר מוסגר אפשר לציין, שאם ארה"ב הייתה נוקטת רק חלקיק מהמניפולציות הכלכליות שגרמניה נוקטת ברחבי-העולם, מצבה הכלכלי של ארה"ב היה שונה לחלוטין ממה שהוא כיום. גרמניה של מרקל רוצה להמשיך להכתיב את הטון הכלכלי והפוליטי באירופה כולה, משום שבידוד גרמני בתוך אירופה אינו מבשר טובות לאף אחד. מכאן נובעת הרגשנות הגדולה של מרקל בכל הקשור ל"איחוד האירופאי". אין תמה איפה, שמרקל נוהגת לבטא את צמד-המילים "אנחנו האירופאים" ולא "אנחנו הגרמנים" גם בהקשרים פנימיים.

בהתאם לפרסומים שיצאו לאחר הפגישה בין מרקל לטראמפ, התברר ששני נושאים עיקריים עלו בשיחותיהם: 1) המשבר באוקראינה. 2(המאבק בטרור האסלאמי הרדיקלי. אולם, על חתרנותה של רוסיה באירופה ועל מדיניותו של פוטין, כנראה שהנושאים המרכזיים הללו, בעיני גרמניה, לא עלו לדיון במהלך פגישתם. מאידך, מרקל הודיעה שהיא מוכנה להעלות את תקציב-הביטחון ל-2 אחוזים מהתל"ג, וזאת כחלק מההיענות הגרמנית לדרישה של טראמפ שהמדינות החברות בנאט"ו צריכות לשאת בכול העלויות הכרוכות בכך. מרקל חשבה שהדבר יספק את טראמפ. מקורות בגרמניה דיווחו שמרקל אפילו ציפתה לסוג של הכרת-תודה מצד טראמפ על היענותה לדרישותיו. אלא, שיום לאחר הפגישה שנערכה בבית-הלבן, טראמפ פרסם הודעה בטוויטר, שגרמניה חייבת "סכום אדיר" לנאט"ו. שעות אחדות לאחר מכן, שרת-ביטחון של גרמניה, אורסולה פון דר ליין, פרסמה הודעה שלגרמניה אין חובות כספיים לנאט"ו. ובכן, היחסים בין גרמניה לארה"ב חזרו לנקודת-ההתחלה כאילו "הפגישה ההיסטורית" בין מרקל לטראמפ, מעולם לא התקיימה.

דוברים גרמנים רמזו, לפני הפגישה עם טראמפ ובעיקר לאחריה, שהיחסים החמים והמיוחדים בין מרקל לאובמה לא יחזרו על עצמם בעידן טראמפ. אחדים מכלי התקשורת בגרמניה טענו שטוב שהפגישה עם טראמפ הסתיימה כפי שהיא הסתיימה, משום שהתוצאה הייתה יכולה להיות גרועה יותר. דוברים אחרים מסרו שהביטחון-העצמי הגרמני ירד לממדים מציאותיים יותר על-פי המגבלות שטראמפ מציב לגרמניה. אין כאן רק הבדלים עקרוניים במדיניות, אלא יש כאן הבדלים מנטאליים עמוקים בלתי-ניתנים לגישור. ועם זאת, עד שגרמניה תתארגן על עצמה מבחינה ביטחונית וכלכלית באמצעות בריתות אזוריות ובינלאומיות, ברור לחלוטין לזרם המרכזי בגרמניה שלארה"ב אין תחליף נאות כרגע. גרמניה, בדומה לישראל, מחפשת יחסים מיוחדים עם סין, יפן והודו. מאידך, ארה"ב לוטשת עיניים לא רק למדינות הללו, אלא גם למדינות אירופאיות שהפכו בעיני ארה"ב "לגרורות גרמניות". על-פניו נראה שטראמפ הפך את העימות הכלכלי המוצדק מול גרמניה, לעימות שיש לו היבטים רבים המשרתים את המשימה העיקרית של טראמפ. דהיינו, כלכלה זו "משימה לאומית" - כפי שגרמניה עשתה למדינות אחרות במהלך העשורים האחרונים בעזרת מניפולציות כלכליות ומסחריות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ - דו-שיח של חרשים", מגזין המזרח התיכון, 23 במרץ 2017.

Saturday, March 11, 2017

טרור אסלאמי – אלימות של זהויות מנוגדות - פברואר 2017

ב-15 במרץ ימלאו 6 שנים למלחמת-האזרחים בסוריה שהחלה כ"יום הזעם" בדומה ל"ימי הזעם" שצוינו ברחבי העולם-הערבי באותה עת, וזאת במטרה לאותת לשליטי המדינות הללו על חוסר שביעות-הרצון הכללי שאפף את מרבית האזרחים כלפי מדינתם וכלפי ההתנהלות הכללית של שליטיהם. אלפי הסורים שהשתתפו בהפגנה המונית שנערכה בדמשק באותו יום, כנראה כבר אינם בחיים או אינם מתגוררים יותר בסוריה. במהלך הימים הבאים לאחר ה-15 במרץ, מאות-אלפי אזרחים יצאו להפגנות המוניות בכל רחבי המדינה מתוך ציפייה שמשהו יסודי ישתנה בסוריה. אף אחד מהם, לא תיאר לעצמו שלאחר 6 שנים, עריה וכפריה של סוריה ייראו כעיי-חורבות עם יותר מ-500,000 הרוגים וכ-10 מיליון פליטים הנודדים ברחבי-המזרח-התיכון ובמדינות אירופאיות אחדות. זה היה, ועודנו, טיהור-אתני מכוון ושיטתי בממדים עצומים המלווה במעשי אונס סיטונאיים. כבר בימים הראשונים של מלחמת-האזרחים, ארגון הטרור "חיזבאללה" שלח כוח חמוש כדי לסייע למשטר הסורי להשתלט על המהומות בעיר דרעא שהפכה למוקד העיקרי להתנגדות האזרחית נגד המשטר. מאז, לא רק שהמעורבות של "חיזבאללה" גברה בסוריה, למרות אבדותיו הרבות של הארגון במהלך הלחימה, אלא שהוא הפך את לבנון למחסן-נשק אחד גדול המיועד לשרת את מטרותיו ואת מטרותיה של איראן בלבנון. לאור המעורבות העמוקה של איראן בעיראק - בחסותה של ארה"ב - "הסהר השיעי", מעיראק דרך סוריה ועד לבנון, הפך ממושג ערטילאי למציאות מוחשית שיש לה השפעות מרחיקות-לכת על האזור כולו, וזאת ללא שום קשר למותג "ישראל" בו משתמשים בכל דיון ועל כל דיון העוסק באזור. המחלה הזאת של שימוש במותג "ישראל" אינו מאפיין רק את המדינות המזרח-תיכוניות. כך למשל, בכל פעם שגרמניה של מרקל חוטפת השפלות בינלאומיות ממדינות אירופאיות, מטורקיה ומארה"ב, תמיד יצוץ איזה "בכיר גרמני" שידליף לתקשורת הבינלאומית או זו הישראלית על "שפל חדש" ביחסים בין גרמניה לישראל. הפסיכוזה הגרמנית כלפי ישראל, בדומה לפסיכוזה השיעית כלפי ישראל, תלך ותחריף במהלך השנה הקרובה לאור השינויים הפוליטיים שיאפיינו את גרמניה במהלך השנים הקרובות.

הפיכתה של סוריה לשדה-קטל המוני, אינו רק כישלון סורי, או ערבי, או אסלאמי. אלא זהו כישלון של הקהילה הבינלאומית שלא הצליחה לגבש אפילו חלקיק של הסכמה משותפת כדי להקל במעט על הסבל האנושי. וכך סוריה הפכה לשדה-המשחקים הקטלני ביותר של העשורים האחרונים בהשתתפותן של איראן, טורקיה, סעודיה ורוסיה - שיש להן אינטרסים מנוגדים לחלוטין בנוגע לעתידה של סוריה כמדינה ריבונית. כל המעטפת הזאת, וכל שאר המשברים האקוטיים שהתרחשו במזרח-התיכון בעשור האחרון נבעו בראש ובראשונה מכישלון מנהיגותי של המערב בהנהגתו הכושלת של ברק חוסיין אובמה שניהל רומן עם האסלאם הרדיקאלי המזרח-תיכוני. בקצה האחר של האסלאם הקטלני הזה ניצבה איראן השיעית שאובמה חיזר אחריה במרץ. זאת הייתה מדיניות לא-שפויה שכנראה ראתה ב"סדר העולמי הדמוקרטי" עוד סוג של דיכוי כלפי "האחר המוסלמי", לכאורה. אחרת, אי-אפשר להבין עד הסוף, מה באמת הניע את האיש הזה להתנהג כפי שהוא נהג לאורך כל שנות שלטונו בבית-הלבן. האם דונלד טראמפ, הנשיא האמריקאי הנוכחי, ינהג אחרת מעבר לשימוש בביטויים הנכונים כמו "טרור אסלאמי רדיקאלי"? מוקדם מאוד להעריך מה תהיינה ההשלכות המעשיות של מדיניותו על האזור כולו ועל אזורים אחרים ברחבי-העולם הסובלים מרמות אלימות גבוהות בדומה למה שמתרחש במדינות רבות באפריקה.

אלא, שכנראה הציפיות שלנו גבוהות מידי עבור יכולותיה הפרקטיות של ארה"ב למרות עוצמתה הכלכלית והצבאית. לשם השוואה, העוצמה הכלכלית של רוסיה בקושי מתקרבת לעוצמתה הכלכלית של קליפורניה לבדה, שלא לדבר על ארה"ב כולה. אולם, הנחישות הרוסית לעמוד ביעדיה האסטרטגיים למרות חולשתה הכלכלית ולמרות משטר הסנקציות כלפיה - בדומה לאיראן - מציבה אתגר לא פשוט לכול מנהיג מערבי משום שהכללים החלים על מדינה דמוקרטית שונים מהכללים האופייניים למדינות כמו טורקיה, רוסיה, איראן, סין, צפון-קוריאה ודומיהן. ההבדלים האלה הם יותר מסתם הבדלים של סוג המשטר - אלה הם הבדלים מנטאליים עמוקים שלא רבים רוצים לדון בכך באופן הולם ורציני.

האם יש תרבויות אנושיות שאינן מסוגלות ואינן רוצות לקיים אורח-חיים תקין המותאם - פחות או יותר - לדרישות של המאה ה-21? איך זה יכול להיות, שלמרות שפע האפשרויות שיש כיום ולמרות הזרימה האין-סופית של ידע וטכנולוגיה מקצה העולם ועד לקצהו, חברות אנושיות רבות מידי מעדיפות להתנהל על-פי מתווה אלים המנסה להכפיף את האוכלוסייה המקומית, או האזורית, לסד של ערכים נוקשים האופייניים כל-כך לתקופות בהן הברוטאליות הייתה כלי-מדיני להשגת יעדים רחבי-היקף. מה פשר ההבדלים הללו בין מדינה אחת לרעותה, בין חברה אנושית אחת לאחרת, בין קבוצה דתית אחת לקבוצה דתית שנייה ובין עדה אחת לעדה אחרת? האם הכל עניין של תרבות, חינוך ודת, או שיש באמת הבדלים מנטאליים עמוקים שחינוך ותרבות אינם מצליחים לגשר על הפערים העמוקים הללו? האם יש חברות אנושיות המוכשרות לנהל אורח-חיים תקין, לעומת חברות אנושיות אחרות הפחות מוכשרות לנהל אורח-חיים כזה? כך למשל, מדוע מדינות אפריקאיות עשירות במשאבי-טבע, אינן מסוגלות להפיק עשירית מהיכולת של מדינות אחרות שלא נהנות מהשפע הפוטנציאלי הזה.

וכאן, נשאלת השאלה האם כל "העמים" מסוגלים לנהל באמת מסגרת מדינית טריטוריאלית? ההתפרקות של מדינות אחדות ברחבי המזרח-התיכון והשליטה הכפויה הקיימת במדינות מוסלמיות רבות, מראות בעליל על ליקויים יסודיים עמוקים שאינם מאפשרים לחברות הללו להתנהל באופן מושכל - ובוודאי לא מאפשר להן להעניק תנאי-חיים סבירים הנוגעים לביטחון אישי, להשכלה, למזון ולמגורים. סוריה, למרות היוהרה הפאן-ערבית שלה, שהייתה כלי דרכו ניסה המשטר העלווי להשיג לגיטימציה פנימית וחיצונית, מהווה דוגמא ומופת ליסודות הנפיצים האלה האופייניים כל-כך למנטאליות התרבותית של המזרח-התיכון הערבי כולו. בסוריה יש כרגע סוג של "הפסקת אש" שהושגה בעמל רב תחת לחץ כבד של מדינות כמו רוסיה וטורקיה. אולם מה זה אומר על החברה הסורית שבמסגרת "הפסקת האש" הזו, נהרגו כ-3,000 בני-אדם בחודש בפברואר 2017? אם נרחיב את היריעה, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, "מה עושה" את העם הסורי ל"עם"? או איזה הבדל גדול יש בין "העם הסורי" ל"עם הפלסטיני" - בשעה שמצויים באמתחתנו אין-ספור הצעות מדיניות הנמצאות על המדף הדיפלומטי בכל הקשור לענייני יהודה ושומרון. ברור לכולנו, שסיפוח מלא על כל המשתמע מכך, אינו בא בחשבון בשל המרכיב האזרחי הכרוך בכך ובהפיכתם של אזרחי ישראל היהודים לבני-ערובה בידי קהילה אלימה העוינת אותם ממילא. גם הקמתה של מדינה ערבית נוספת בגבולות 4 ביוני 1967, נראית כסוג של הימור שקשה להעריך איזו תוצאה טובה תצא מזה - מעבר לעניין של שייכות היסטורית יהודית לאזור. המתח העדתי והדתי המתחולל זה שנים רבות בסוריה, בעיראק, בתימן, בלוב, בניגריה, בסודאן, בלבנון ובמקומות נוספים במרחב, מוכיח לנו שזהויות דתיות ועדתיות הנאלצות להתגורר בכפיפה אחת, גולשות במהירות לעבר אלימות מכוונת וחסרת-רסן.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - פברואר 2017
מדינה:
הרוגים:
פצועים/הערות:



סוריה:
2,854
כ-600 מהם אזרחים
טורקיה - סוריה:
8
חיילים טורקים
רוסיה - סוריה:
4
חיילים רוסים
עיראק:
2,784
כ-800 מהם אזרחים
אפגניסטן:
755
רבים מהם טרוריסטים
תימן:
677
2,000 פצועים
פקיסטן:
315
700 פצועים
ניגריה:
104
250 פצועים
סומליה:
93
--
מצרים:
42
--
מצרים -עזה:
2
חופרי מנהרות
טורקיה - כורדים:
42
רבים מהם מהמחתרת הכורדית
דרום-סודאן:
36
--
לוב:
23
--
הודו - קשמיר:
19
--
ניז'ר:
18
רובם חיילים
פיליפינים - טרור אסלאמי:
15
--
גרמניה - פיליפינים:
1
בן ערובה גרמני
אלג'יריה:
15
כולם טרוריסטים מוסלמים
סעודיה:
14
רובם חיילים ושוטרים
סודאן: + דארפור:
14
--
מאלי:
13
--
קמרון:
7
--
קניה - טרור אסלאמי:
4
--
צ'אד:
4
--
לבנון:
3
--
טוניסיה:
2
--



ישראל - עזה:
--
--
ישראל - הרשות הפלסטינית:
--
--



אפגניסטן: חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
22
--



סה"כ:
הרוגים: 7,872
פצועים: 20,000




בסיכומו של דבר בחודש פברואר 2017, נהרגו 7,872 בני-אדםבחודש ינואר 2017 נהרגו 9,145 בני-אדם; בחודשיים הראשונים של שנת 2017 נהרגו 17,617 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות ובאלימות אסלאמית. מרבית ההרוגים, כמובן, היו מוסלמים שחוסלו בידי מוסלמים אחרים.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - אלימות של זהויות מנוגדות - חודש פברואר 2017", מגזין המזרח התיכון, 9 במרץ 2017.

Saturday, March 04, 2017

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ´אד

כמה זמן לוקח למדינות העולם לגייס 1.5 מיליארד דולר כדי להציל מיליוני בני-אדם מחרפת-רעב, מאלימות ומטרור אסלאמי שגרם לכול הסבל הזה. כדי להאכיל ילד רעב אחד באפריקה לא צריך יותר מ-2 ₪ ליום - לא מדובר על דולר ולא מדובר על אירו, אלא על 2 ₪ ליום. במונחים מערביים זה נשמע מעט מאוד, אולם אם קילו אורז בישראל עולה 5 ₪ וקילו תפוחי אדמה עולה כ-4 ₪, המסקנה היא שבמחיר הזה אפשר להעניק ארוחה אחת מזינה ביום ל-10 ילדים לפחות. לפיכך, 2 ₪ ליום נשמע מעט מאוד לכאורה, אלא שהכול תלוי מה עושים עם כסף הזה ואיך מנצלים את הסכום הזה באופן מקסימאלי. הדבר אינו נכון רק לגבי אפריקה או לאזורים נחשלים אחרים ברחבי-העולם, אלא הוא נכון גם למדינות בהן השפע הוא מובן מאליו.

שתי תופעות מדאיגות מתרחשות ברחבי-העולם בשנים האחרונות באופן מקביל. א) כמות המזון המיוצרת בעולם גדלה באופן משמעותי, אך הרעב האמיתי מתפשט באזורים כושלים ונחשלים - הן בשל אלימות וטרור והן בשל שנות בצורת ארוכות. ב) מרוץ-החימוש העולמי התעצם מאוד בשנתיים האחרונות - הרבה מעבר למה שהיה בתקופת המלחמה הקרה של שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. מדובר על סכום של יותר מ-380 מיליארד דולר המוקדשים לרכישות צבאיות ברחבי-העולם על-פי ערכים של 2016. בשל מה שנראה כאיומים אקוטיים - פנימיים וחיצוניים, אמיתיים או מדומים - מדינות רבות ברחבי-העולם משקיעות מיליארדי דולרים בציוד צבאי מתקדם, וזאת למרות שבמחיר של מטוס-קרב אחד אפשר לסייע לעשרות-אלפי אזרחים לאורך השנה כולה ואף מעבר לה. כך למשל, מחירו של מטוס-קרב מתקדם מסוג אף-16 יכול להגיע לסכום של כ-100 מיליון דולר ליחידה.

ב-24 בפברואר 2017, התכנסה באוסלו, בירת נורבגיה, ועידה מיוחדת שדנה בקטסטרופה האנושית המתחוללת במדינות השוכנות סביב אגם צ'אד, שהן ניגריה, צ'אד, קמרון וניז'ר - המנהלות מלחמת-חורמה מדממת כבר 8 שנים נגד ארגון הטרור האסלאמי המכונה "בוקו חראם". מקורות רשמיים בניגריה מסרו במהלך חודש פברואר 2017, על הריגתם של יותר מ-100,000 בני-אדם בהתקפות קטלניות ישירות ועקיפות של הארגון שהתבצעו מאז שנת 2009. מקורות רשמיים אחרים מסרו אומדנים שונים הנעים בין 30,000 הרוגים ל-70,000 הרוגים במהלך התקופה הנדונה. לדברי גורמים שונים במדינות הללו, מרבית ההרוגים היו בין השנים 2016-2014.

מדינות אגם צ'אד - נתונים השוואתיים
מדינה:
ניגריה
צ'אד
קמרון
ניז'ר
אוכלוסייה:
186 מיליון
12 מיליון
24 מיליון
19 מיליון
תל"ג לנפש 2016:
5,800 דולר
2,580 דולר
3,170 דולר
1,090 דולר
אחוז המוסלמים:
50 אחוזים
53 אחוזים
16 אחוזים
98 אחוזים






מעבר להתמודדות של האוכלוסייה האזרחית עם ארגון טרור אסלאמי קטלני במיוחד, התושבים נדרשו גם להתמודד עם הפעולות הצבאיות של המדינות הללו נגד ארגון "בוקו חראם", שחרגו לעיתים קרובות מפעולות צבאיות כירורגיות לפעולות-עונשין נגד האוכלוסייה המקומית שלכאורה העניקה מקלט לחברי הארגון. כך למשל, בסוף חודש ינואר 2017, הצבא הניגרי הפציץ מחנה-פליטים ניגרי הנמצא בצפון המדינה בפעולה אווירית שגרמה להריגתם של יותר מ-90 בני-אדם. בין ההרוגים היו גם עובדי-סיוע מקומיים של הצלב-האדום. דובר צבאי רשמי בניגריה מסר שההפצצה אווירית התבצעה בשל טעות שנגרמה ממידע שהתבסס על קואורדינטות שגויות שנמסרו לטייסים. גם פעולות-התגמול של המדינות השכנות לניגריה המתבצעות נגד ארגון "בוקו חראם" הפועל שטחה, גרמו להריגתם של מאות אזרחים במהלך השנים האחרונות. פעולות אלה, לצד מעשי אונס, ביזה והתעללות, דרבנו את האוכלוסייה המקומית למצוא-מקלט מעבר לאזור אגם צ'אד.

מקורות שונים במדינות הללו ומקורות באו"ם מסרו את הנתונים האלה על המצב האזרחי באזור זה, נכון לתחילת שנת 2017: סביב אזור אגם צ'אד, נמסר על כ-10 מיליון בני-אדם הזקוקים לסיוע דחוף; כ-7 מליון מהם נמצאים בחרפת-רעב או קרוב אליו; יותר מ-500,000 ילדים סובלים מתת-תזונה; יותר מ-2.6 מיליון בני-אדם הפכו לפליטים; בשל המצב הקשה בצפון ניגריה; כ-100,000 ניגרים מתגוררים במחנות פליטים הנמצאים בצ'אד הענייה; תנאי-החיים במחנות הפליטים הללו הם קטסטרופאליים; מקורות אזרחיים בארגוני-סיוע מסרו שכמעט ואין ילדים מתחת לגיל 5 באזור זה של העולם; עשרות-אלפי ילדים הפכו ליתומים והם עוברים מיד ליד ללא כל השגחה של הרשויות; אלפי בתי-ספר נסגרו; מאות כנסיות הוחרבו; כפרים רבים הפכו לעיי-חורבות לא רק בשל ההתקפות הקטלניות של ארגון "בוקו חראם", אלא גם בשל תנאי מזג-האוויר הקשים שהפכו את חייהם של מיליונים לבלתי-נסבלים; מקומות רבים באזור הפכו לבלתי-נגישים לארגוני הסיוע בשל שליטתו הגיאוגרפית של ארגון "בוקו חראם". לפיכך, ארגוני הסיוע המקומיים והבינלאומיים מתקשים להגיש עזרה למאות-אלפי בני-אדם; התקשורת הקווית והאלחוטית באזור לקויה מן היסוד. על כן הרשויות מתקשות לקבל מידע אמין על המצב האמיתי באזור. לעיתים עוברים ימים רבים עד שהמידע על פיגועי-טרור קטלניים מגיע לרשויות המוסמכות בניגריה.

לפיכך, הוועידה שנערכה באוסלו ב-24 בפברואר 2017, התכנסה לטפל במצב האקוטי הזה יחד עם מוסדות האו"ם ובשיתוף של מדינות אירופאיות נוספות לצד נציגי המדינות הגובלות באגם צ'אד. בסך-הכל השתתפו בוועידה 14 מדינות מרחבי-העולם. ובכן, האם ועידה של יום אחד, שנמשכה שעות אחדות בלבד, יכולה לסייע באופן-הולם כדי לשפר את חייהם האומללים של תושבי אזור אגם צ'אד? סביר להניח שלא. בוועידה גם לא הוצגו תוכניות אופרטיביות מלבד הרצון לגבש "ברית של תומכים עבור המאמצים ההומניטאריים" על-פי דברי אחד מהנציגים האירופאים שהשתתפו בוועידה. יתרה מזאת, דוברים אירופאים אחדים לא הסתירו את העובדה שה"הטיפול האירופאי" במשבר הנוכחי נובע בשל החשש מגל חדש של פליטים שינוע לעבר אירופה. בדרך זו, ניסו נציגים אחדים לדרבן מדינות אחרות, כמו קנדה ודרום-קוריאה, לתרום ביד-רחבה. כך למשל, גרמניה תרמה כ-120 מיליון אירו ונורבגיה תרמה כ-180 מיליון אירו שיתפרסו על-פני יותר מ-3 שנים. אולם, היעד הכספי של 1.5 מיליארד דולר נראה בלתי-אפשרי גם אם גרמניה ונורבגיה תרמו על-הנייר סכום מכובד, בשעה שמדינות אחרות מסתמכות על תרומות אמריקאיות בסכום של כ-240 מיליון דולר שהוקדשו לתוכניות הסיוע של האו"ם ברחבי-העולם - ולא בהכרח רק למשבר המיוחד באזור אגם צ'אד. בעידן טראמפ, גם הסכום הזה מוטל בספק בעיקר לאור העובדה שארה"ב לא הסכימה לנקוב בסכום כלשהו שיוקדש למשבר האקוטי באזור אגם צ'אד. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, מסר לקראת סוף חודש פברואר 2017, שהאו"ם זקוק באופן נואש ל-5.6 מיליארד דולר כדי להגיש סיוע לכול הנזקקים ברחבי-העולם. אלא, שלפי-שעה רק 2 אחוזים מהסכום הזה זמינים כרגע. מזכ"ל האו"ם התייחס למצבים אקוטיים השוררים למשל בתימן, בדרום-סודאן, בסומליה ובצפון-ניגריה במקומות נוספים.

על-מנת להפגין את האבסורד המתחולל בכל מה שקשור לסיוע לפליטים ברחבי-העולם, הדוגמא הבאה תבהיר מעט את הנושא: סך-כל המשאבים הכספיים העומדים לרשותה של אונר"א - הארגון המסייע לפליטים הפלסטינים המיליונרים - עומד על כ-1.2 מיליארד דולר לשנה. אונר"א, היא הסוכנות היחידה של האו"ם המטפלת אך ורק בקבוצה מוגדרת אחת של פליטים מתוך כלל הפליטים בעולם. זהו אבסורד שנמשך כבר כמעט 70 שנה כאשר מספר "הפליטים הפלסטינים" עולה משנה לשנה. סביר להניח, שאם ישראל הייתה מעורבת במשבר באגם צ'אד, מדינות-העולם כבר היו מוצאות את התקציב הדרוש לכך. אולם, לצערם של תושבי אגם צ'אד, ישראל אינה מעורבת, שכן מי שחולל את המשבר הקטסטרופאלי הנוכחי הוא עוד ארגון טרור אסלאמי - בדומה למאות ארגוני טרור אסלאמיים הפועלים ברחבי-העולם, שהפכו את חייהם של מיליוני בני-אדם לסיוט אחד גדול ומתמשך. כאשר מתעלמים מעקרונות היסוד לפיהן נגרמות הקטסטרופות האנושיות הללו, אין להתפלא על כך שאזורים רבים באירופה נמצאים בתהליך דטרמיניסטי של שינוי תרבותי על-פי מתווה דתי רדיקלי אלים וקטלני.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד", מגזין המזרח התיכון, 2 במרץ 2017.

Saturday, February 25, 2017

ועידת מינכן – התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב

ועידת מינכן לביטחון שהתקיימה באמצע חודש פברואר 2017, נערכה זו הפעם ה-53 על אדמת גרמניה. לביטוי "ועידת מינכן", מבחינה היסטורית, יש משמעות עצומה על אירופה משום שהוא מתייחס לוועידת הפסגה שנערכה ב-29 בספטמבר 1938 בין אדולף היטלר לבין נוויל צ'מברליין בה נדונה דרישתה של גרמניה הנאצית לספח את חבל הסודטים שהיה בריבונותה של צ'כוסלובקיה. הוועידה, בה השתתפו גם צרפת ואיטליה וללא השתתפותה של צ'כוסלובקיה, קבעה שהצבא הגרמני יוכל להשלים את סיפוח החבל עד ה-10 באוקטובר 1938, וכי צ'כוסלובקיה מחויבת למסור את השטחים הללו לא יאוחר ממועד זה. עם חזרתו של צ'מברליין לבריטניה, הוא הכריז ב-30 בספטמבר 1938 כי בעקבות ההסכם שנחתם בין הצדדים, הושג "שלום בזמננו". מדיניות הפיוס כלפי היטלר שכפי שהופגנה בוועידת מינכן הוכחה כשגויה מן היסוד וכי ועידה זו הייתה אחת מהסיבות שהובילו למלחמת-העולם השנייה. מאז, הביטוי "ועידת מינכן" הפך לכינוי המבטא פייסנות חסרת-אחריות כלפי מנהיגים תוקפניים.

מאחורי קיומה של "ועידת מינכן לביטחון", עומד תרגיל תודעתי גרמני מכוון, שנועד להפוך ביטויים שליליים הקושרים למשטר הנאצי, לביטויים שיש בהם פרשנות המתאימה ל"גרמניה החדשה" שצצה לפתע פתאום לאחר תבוסתה ב-1945. ועידה זו שהחלה ככינוס פרטי של אקדמאים וחוקרים גרמנים יחד עם עמיתיהם ממדינות מערביות אחדות, הפך עם השנים לאחר מהכנסים לענייני ביטחון מחשובים בעולם. ככול שחשיבתו גברה, כך המעורבות הממשלתית של גרמניה גברה באמצעות מימון נידב מאוד של הכנס, של אורחי הכנס ושל המחקרים המתבצעים בשם המסגרת הכללית של הוועידה. מכינוס של אקדמאים, הוועידה הפכה למפגש בינלאומי מרשים של מנהיגים בכירים מאוד מעשרות מדינות המקיימים דיונים ומפגשים בלתי-פורמאליים בין מדינה אחת לרעותה ללא המגבלות של המתחים השוררים בזירה הבינלאומית. במסגרת הדיונים "האקדמיים" הללו, גרמניה יכלה לנהל מפגשים מדיניים בלתי-פורמאליים, לכאורה, על-מנת לקדם את האינטרסים שלה שיש בהם "מעטפת כלכלית" המשמשת כלי-פוליטי שנועד להטמיע את הרעיון על היותה גרמניה מעצמה בינלאומית מובילה. מאז איחוד גרמניה באוקטובר 1990 והפיכתה של ברלין לבירת המדינה המאוחדת, גרמניה חותרת בהתמדה לא רק לעצב את "איחוד-האירופאי" על-פי המתווה הגרמני, אלא גם להפוך את "האיחוד-האירופאי" לכלי בו גרמניה משפיעה על הזירה הבינלאומית בהתאם לשאיפותיה. כמו תמיד, גודלה של המדינה הגרמנית ועוצמתה הכלכלית, אף פעם לא סיפקו את המאוויים האמיתיים של הלאומנות הגרמנית הנעטפת - בעשרות השנים האחרונות - בהרבה מלל "ליבראלי" ו"גלובאלי". כשמשתמשים בביטוי "גלובליזציה" יותר מידי פעמים בכל נושא ועל כל נושא, כנראה שמנסים להסתיר משהו.

"ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017 הייתה שונה מזו שהתקיימה שנה קודם לכן. הבעיות הבינלאומיות הגדולות שלא מצאו את פתרונן בפברואר 2016, קיבלו משנה-תוקף נוסף בשל שינויים הנראים לפי-שעה כ"שינויים טקטוניים" המשפיעים על הזירה הבינלאומית ועל מאזן-כוחות הבינלאומי. למעשה, אפשר לציין, שהחרדה האירופאית גברה בעיקר לאור בחירתו של דונלד טראמפ בארה"ב והצהרותיו הרדיקליות כלפי הקהילה הבינלאומית בשלל נושאים ועניינים - החל משינויים נדרשים בנאט"ו ועד לביקורתו בנוגע ליחס הסלחני של הקהילה הבינלאומית כלפי איראן. החרדה הזאת הקיפה בעיקר את המדינות האירופאיות שנאלצו להתמודד עם מה שנראה כנחישות ובחישה פוליטית רוסית באירופה מול הסרת המטרייה הביטחונית האמריקאית מעל אירופה המערבית - כפי שזו עוצבה מאז שנת 1945. במסגרת הזו, "ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017, היוותה למעשה סוג של תרפיה קבוצתית של מדינות המערב המצפות ומייחלות להמשכו של "הסדר הישן" עד שאירופה "תעמוד על הרגליים" - אם בכלל. הדריכות הכללית של המשתתפים בכנס לנאומו של סגן-הנשיא האמריקאי, מייק פנס, היוותה אות ברור לכך שאין זה משנה כלל מי מכהן כנשיא של המעצמה החזקה בעולם, ארה"ב עדיין מהווה סוג של מגדלור שעל-פיו מנווטים בזמן במרחב. כך גם ביחס כלפי רוסיה, כך גם לגבי איראן ובוודאי גם לגבי אירופה.

כאשר שר-החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, דיבר בוועידה על "סדר עולמי חדש פוסט-מערבי", כוונתו הייתה לחלוקה מחדש של העולם לאזורי-השפעה באמצעות "יחסים מכובדים ופרגמאטיים" עם ארה"ב. רמז ברור לכך שלרוסיה יש אינטרסים מובהקים ברחבי היבשת האירופאית - לחרדתם של האירופאים. לדידם, עידן "פוסט מערבי" משמעתו הגמוניה רוסית באירופה על-פי התכתיב הרוסי. על כן, ההצהרה של סגן-הנשיא האמריקאי על המחויבות האמריקאית המפורשת והעמוקה לברית-נאט"ו, הפחיתה מעט מעוצמתו של הביטוי "עידן פוסט-מערבי" על-פי המושגים המעורפלים של רוסיה של פוטין. גם אנגלה מרקל לכאורה הביעה נאמנות עמוקה לארה"ב משום ש"אירופה זקוקה לארה"ב לנוכח הטרור האסלאמי ולנוכח השאפתנות רוסית". אך מאידך, מרקל טענה בוועידה ש"האסלאם אינו מקור לטרור" למרות שמיליוני טרוריסטים מוסלמים הפרושים ברחבי-העולם לא יסכימו איתה. ככה זה בגרמניה של מרקל. ובכן, האם אירופה יכולה להסתדר ללא המטרייה האמריקאית?

גרמניה של מרקל חושבת שכן בעיקר לאור בחירתו של טראמפ לנשיאות האמריקאית שזעזעה עד היסוד את אמות-הסיפים הרעועים של האיחוד-האירופאי בעקבות פרישתה של בריטניה מהאיחוד. האם לגרמניה יש תפיסת ביטחון קוהרנטית בנוגע לגרמניה, לאירופה ולמקומה של גרמניה בזירה האירופאית? תלוי את מי שואלים. אולם מתוך הכוונות וההצהרות של בכירים גרמנים, אפשר לשרטט קווים עיקריים בתפיסה הביטחונית של גרמניה שחלקם אולי נראים סותרים, אך הכיוון פחות או יותר ברור.

כך למשל, גרמניה מתכננת לבנות צבא גרמני בסדר-גודל של יותר מ-200,000 חיילים עם כוח-עזר אזרחי מקצועי של יותר מ-61,000 אזרחים עד לשנת 2024. זה  עניין של 7-6 שנים בסך-הכל. כבר במהלך השנים האחרונות, גרמניה עשתה מאמץ לגייס כוח-אדם איכותי באמצעות פרסומות בטלוויזיה ובאמצעות מסעות-הסברה בבתי-הספר התיכוניים על האפשרויות העומדות לרשותם של צעירים הבוחרים בקריירה צבאית. גרמניה רוצה להקים "צבא אירופאי" עם שפה אחת ועם אחידות באמצעי הלחימה של כל החברות באיחוד-האירופאי. ועם כל זאת, עד לשנת 2017, גרמניה הקדישה רק 1.2 אחוזים מהתל"ג שלה לתקציבים צבאיים וביטחוניים - נושא הזוכה לביקורת רבה מצד הממשל האמריקאי החדש, משום שארה"ב, לדעת רבים בממשל, משקיעה ממון רב באירופה, וזאת ללא כל התמורה הולמת ומקבילה מצד מדינות אירופאיות עשירות כדוגמת גרמניה וצרפת. לפיכך, בשל הגישה האמריקאית החדשה, המחשבות על הקמתו של "צבא אירופאי" תעבורנה למצב של האצת התוכניות האופרטיביות, שבשלב הראשון יוקם כוח-צבאי שיעבוד עם נאט"ו, ולאחר מכן ה"צבא האירופאי" יתפתח על-פי השינויים הגיאו-פוליטיים באירופה ובזירה הבינלאומית. במילים אחרות, בחירתו של טראמפ, למרות דבריו מרגיעים של מייקל פנס, האיצה במידה רבה את ההיערכות הצבאית החדשה של גרמניה באירופה. אולם, התהליך הזה כנראה יהיה ארוך מאוד - ועם התנגדויות אזרחיות רבות במדינות השרויות במשבר כלכלי.

ובכן, האם אירופה, גם בעוד 10 שנים, תוכל לעמוד לבדה ללא המטרייה האמריקאית? ספק רב. אך התוכניות הגרמניות ברמה הצבאית הן ארוכות טווח תוך-כדי חיפוש אחרי בעלי-ברית משמעותיים בזירה הבינלאומית בשל מה שנראה כ"התכנסות אמריקאית פנימה" בעידן של הנשיא טראמפ ואולי גם לאחריו. במסגרת הזו, שהחלה לפני יותר מעשור, גרמניה מעורבת צבאית במקומות שונים ברחבי-העולם - החל במאלי וכלה בסיוע צבאי-הדרכתי לכוחות הכורדיים שבעיראק. גרמניה, כחלק מהכשרת-הלבבות של האוכלוסייה הגרמנית ושל הקהילה הבינלאומית, אפילו מתנדבת ליטול חלק במשימות הצבאיות הללו עם כל העלויות הכרוכות בכך. וזאת, משום שהניסיון הצבאי הנצבר בזירות האלה, יעצב את הצבא הגרמני למשך שנים רבות וארוכות. יתרה מזאת, הנושא הביטחוני ובניית הצבא הגרמני אינם יורדים מסדר-היום הלאומי. כך למשל, שרת-הביטחון הגרמנית, ד"ר אורסולה פון דר ליין, מופיעה בטלוויזיה בתדירות שאינה אופיינית למדינות דמוקרטיות אחרות. כמובן, שהדיבורים הביטחוניים עטופים בחשיבה "כלל אירופאית" ובשם "אירופה", אך ברור לרבים בזירה האירופאית ששילוב של עוצמה כלכלית עם עוצמה צבאית עלולים להכתיב מדיניות שיש בה סוג של כפייה מסוכנת שתתבטא פעם נוספת בהשתלטות גרמנית על אירופה - אלה שהפעם זה יהיה באמצעות שימוש בערכים "אירופאים" לכאורה.

גרמניה הצליחה להכתיב מדיניות כלכלית על אירופה במהלך השנים האחרונות. היא גם הצליחה להכתיב מדיניות הגירה בניגוד לדעתן של מרבית המדינות החברות באיחוד-האירופאי. היא ניהלה רומן מסוכן עם הרודן הטורקי ארדואן על חשבון מדינות אחרות באירופה. והיא גם עלולה להכתיב מדיניות הרפתקנית צבאית על "האיחוד האירופאי" כחלק מהרצון האינהרנטי של גרמניה לראות את עצמה שוות-ערך במעמדה לעומת מעצמות אחרות. אולם עד שזה יקרה, שר-החוץ החדש של גרמניה, זיגמר גבריאל, מנסה לקדם במלוא-המרץ יחסים מיוחדים עם סין במטרה להחליף את "המטרייה האמריקאית" - כבר בעידן הנוכחי של הנשיא טראמפ. מסגרת הזוייתכנו שינויים גם בנוגע ליחסים עם ישראל. אולם, בחודש ספטמבר 2017, יערכו בחירות כלליות בגרמניה - ועד אז הרבה דברים יכולים להשתנות בזירה הגרמנית. על כך, באחד מהמאמרים הבאים.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועידת מינכן - התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב", מגזין המזרח התיכון, 23 בפברואר 2017.