Saturday, April 29, 2017

היהירות הגרמנית הטיפוסית מול הנחישות הישראלית

תתארו לעצמכם שראש-מממשלה ישראלי, כלשהו, היה נפגש עם נציגים של עמותה גרמנית לקידום "השריעה" בגרמניה במהלך ביקור רשמי ולקראת מפגשים עם נציגים בכירים על אדמת גרמניה? מעניין איך הגרמני הממוצע היה מגיב למהלך כזה. כבר שנים אני כותב לכם (לא רק אני) על המשחק-הכפול הגרמני מול ישראל בשלל נושאים ועניינים הקשורים ליחסי שתי המדינות. יש צד אחד צבוע ויהיר (הגרמני) שמתנהל באופן די אגרסיבי מול הצד הישראלי מתוך כוונת מכוון. לעניינים האלה אין שום קשר לסכסוך הערבי-ישראלי או לחילוקי הדעות בנוגע ליהודה ושומרון. אלא, הם נובעים ממדיניות לא-רשמית של גרמניה כלפי ישראל המשותפת לחלקים רחבים בשדרה הפוליטית, התקשורתית והאקדמית בגרמניה. זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק מאשר חילוקי-דעות בעלמא בין שתי מדינות ידידות. חילוקי-הדעות בנוגע ליו"ש משמשים כלי דרכו גרמניה מנסה, בשל עברה ההיסטורי האפל, להציב רף של עליונות מוסרית לכאורה בהשוואה לישראל. שום מדינה אחרת בעולם אינה זוכה לאותה התייחסות לה זוכה ישראל מצד הממשל הגרמני על גווניו הרבים ועל מרבית מפלגותיו הקטנות והגדולות. יש לנו בעיה רצינית מאוד עם גרמניה שתלך ותחריף עם השנים - לא בגלל מעשיה או מחדליה של ישראל, אלא בגלל שזו הנטייה הטבעית של גרמניה המסורתית בשל היותה של ישראל מדינה לאומית חזקה ויציבה עם גוון ייחודי מאוד.

על-מנת להבין את גודל המשבר המתחולל בין שתי המדינות, להלן דוגמא אחת שתבהיר היטב את העניין. בדרך כלל, ישראל מוצגת בעיני הציבור הגרמני כמדינה הנתונה במשבר ומבודדת מאוד בזירה הבינלאומית. והינה, "גרמניה האדיבה" משמשת כ"ידידה האחרונה של ישראל", לכאורה, בזירה הבינלאומית. למרבה הפליאה, יש כמה פוליטיקאים ישראלים המאמינים לתעמולה הגרמנית האינטנסיבית הזו עד כדי חרדה קשה ובלתי נשלטת מפני מה שמכונה בתקשורת הגרמנית "צמצום (או ביטול) היחסים המיוחדים עם ישראל". פוליטיקאים ישראלים בכירים יודעים היטב שגרמניה מממנת באופן ישיר ועקיף גופים אנטי-ישראלים, אך משום-מה, מרביתם שותקים על כך לאור "הקשרים המיוחדים" לכאורה השוררים בין גרמניה לישראל. וזאת בדיוק הייתה הכוונה האמיתית של גרמניה כלפי ישראל לאורך עשרות השנים האחרונות. דהיינו, ליצור תלות פסיכולוגית של ישראל בגרמניה שאפשר לכנות אותה כסוג של "אנטישמיות חומלת". הרעיונות האלה כל כך נטועים בחברה הגרמנית על גווניה השונים, עד שקשה לנהל דיון נורמאלי עם גרמנים בני הדור השני או השלישי המכהנים בעמדות מפתח רבות בגרמניה. גרמניה עוסקת בהתמדה בחתרנות מדינית נגד ישראל, בעוד מרבית הפוליטיקאים הישראלים ממשיכים לעצום עיניים.

הינה דוגמא נוספת שתבהיר את הדו-פרצופיות של גרמניה כלפי ישראל: כאשר התקיימה מערכת הבחירות בטורקיה באפריל 2017 בנוגע להרחבת סמכויותיו של ארדואן, הוא ביקש לשלוח נציגים רשמיים מטעמו כדי לשכנע את הטורקים המתגוררים בגרמניה כדי שיצביעו עברו. הרשויות הרשמיות בגרמניה, בהוראתה של אנגלה מרקל, מנעו בכוח את כניסתם של הנציגים הללו מתוך כוונה להכשיל את כוונתו של ארדואן להשיג יתרון ברור בקרב המצביעים. כמובן שהמתח בין טורקיה לגרמניה עלה לרמות קשות בשל התקפות מילוליות קטלניות של ארדואן כלפי גרמניה. במקרה הזה, ישראל הרשמית הסתייגה באופן פומבי מאמירותיו של ארדואן תוך כדי הענקת תמיכה מוסרית לגרמניה בשל ההתקפות הללו. התקשורת הגרמנית אפילו טרחה לציין את עמידה של ישראל לצידה של גרמניה בוויכוח הסוער שפרץ בשל כך. ובכן, מסתבר שמה שמותר לגרמניה, אסור לישראל בשל אותה יוהרה גרמנית טיפוסית הנגועה באנטישמיות אינהרנטית, משום שרק גרמניה - בניגוד לישראל - יודעת היטב מה טוב בשבילה. ואני בכלל לא רוצה להיכנס כרגע לרפיסות של יהדות גרמניה (כולל הישראלים המתגוררים שם) מול הממשל הגרמני, וזאת בניגוד לקבוצות אחרות כמו הרוסים, הטורקים והכורדים.

הסכסוך המתמשך בין טורקיה לגרמניה הוא עוד סכסוך במסגרת הסכסוכים בין גרמניה לבין שכנותיה על רקע משבר הפליטים והמשבר באיחוד-האירופאי. כעת, באופן מושכל, גרמניה אפילו הצליחה להסתכסך עם ישראל בשל עקשנותו של שר-חוץ גרמני מפוקפק לקיים מפגש עם נציגים של ארגונים אנטי-ישראלים הנמצאים בשוליים של השולים של הפוליטיקה הישראלית, המתוארים בתקשורת הגרמנית כ"ארגונים לזכויות-אדם" - שהוא תיאור רחוק מאוד מהמציאות. זיגמר גבריאל, שר-החוץ השנוי-במחלוקת והפרובוקטיבי של גרמניה, לא היה באמת צריך את המפגש הזה. ישראל היא חברה פתוחה עם מוסדות דמוקרטיים חזקים הרבה יותר ממה שקיים במציאות הפוליטית והחברתית של גרמניה. הדמוקרטיה הישראלית התפתחה באופן טבעי בישראל כחלק מהמרקם הלאומי והדתי שלנו, בעוד שהדמוקרטיה בגרמניה נכפתה על הגרמנים בשל מעשיהם האיומים במלחמת-העולם השנייה. לפיכך גרמניה זקוקה לישראל יותר מאשר ישראל זקוקה לגרמניה, משום שגרמניה זקוקה באופן נואש למרק את מצפונה בעזרת אלה המנסים להכפיש את ישראל באמצעות אידיאולוגיה שהיא על סף האידיאולוגיה האנטישמית המתכתבת היטב עם הגישות האנטי-ישראליות הקיימות בגרמניה.

מעט לפני ביקורו של זיגמר גבריאל בישראל, היה אפשר לחוש את האווירה האידיאולוגית השוררת בגרמניה כלפי ישראל. אחד מבכירי מפלגתה של אנגלה מרקל טרח לציין בראיון שנערך בתקשורת הגרמנית ב-23 באפריל 2017, את הגיגיהם המפוקפקים של בכירים גרמנים כלפי ישראל. כך למשל, הבכיר הגרמני, המכהן כראש ועדת יחסי-החוץ של הפרלמנט הגרמני, טען בראיון ש"יש חילוקי דעות עמוקים עם ישראל", וכי "אנו מדוכאים מאוד מהעמקת הסכסוך" בין הפלסטינים לישראל. צריך לשים לב גם למשפט ההמשך שנאמר בראיון ש"ישראל מסתמכת על העליונות הצבאית-משטרתית שלה" במקום לייצר אפשרויות אחרות למצב. המשפטים הקצרים הללו נראים מאוד תמימים בעיניים זרות. אולם הניסוח של המשפטים הללו לא היה מקרי בעיקר בכל הקשור "לדיכאון הגרמני" ו"לעליונות הצבאית-המשטרתית" של ישראל. אלה הם שני כיוונים מדיניים ברורים אליה חותרת גרמניה בשנים האחרונות כלפי ישראל.

א. גרמניה,בסך-הכל, מחפשת תירוצים לסיים את היחסים המיוחדים השוררים לכאורה בין גרמניה לישראל, וזאת בשל מעשיה ומחדליה של ישראל שאינה מותירה ברירה אחרת ל"גרמניה החדשה והמוסרית" (בעיני עצמה בלבד). כמובן שזה קשקוש אחד גדול, משום שגרמניה לא הייתה מוסרית מעולם, וגם לעולם לא תהייה.

ב. התיאור של "עליונות צבאית-משטרתית" של ישראל, הוא בדיוק התיאור הרווח של ישראל בעיני הגרמני הממוצע כחברה מיליטריסטית הנשענת, רובה ככולה, על אמצעי-כפייה ברוטאליים - כאילו הם המשך ישיר לדוגמאות הלקוחות מההיסטוריה הגרמנית האלימה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. האם עולה על דעתם של הגרמנים החסודים מה היה קורה לישראל אם לא הייתה לה עליונות צבאית? סביר להניח שהם יודעים, כשם שארגון "בצלם" יודע היטב מה היה קורה אילו לערביי-האזור הייתה עליונות צבאית על ישראל.

כמובן שהברבריות המילולית הזו  נעטפת במלל של "דאגה חומלת" לישראל. למרות התיאורים הקשים של מה שמתחולל בגזרה הערבית במזרח-התיכון בנוגע לאלה המתגוררים תחת השליטה הערבית - בסוריה, בעיראק, בתימן, בלבנון, במצרים, בלוב, בירדן, במרוקו, באלג'יריה ובמקומות נוספים במרחב כולו.
  
האטימות הגרמנית הזו, נובעת גם בשל האובססיה הגרמנית (והאירופאית) בכל הקשור לסכסוך בין הפלסטינים לבין ישראל. גרמניה אינה "שרויה בדיכאון" בשל מה שמתחולל במרחב הערבי והאסלאמי, אך גרמניה "מדוכאת" כנראה בשל היותה של ישראל מדינה חזקה ויציבה למרות הטלטלות הרבות העוברות על האזור כולו, וזאת ללא שום קשר לסכסוך כלשהו המתחבר לישראל. אולי זה הדיכאון האמיתי השורר בגרמניה כיום.

הינה כי כן, ראש-הממשלה, נתניהו, צדק לחלוטין בנוגע לביטול הפגישה עם עוד שר גרמני מפוקפק. מישהו בישראל כבר היה צריך מזמן לסיים את המשחק-הכפול והמכוער של גרמניה כלפי ישראל - שצבר תאוצה רבה עידודו של הנשיא האמריקאי לשעבר ברק חוסיין אובמה לכול אורך 8 שנות כהונתו בבית-הלבן. סביר להניח שחלקים מהאופוזיציה הישראלית מודעים לכך, אולם רק היוהרה האישית שלהם מנעה מהם מלהביע תמיכה כנה ואמיתית עם החלטתו הצודקת של ראש-הממשלה. זהו עוד פספוס לאומי המחזק את דעתו של מרבית הציבור על תפקידם אמיתי של אלה המתיימרים לייצג את הציבור ברמות הבכירות ביותר של הפוליטיקה הישראלית בעת הזו ולאחר הבחירות הבאות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יהירות גרמנית טיפוסית מול נחישות ישראלית", מגזין המזרח התיכון, 27 באפריל 2017.


Monday, April 24, 2017

טרור אסלאמי – ילדים כטרוריסטים מתאבדים – מרץ 2017

תחילת חודש אפריל 2017, ארגון יוניצ"ף - ארגון של האומות-המאוחדות שתפקידו לסייע לילדים במצוקה - פרסם דו"ח מעניין שלא זכה לתהודה גדולה ברחבי-העולם. סביר להניח שאם דו"ח כזה היה מתפרסם באיזה הקשר ישראלי, רבים מכלי-התקשורת בעולם - ובעיקר זו המערבית והערבית - היו טורחים להפיק ממנו פנינים רבים תוך-כדי עיסוק יומיומי בנושא. אולם, כאשר העולם נחשף לסדרה של מעשי זוועה יומיומיים מבית-היוצר של העולם-האסלאמי, כנראה התקשורת הבינלאומית שרויה בקהות-חושים אינטלקטואלית, שכן העולם-המוסלמי הפך לספק העיקרי של סיפורים כאלה הנוגעים לרציחות המוניים הכוללים טכניקות של טבח המוני, שימוש בגז, אונס המוני ומכוון, טיהור אתני, גזל והרס שטתי של תשתיות לאומיות ושל רכוש פרטי.

הדו"ח של ארגון יוניצ"ף עסק בגיוסם של ילדים במטרה לבצע פיגועי-התאבדות במסגרת ארגון "בוקו חראם" הפועל בעיקר באזור אגם צ'אד המשותף לניגריה, צ'אד, קמרון וניז'ר. גיוסם של ילדים לארגוני טרור אסלאמיים אינו דבר חדש. גם השימוש בילדים כטרוריסטים מוסלמים מתאבדים אינו דבר חדש, שכן כבר נתקלנו במקרים בהם הורים שלחו את בנותיהם לבצע פיגוע התאבדות בסוריה שהתבצע לפני חודשים אחדים בלבד. גם השאיפה של אימהות פלסטיניות ברבריות שבניהם יהפכו ל"שהידים" במסגרת המאבק נגד ישראל, הפך לסוג של מוסכמה מוסרית מפוקפקת ביותר המשותפת למרבית החברות המוסלמיות הפועלות במרחב - החל מאלג'יריה וכלה בסוריה ובעיראק. מבחינתם, הדור הצעיר אינו צריך להצטיין בהבלים של העולם-הזה - כמו השכלה והצלת חיים - אלא להצטיין במסירותו לרעיון האסלאמי הכוללת את הריגתם של אלה שאינם מוסלמים או של מוסלמים שאינם נמנים עם "הזרם הנכון". אין תמה איפה, שרבות מהמדינות הערביות והמוסלמיות נמצאות על סף של קריסה כללית גם אם השלטון הנוכחי מצליח להחזיק מעמד באמצעות שימוש במנגנוני כפייה ברוטאליים.

הדו"ח של ארגון יוניצ"ף מציין שארגון "בוקו חראם" הפך את גיוסם של ילדים כטרוריסטים מוסלמים מתאבדים כתעשייה שנועדה לא רק להערים של שלטונות הביטחון במדינות הללו, אלא גם להרחיב את מעגל הדמים באמצעות דוקטרינה של גיוס ילדים באמצעים ברוטאליים, ובאינדוקטרינציה אסלאמית נוקשה המקדשת את ההקרבה האישית למען המטרות האסלאמיות של הארגון. ספק רב אם למפקדים הבכירים בארגון "בוקו חראם" היה את האומץ הנדרש לבצע פיגוע-התאבדות בעצמם על-פי מה שהם מטיפים לו.

בהתאם לדו"ח, בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2017 - ינואר-מרץ - 27 ילדים ביצעו פיגועי-התאבדות במסגרת ארגון "בוקו חראם" הפועל בניגריה, בצ'אד, בקמרון ובניז'ר. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2016 התבצעו 30 פיגועי-התאבדות באמצעות ילדים כולל ילדות בנות 8. בשנת 2015 התבצעו כ-56 פיגועי-התאבדות באמצעות ילדים, ובשנת 2014 התבצעו בסך-הכל 4 פיגועי-התאבדות באמצעות ילדים. הדו"ח הזה נשכח במהרה, משום שבסבבים קטלניים המתרחשים מידי יום ביומו ברחבי העולם האסלאמי, כל אירוע הוא עוד טרגדיה המייצרת פלטפורמה לטרגדיה הבאה שחייבת להיות קטלנית יותר כדי ליצור אפקט חדשותי חזק יותר. מעניין איזו טרגדיה אנושית, מבית היוצר של האסלאם, תתחולל בחג הרמדאן של שנת 2017 שיחל ב-26 במאי ויסתיים ב-24 ביוני 2017.

בסיכומו של דבר בחודש מרץ 2017 נהרגו 9.376 בני-אדםבחודש פברואר נהרגו 7,872 בני-אדם; ובחודש ינואר נהרגו 9.145 בני-אדם. בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2017 נהרגו 26,993 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות ובאלימות אסלאמית. שוב, אנחנו חייבים לציין שמרבית ההרוגים היו מוסלמים אחרים.


טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - מרץ 2017

מדינה:
הרוגים:
פצועים/הערות:



עיראק:
3,330
מתוכם, 1,126 אזרחים הרוגים
סוריה:
2,826
מתוכם, 858 אזרחים הרוגים
רוסיה - סוריה:
1
חייל רוסי
אפגניסטן:
1,082
רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
תימן:
843
--
ניגריה:
218
--
סומליה:
164
רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
פקיסטן:
140
--
טורקיה:
96
רבים מהם כורדים
מצרים:
88
--
לוב:
80
כולל 22 אפריקאים שחוסלו בידי ארגון טרור אסלאמי
דרום-סודאן:
71
--
קמרון:
70
70 מהם טרוריסטים מוסלמים
פיליפינים - טרור אסלאמי:
66
רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
סודאן - דארפור:
65
--
מאלי:
63
--
הודו - קשמיר:
22
--
בנגלדש:
18
--
רוסיה - קווקז:
13
6 מהם חיילים רוסים
אלג'יריה:
12
כולם טרוריסטים מוסלמים
תאילנד - טרור אסלאמי:
9
--
ניז'ר:
5
--
בריטניה - טרור אסלאמי:
5
כולל טרוריסט מוסלמי אחד
לבנון:
4
--
סעודיה:
4
--
קניה:
3
--
בורקינה פסו:
3
--
טוניסיה:
3
--
צרפת - טרור אסלאמי:
1
טרוריסט מוסלמי



ישראל -עזה:
2
טרוריסטים מוסלמים
ישראל - סוריה:
1
טרוריסט מוסלמי
ישראל - הרשות הפלסטינית:
6
טרוריסטים מוסלמים



אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
44
--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
19
--
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
2
--



סה"כ:
9,376 הרוגים
20,000 פצועים




==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - ילדים כטרוריסטים מתאבדים - מרץ 2017", מגזין המזרח התיכון, 18 באפריל 2017.

Saturday, March 25, 2017

אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ – דו-שיח של חרשים

הרבה דברים נכתבו ונאמרו בתקשורת הגרמנית לפני המפגש בין אנגלה מרקל לדונלד טראמפ שנערך בבית-הלבן ב-17 במרץ 2017. אפשר לסכם את מה שנאמר בתקשורת הגרמנית בשני משפטים קצרים: א) זה היה אמור להיות מפגש היסטורי. ב) על גרמניה להסתגל לשינויים שבאו עם בחירתו של טראמפ. בנוגע למשפט הראשון, אין לי כל מושג מדוע התקשורת בגרמניה או זו הישראלית מתארת מפגשים כאלה כ"אירוע היסטורי". הרי זו לא הפעם הראשונה שנציגים רשמיים של גרמניה נפגשים אם נציגים בכירים של הממשל האמריקאי מאז סיום מלחמת-העולם השנייה. אחדים מכלי התקשורת בישראל גם הם מיהרו לתאר את המפגש בין נתניהו לטראמפ כ"פגישה היסטורית", בשעה שלא הייתה כאן שום "היסטוריה" יוצאת-דופן גם אם מכניסים למשוואה את התנהלותו של אובמה כלפי ישראל במהלך שנות כהונתו בבית-הלבן. זאת ועוד, הגישה הפוליטית בישראל כלפי טראמפ עומדת בניגוד גמור לגישה הפוליטית השוררת בגרמניה כלפי טראמפ. אך, אולי אפשר למצוא ניחומים בכך שכעת הממשלה הגרמנית מבינה מה עבר על ישראל במהלך 8 שנות כהונתו של אובמה, וזאת בהשוואה קלילה למה שעבר על גרמניה בחודשיים האחרונים מאז שטראמפ החל את כהונתו.

את התחושה בגרמניה אפשר לתאר כ"חרדה קשה מפני העתיד". זו לא סתם חרדה, אלא זו חרדה "קיומית", משום שגרמניה כרגע חשופה לשלושה איומים עיקריים העלולים לערער את מעמדה הן בזירה האירופאית והן בזירה הבינלאומית: 1) איום מצד רוסיה. 2) קריסתו של האיחוד-האירופאי. 3) הסרת המטרייה הביטחונית האמריקאית מעל אירופה או לפחות חשיבה אמריקאית מחודשת בנוגע למעמדה של אירופה בעיני ארה"ב.  יתרה מזאת, בתוך הזירה הפנים-גרמנית, אנגלה מרקל ניצבת בפני שני אתגרים קשים: 1) איומים על חייה של מרקל מצד קבוצות פוליטיות רדיקליות לאור משבר הפליטים המוסלמים העלול לקעקע, לדעתן, את  זהותה של גרמניה כולה. 2) בחירתו של מרטין שולץ למועמד של המפלגה "הסוציאל-דמוקרטית" (SPD) שיתחרה במרקל במסגרת הבחירות הכלליות שיערכו ב-24 בספטמבר 2017. על-פי סקרים אחדים שנערכו לקראת סוף חודש מרץ 2017, בזכות מועמדותו של שולץ, מפלגתו עוברת לראשונה את מפלגתה של מרקל - המפלגה הנוצרית-דמוקרטית CDU)) - באחוזים אחדים.

בכך, שולץ הפך לתקווה הלבנה של השמאל הגרמני כולו. זו לא סתם תקווה, אלא זו כמעט קריאת-חירום לנוכח מה שנראה כ"גל של לאומנות אירופאית מסורתית" השוטפת את היבשת. גרמניה איננה רק חרדה ממה שעלול להתרחש ביבשת האירופאית, אלא היא בעיקר חרדה ממה שעלול להתרחש בביתה היא, לנוכח ניסיונות העבר ובשל הנטייה המהירה של הציבור הגרמני לגלוש לעבר משטר רדיקאלי ברוטאלי. מרטין שולץ עלול להתברר למרקל כיריב קשה משום שהוא נוטה לאמץ עמדות פוליטיות מימין ומשמאל במטרה להרחיב את קהל בוחריו הפוטנציאלי - גם אם התנהלות זו מוגדרת כפופוליסטית בעיני יריביו ומבקריו של שולץ. אולם לנוכח המגמות הרדיקליות השוררות באירופה ובגרמניה, שולץ נאלץ לאמץ רעיונות מגוונים למפלגתו - כמו בנוגע ל"הידוק הפיקוח על גבולותיה של גרמניה" לאור משבר הפליטים המוסלמים ועל רקע המתיחות הגואה עם טורקיה של ארדואן שגלשה לאחרונה לפסים בלתי-רציונאליים.

תוצאות הבחירות בהולנד שנערכו ב-15 במרץ 2017, גרמו לאנחת-רווחה באירופה כולה וגם בישראל. אולם הפיכתה של מפלגתו של חירט וילדרס למפלגה השנייה בגודלה בהולנד עם 20 מושבים בפרלמנט, מראה בעליל שהזרם השמרני-רדיקלי הולך וצובר תאוצה בכל רחבי היבשת, כולל בגרמניה. כך למשל, המפלגה הימנית-רדיקלית "אלטרנטיבה לגרמניה" עדיין זוכה להיות המפלגה השלישית בגודלה בגרמניה בסקרי דעת-קהל, אולם היא אינה מצליחה לעבור את ה-11 אחוזים מכלל הציבור. זאת ועוד, מאז הודעתו של מרטין שולץ שהוא מתמודד מול אנגלה מרקל, פרשנים אחדים בגרמניה טענו שהוא מצליח "לגנוב" מצביעים ממפלגה זו בשל ביקורתו כלפי מרקל בשאלת ההגירה המוסלמית לגרמניה.

בזמן שמרקל נפגשה עם טראמפ, ראש-ממשלת בוואריה, הורסט זהופר (Horst Seehofer), ערך פגישת-עבודה מתוקשרת עם פוטין במוסקבה. זאת לא הפעם הראשונה שזהופר מנהל מדיניות-חוץ עצמאית מול רוסיה, וזאת בניגוד לחששותיה של הממשלה הגרמנית ממעורבות מסיבית של רוסיה בפוליטיקה הגרמנית הנעשית באמצעים מתוחכמים על-פי הגדרתם של אחדים מבכירי הפוליטיקאים הגרמנים. לאורך כל שנת 2016, הורסט נחשב למועמד מוביל מול מרקל למרות שמפלגתו של הורסט היא מפלגת-אחות למפלגתה של מרקל. הורסט היה המנהיג הגרמני הפעיל ביותר בכל הקשור להגבלת זרם הפליטים המגיעים לגרמניה, והוא לא היסס להתעמת עם מרקל גם באופן פומבי על רקע זה.

לאור כל האמור לעיל, "הפגישה ההיסטורית" בין מרקל לטראמפ שנערכה ב-17 במרץ 2017 הייתה טעונה ממילא - לא רק בגלל האמירות של מרקל כלפי טראמפ לאחר הבחירות, וכן גם לא על רקע דבריו של טראמפ על מעמדה של גרמניה באירופה ועל מנהיגותה של מרקל. ועם זאת, לגרמניה היו ציפיות גבוהות מהביקור הן בתחומים הנושקים לענייני כלכלה ומסחר ההדדי, והן בתחומים הקושרים לזירה הבינלאומית. מילת-המפתח הייתה "הסתגלות גרמנית לאור השינויים המתחוללים בזירה האמריקאית". אלא שהתברר, שהמפגש בין מרקל לטראמפ היה סוג של דו-שיח בין חרשים, ולא רק בגלל שטראמפ באמת לא שמע את שאלתה של מרקל בנוגע ללחיצת-היד שלא התקיימה כמקובל, וזאת בשל הרעש של העיתונאים שהיו בקרבתם.

תילי-תילים של מילים נכתבו ונאמרו ברחבי-העולם על האירוע הקטן הזה. אחדים מכלי-התקשורת בגרמניה ציינו, ש"טראמפ אותת למרקל מי הבעל-בית האמיתי כאן". אחדים מהעיתונאים האמריקאים מיהרו לציין שטראמפ הוא "בריון" לעומת מרקל "המנומסת והעדינה". בתקשורת הבינלאומית טענו שטראמפ "השפיל" את מרקל. עיתונאים רבים אף הביעו פליאה על נוכחותה של איוונקה טראמפ שהתיישבה לצידה של אנגלה מרקל במהלך פגישת-עבודה שנערכה בין המשלחת הגרמנית לנציגי הממשל האמריקאי. הנקודות הקטנות האלה הראו בעליל על הבדלים סגנוניים גדולים בין שני האישים האלה, שהם בלתי-ניתנים לגישור כפי שיתברר בהמשך.

אנגלה מרקל ודונלד טראמפ מייצגים שתי תפיסות-עולם שונות לחלוטין: מרקל מאמינה בגלובליזציה, בגבולות-פתוחים ובקליטת מהגרים. טראמפ יודע שהעקרונות הללו ניתנים ליישום רק אם הם באמת משרתים את האינטרס האמריקאי העליון על-פי ראות-עיניו. בעיני מרקל, העקרונות הללו מאפשרים לגרמניה לפרוץ את גבולותיה הכלכליים לעבר אפיקים מבטיחים במדינות הרחוקות מהסביבה האירופאית, משום שחוזקה הכלכלי של גרמניה משפיע באופן מיידי על מעמדה הבכיר בזירה האירופאית. במאמר מוסגר אפשר לציין, שאם ארה"ב הייתה נוקטת רק חלקיק מהמניפולציות הכלכליות שגרמניה נוקטת ברחבי-העולם, מצבה הכלכלי של ארה"ב היה שונה לחלוטין ממה שהוא כיום. גרמניה של מרקל רוצה להמשיך להכתיב את הטון הכלכלי והפוליטי באירופה כולה, משום שבידוד גרמני בתוך אירופה אינו מבשר טובות לאף אחד. מכאן נובעת הרגשנות הגדולה של מרקל בכל הקשור ל"איחוד האירופאי". אין תמה איפה, שמרקל נוהגת לבטא את צמד-המילים "אנחנו האירופאים" ולא "אנחנו הגרמנים" גם בהקשרים פנימיים.

בהתאם לפרסומים שיצאו לאחר הפגישה בין מרקל לטראמפ, התברר ששני נושאים עיקריים עלו בשיחותיהם: 1) המשבר באוקראינה. 2(המאבק בטרור האסלאמי הרדיקלי. אולם, על חתרנותה של רוסיה באירופה ועל מדיניותו של פוטין, כנראה שהנושאים המרכזיים הללו, בעיני גרמניה, לא עלו לדיון במהלך פגישתם. מאידך, מרקל הודיעה שהיא מוכנה להעלות את תקציב-הביטחון ל-2 אחוזים מהתל"ג, וזאת כחלק מההיענות הגרמנית לדרישה של טראמפ שהמדינות החברות בנאט"ו צריכות לשאת בכול העלויות הכרוכות בכך. מרקל חשבה שהדבר יספק את טראמפ. מקורות בגרמניה דיווחו שמרקל אפילו ציפתה לסוג של הכרת-תודה מצד טראמפ על היענותה לדרישותיו. אלא, שיום לאחר הפגישה שנערכה בבית-הלבן, טראמפ פרסם הודעה בטוויטר, שגרמניה חייבת "סכום אדיר" לנאט"ו. שעות אחדות לאחר מכן, שרת-ביטחון של גרמניה, אורסולה פון דר ליין, פרסמה הודעה שלגרמניה אין חובות כספיים לנאט"ו. ובכן, היחסים בין גרמניה לארה"ב חזרו לנקודת-ההתחלה כאילו "הפגישה ההיסטורית" בין מרקל לטראמפ, מעולם לא התקיימה.

דוברים גרמנים רמזו, לפני הפגישה עם טראמפ ובעיקר לאחריה, שהיחסים החמים והמיוחדים בין מרקל לאובמה לא יחזרו על עצמם בעידן טראמפ. אחדים מכלי התקשורת בגרמניה טענו שטוב שהפגישה עם טראמפ הסתיימה כפי שהיא הסתיימה, משום שהתוצאה הייתה יכולה להיות גרועה יותר. דוברים אחרים מסרו שהביטחון-העצמי הגרמני ירד לממדים מציאותיים יותר על-פי המגבלות שטראמפ מציב לגרמניה. אין כאן רק הבדלים עקרוניים במדיניות, אלא יש כאן הבדלים מנטאליים עמוקים בלתי-ניתנים לגישור. ועם זאת, עד שגרמניה תתארגן על עצמה מבחינה ביטחונית וכלכלית באמצעות בריתות אזוריות ובינלאומיות, ברור לחלוטין לזרם המרכזי בגרמניה שלארה"ב אין תחליף נאות כרגע. גרמניה, בדומה לישראל, מחפשת יחסים מיוחדים עם סין, יפן והודו. מאידך, ארה"ב לוטשת עיניים לא רק למדינות הללו, אלא גם למדינות אירופאיות שהפכו בעיני ארה"ב "לגרורות גרמניות". על-פניו נראה שטראמפ הפך את העימות הכלכלי המוצדק מול גרמניה, לעימות שיש לו היבטים רבים המשרתים את המשימה העיקרית של טראמפ. דהיינו, כלכלה זו "משימה לאומית" - כפי שגרמניה עשתה למדינות אחרות במהלך העשורים האחרונים בעזרת מניפולציות כלכליות ומסחריות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ - דו-שיח של חרשים", מגזין המזרח התיכון, 23 במרץ 2017.

Saturday, March 11, 2017

טרור אסלאמי – אלימות של זהויות מנוגדות - פברואר 2017

ב-15 במרץ ימלאו 6 שנים למלחמת-האזרחים בסוריה שהחלה כ"יום הזעם" בדומה ל"ימי הזעם" שצוינו ברחבי העולם-הערבי באותה עת, וזאת במטרה לאותת לשליטי המדינות הללו על חוסר שביעות-הרצון הכללי שאפף את מרבית האזרחים כלפי מדינתם וכלפי ההתנהלות הכללית של שליטיהם. אלפי הסורים שהשתתפו בהפגנה המונית שנערכה בדמשק באותו יום, כנראה כבר אינם בחיים או אינם מתגוררים יותר בסוריה. במהלך הימים הבאים לאחר ה-15 במרץ, מאות-אלפי אזרחים יצאו להפגנות המוניות בכל רחבי המדינה מתוך ציפייה שמשהו יסודי ישתנה בסוריה. אף אחד מהם, לא תיאר לעצמו שלאחר 6 שנים, עריה וכפריה של סוריה ייראו כעיי-חורבות עם יותר מ-500,000 הרוגים וכ-10 מיליון פליטים הנודדים ברחבי-המזרח-התיכון ובמדינות אירופאיות אחדות. זה היה, ועודנו, טיהור-אתני מכוון ושיטתי בממדים עצומים המלווה במעשי אונס סיטונאיים. כבר בימים הראשונים של מלחמת-האזרחים, ארגון הטרור "חיזבאללה" שלח כוח חמוש כדי לסייע למשטר הסורי להשתלט על המהומות בעיר דרעא שהפכה למוקד העיקרי להתנגדות האזרחית נגד המשטר. מאז, לא רק שהמעורבות של "חיזבאללה" גברה בסוריה, למרות אבדותיו הרבות של הארגון במהלך הלחימה, אלא שהוא הפך את לבנון למחסן-נשק אחד גדול המיועד לשרת את מטרותיו ואת מטרותיה של איראן בלבנון. לאור המעורבות העמוקה של איראן בעיראק - בחסותה של ארה"ב - "הסהר השיעי", מעיראק דרך סוריה ועד לבנון, הפך ממושג ערטילאי למציאות מוחשית שיש לה השפעות מרחיקות-לכת על האזור כולו, וזאת ללא שום קשר למותג "ישראל" בו משתמשים בכל דיון ועל כל דיון העוסק באזור. המחלה הזאת של שימוש במותג "ישראל" אינו מאפיין רק את המדינות המזרח-תיכוניות. כך למשל, בכל פעם שגרמניה של מרקל חוטפת השפלות בינלאומיות ממדינות אירופאיות, מטורקיה ומארה"ב, תמיד יצוץ איזה "בכיר גרמני" שידליף לתקשורת הבינלאומית או זו הישראלית על "שפל חדש" ביחסים בין גרמניה לישראל. הפסיכוזה הגרמנית כלפי ישראל, בדומה לפסיכוזה השיעית כלפי ישראל, תלך ותחריף במהלך השנה הקרובה לאור השינויים הפוליטיים שיאפיינו את גרמניה במהלך השנים הקרובות.

הפיכתה של סוריה לשדה-קטל המוני, אינו רק כישלון סורי, או ערבי, או אסלאמי. אלא זהו כישלון של הקהילה הבינלאומית שלא הצליחה לגבש אפילו חלקיק של הסכמה משותפת כדי להקל במעט על הסבל האנושי. וכך סוריה הפכה לשדה-המשחקים הקטלני ביותר של העשורים האחרונים בהשתתפותן של איראן, טורקיה, סעודיה ורוסיה - שיש להן אינטרסים מנוגדים לחלוטין בנוגע לעתידה של סוריה כמדינה ריבונית. כל המעטפת הזאת, וכל שאר המשברים האקוטיים שהתרחשו במזרח-התיכון בעשור האחרון נבעו בראש ובראשונה מכישלון מנהיגותי של המערב בהנהגתו הכושלת של ברק חוסיין אובמה שניהל רומן עם האסלאם הרדיקאלי המזרח-תיכוני. בקצה האחר של האסלאם הקטלני הזה ניצבה איראן השיעית שאובמה חיזר אחריה במרץ. זאת הייתה מדיניות לא-שפויה שכנראה ראתה ב"סדר העולמי הדמוקרטי" עוד סוג של דיכוי כלפי "האחר המוסלמי", לכאורה. אחרת, אי-אפשר להבין עד הסוף, מה באמת הניע את האיש הזה להתנהג כפי שהוא נהג לאורך כל שנות שלטונו בבית-הלבן. האם דונלד טראמפ, הנשיא האמריקאי הנוכחי, ינהג אחרת מעבר לשימוש בביטויים הנכונים כמו "טרור אסלאמי רדיקאלי"? מוקדם מאוד להעריך מה תהיינה ההשלכות המעשיות של מדיניותו על האזור כולו ועל אזורים אחרים ברחבי-העולם הסובלים מרמות אלימות גבוהות בדומה למה שמתרחש במדינות רבות באפריקה.

אלא, שכנראה הציפיות שלנו גבוהות מידי עבור יכולותיה הפרקטיות של ארה"ב למרות עוצמתה הכלכלית והצבאית. לשם השוואה, העוצמה הכלכלית של רוסיה בקושי מתקרבת לעוצמתה הכלכלית של קליפורניה לבדה, שלא לדבר על ארה"ב כולה. אולם, הנחישות הרוסית לעמוד ביעדיה האסטרטגיים למרות חולשתה הכלכלית ולמרות משטר הסנקציות כלפיה - בדומה לאיראן - מציבה אתגר לא פשוט לכול מנהיג מערבי משום שהכללים החלים על מדינה דמוקרטית שונים מהכללים האופייניים למדינות כמו טורקיה, רוסיה, איראן, סין, צפון-קוריאה ודומיהן. ההבדלים האלה הם יותר מסתם הבדלים של סוג המשטר - אלה הם הבדלים מנטאליים עמוקים שלא רבים רוצים לדון בכך באופן הולם ורציני.

האם יש תרבויות אנושיות שאינן מסוגלות ואינן רוצות לקיים אורח-חיים תקין המותאם - פחות או יותר - לדרישות של המאה ה-21? איך זה יכול להיות, שלמרות שפע האפשרויות שיש כיום ולמרות הזרימה האין-סופית של ידע וטכנולוגיה מקצה העולם ועד לקצהו, חברות אנושיות רבות מידי מעדיפות להתנהל על-פי מתווה אלים המנסה להכפיף את האוכלוסייה המקומית, או האזורית, לסד של ערכים נוקשים האופייניים כל-כך לתקופות בהן הברוטאליות הייתה כלי-מדיני להשגת יעדים רחבי-היקף. מה פשר ההבדלים הללו בין מדינה אחת לרעותה, בין חברה אנושית אחת לאחרת, בין קבוצה דתית אחת לקבוצה דתית שנייה ובין עדה אחת לעדה אחרת? האם הכל עניין של תרבות, חינוך ודת, או שיש באמת הבדלים מנטאליים עמוקים שחינוך ותרבות אינם מצליחים לגשר על הפערים העמוקים הללו? האם יש חברות אנושיות המוכשרות לנהל אורח-חיים תקין, לעומת חברות אנושיות אחרות הפחות מוכשרות לנהל אורח-חיים כזה? כך למשל, מדוע מדינות אפריקאיות עשירות במשאבי-טבע, אינן מסוגלות להפיק עשירית מהיכולת של מדינות אחרות שלא נהנות מהשפע הפוטנציאלי הזה.

וכאן, נשאלת השאלה האם כל "העמים" מסוגלים לנהל באמת מסגרת מדינית טריטוריאלית? ההתפרקות של מדינות אחדות ברחבי המזרח-התיכון והשליטה הכפויה הקיימת במדינות מוסלמיות רבות, מראות בעליל על ליקויים יסודיים עמוקים שאינם מאפשרים לחברות הללו להתנהל באופן מושכל - ובוודאי לא מאפשר להן להעניק תנאי-חיים סבירים הנוגעים לביטחון אישי, להשכלה, למזון ולמגורים. סוריה, למרות היוהרה הפאן-ערבית שלה, שהייתה כלי דרכו ניסה המשטר העלווי להשיג לגיטימציה פנימית וחיצונית, מהווה דוגמא ומופת ליסודות הנפיצים האלה האופייניים כל-כך למנטאליות התרבותית של המזרח-התיכון הערבי כולו. בסוריה יש כרגע סוג של "הפסקת אש" שהושגה בעמל רב תחת לחץ כבד של מדינות כמו רוסיה וטורקיה. אולם מה זה אומר על החברה הסורית שבמסגרת "הפסקת האש" הזו, נהרגו כ-3,000 בני-אדם בחודש בפברואר 2017? אם נרחיב את היריעה, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, "מה עושה" את העם הסורי ל"עם"? או איזה הבדל גדול יש בין "העם הסורי" ל"עם הפלסטיני" - בשעה שמצויים באמתחתנו אין-ספור הצעות מדיניות הנמצאות על המדף הדיפלומטי בכל הקשור לענייני יהודה ושומרון. ברור לכולנו, שסיפוח מלא על כל המשתמע מכך, אינו בא בחשבון בשל המרכיב האזרחי הכרוך בכך ובהפיכתם של אזרחי ישראל היהודים לבני-ערובה בידי קהילה אלימה העוינת אותם ממילא. גם הקמתה של מדינה ערבית נוספת בגבולות 4 ביוני 1967, נראית כסוג של הימור שקשה להעריך איזו תוצאה טובה תצא מזה - מעבר לעניין של שייכות היסטורית יהודית לאזור. המתח העדתי והדתי המתחולל זה שנים רבות בסוריה, בעיראק, בתימן, בלוב, בניגריה, בסודאן, בלבנון ובמקומות נוספים במרחב, מוכיח לנו שזהויות דתיות ועדתיות הנאלצות להתגורר בכפיפה אחת, גולשות במהירות לעבר אלימות מכוונת וחסרת-רסן.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - פברואר 2017
מדינה:
הרוגים:
פצועים/הערות:



סוריה:
2,854
כ-600 מהם אזרחים
טורקיה - סוריה:
8
חיילים טורקים
רוסיה - סוריה:
4
חיילים רוסים
עיראק:
2,784
כ-800 מהם אזרחים
אפגניסטן:
755
רבים מהם טרוריסטים
תימן:
677
2,000 פצועים
פקיסטן:
315
700 פצועים
ניגריה:
104
250 פצועים
סומליה:
93
--
מצרים:
42
--
מצרים -עזה:
2
חופרי מנהרות
טורקיה - כורדים:
42
רבים מהם מהמחתרת הכורדית
דרום-סודאן:
36
--
לוב:
23
--
הודו - קשמיר:
19
--
ניז'ר:
18
רובם חיילים
פיליפינים - טרור אסלאמי:
15
--
גרמניה - פיליפינים:
1
בן ערובה גרמני
אלג'יריה:
15
כולם טרוריסטים מוסלמים
סעודיה:
14
רובם חיילים ושוטרים
סודאן: + דארפור:
14
--
מאלי:
13
--
קמרון:
7
--
קניה - טרור אסלאמי:
4
--
צ'אד:
4
--
לבנון:
3
--
טוניסיה:
2
--



ישראל - עזה:
--
--
ישראל - הרשות הפלסטינית:
--
--



אפגניסטן: חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
22
--



סה"כ:
הרוגים: 7,872
פצועים: 20,000




בסיכומו של דבר בחודש פברואר 2017, נהרגו 7,872 בני-אדםבחודש ינואר 2017 נהרגו 9,145 בני-אדם; בחודשיים הראשונים של שנת 2017 נהרגו 17,617 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות ובאלימות אסלאמית. מרבית ההרוגים, כמובן, היו מוסלמים שחוסלו בידי מוסלמים אחרים.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - אלימות של זהויות מנוגדות - חודש פברואר 2017", מגזין המזרח התיכון, 9 במרץ 2017.