Saturday, February 18, 2017

ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית לגמישות דיפלומטית

יש משהו מאוד מעיק בפוליטיקה הישראלית - הנטייה האינהרנטית לגלוש להתלהמות חסרת-רסן ולהשתלחות בלתי-מתקבלת על הדעת גם בקרב קבוצות פוליטיות זעירות המכהנות בממשלה נבחרת. כך, למשל, נפתלי בנט העומד בראש מפלגה שזכתה בבחירות האחרונות של מרץ 2015 ב-8 מנדטים, מאיים על ראש-ממשלה מכהן שזכה ב-30 מנדטים. פרופורציות אף-פעם לא היו הצד החזק של הפוליטיקה הישראלית המקרינה את השפעתה השלילית גם על הדיפלומטיה הישראלית. כך למשל, לפני נסיעתו של ראש-הממשלה למפגש ראשון וחשוב עם הנשיא טראמפ, בנט הזהיר את נתניהו "אם תזכיר את המדינה הפלסטינית (בפגישה עם טראמפ) האדמה תרעד". בנט מזכיר לנו את האיומים של חברי-הכנסת הערביים ש"האזור יבער" אם ישראל תבצע מדיניות שאינה תואמת את הקווים הכלליים של הלאומנות הפשיסטית הערבית הלובשת צורה ופושטת צורה. טוב, אז, האזור באמת בוער ורועד במלחמות-אזרחים, אלימות וטרור פנימי שהביא לקריסתן של מדינות ערביות אחדות עם מאות-אלפי הרוגים בשנים האחרונות.

אך השאלה היא, איך בנט יכול להרעיד את אדמת ארץ-ישראל אם בכל זאת תוזכר המילה "מדינה פלסטינית"? בנט, שיש לו תדמית ציבורית של חמום-מוח במובן הרע מאוד של המילה, לא מסוגל להרעיד שום דבר - אפילו לא את מפלגתו הקטנה. מאידך, אם בנט יצליח כביכול להרעיד את האדמה, יכול להיות שנגיע "לבית יהודי טריטוריאלי" שיהיה בגודלו הזערורי האלקטוראלי של מפלגת "הבית היהודי". יכול להיות שרק אז, בנט יבין את ההשלכות המעשיות לסדרת התפרצויות-הזעם שלו המתפרסמות לפחות פעם בשבוע - התופסות כותרות למשך יום או יומיים עד להתפרצות התורנית הבאה. בנט כנראה מנסה להכתיב את סדר-היום הפוליטי במדינת-ישראל, אולם למעשה הוא ממלכד את עצמו ואת מפלגתו בסד של נוקשות מנטאלית העלולה להרחיק אוהדים פוטנציאלים למפלגתו. כפי שהשמאל הישראלי הקיצוני המתמכר למושג "מדינה פלסטינית", כך גם חלקים בימין הישראלי התמכרו לגישה השוללת את קיומה מכל-וכל של "מדינה פלסטינית" כלשהי. אלא, שבתווך הזה, יש מגוון אפשרויות, שבתהליך איטי והדרגתי של בשלות, אפשר להגיע לפתרון באמצעות מרחב-תמרון פוליטי וגמישות דיפלומטית שאפיינו את המנהיגות הישראלית לפני 1948 ולאחר מכן. 

הרבה מאוד ישראלים טוענים שישראל היא לא הבעיה המרכזית במזרח-התיכון. אולם בין הביטוי המילולי הזה לבין הפרקטיקה, המרחק הוא גדול מאוד. וזאת משום, שהמנהיגות הפוליטית במדינת-ישראל, בשל נטייתה להתלהמות אידיאולוגית חסרת-פשרות, הופכת בהבל-פה את ישראל לאחת מהבעיות המרכזיות ביותר של המזרח-התיכון. הדבר הזה נובע בין היתר גם מהצלחתם של גורמים ערביים יחד עם גורמים ישראלים להטמיע את הרעיון הזה בקרב הקהילה הבינלאומית. ודווקא בשל כך, כל אמירה הקשורה לסכסוך ביו"ש, זוכה לאין-ספור התייחסויות בתקשורת הבינלאומית ובפוליטיקה הבינלאומית. כך למשל, כאשר טראמפ הצהיר בתחילת פברואר 2017,שהקמתם של יישובים חדשים ביו"ש או הרחבתם של יישובים קיימים, אינם תורמים לפתרון הסכסוך, ההצהרה הזו תפסה את הכותרות ברחבי-העולם אפילו בעיתונים קטנים במזרח-הרחוק. במילים אחרות, הסכסוך ביו"ש חורג הרבה מעבר למימדו האזורי - כפי ששום סכסוך, חמור הרבה יותר, אינו מגיע לשוליים של ההתעניינות הבינלאומית כפי שהוא מתבטא בסכסוך בין ישראל לרשות-הפלסטינית. ולמרות זאת, דומה הוא, שהפוליטיקה הישראלית מעדיפה הצהרות בומבסטיות על חשבון הדיפלומטיה השקטה והסבלנית.

אפשר להגדיר את הביקור של נתניהו בארה"ב מרגש והיסטורי והדבר ניכר היטב במסיבת-העיתונאים המשותפת בין טראמפ לנתניהו (ב-15 בפברואר 2017) שנערכה לפני פגישת-העבודה ביניהם. זו בעצם אנחת-רווחה ישראלית לאחר 8 שנים של לחץ בלתי-סביר ומלאכותי של אובמה כלפי ישראל בעניין המשא-המתן המדיני עם הרשות-הפלסטינית. מדינת-ישראל הצליחה לעבר את התקופה הקשה הזו, למרות מערכת הלחצים האדירה שהופעלה על ישראל הן מצד ארה"ב, הן מצד מדינות אירופאיות אחדות והן מצד ארגונים פוליטיים בישראל. בכל רגע נתון, היה נדמה, שאחד מהצדדים הולך "לשבור את הכלים" על ראשו של השני. המחלוקת בין ישראל לארה"ב של אובמה, לא הייתה רק אידיאולוגית, אלא היה נגעה גם במימד האישי והמנטאלי של שתי הדמויות הראשיות שהובילו באותה-עת את ארה"ב ואת ישראל. "נאום בר-אילן" של נתניהו לא היה מגיח לאוויר העולם, לולא הלחץ הבינלאומי שהפעיל אובמה על ישראל מתוך כוונת-מכוון. הרגשנות המוזרה של אובמה בנוגע לעניין הפלסטיני, היא שהכתיבה את הלחץ הבלתי-פוסק על ישראל. ולמרות הרגשנות המיליטאנטית של אובמה, שום מהלך רציני לא התרחש לאורך 8 שנות כהונתו בנושא הזה, מלבד הצדקות נוספות שנוספו על סרבנות הפלסטינית הידועה. הינה כי כן, תכתיב אידיאולוגי מאיים, מימין ומשמאל, לא בהכרח מייצר פתרון מציאותי - עם כל הקושי להודות בכך.

האם יש לישראל חשיבה אסטרטגית ארוכת-טווח, דהיינו מהו היעד שהיא רוצה להגיע אליו עם הרשות-הפלסטינית? או, שלאור מורכבות הבעיה, ישראל מעדיפה "לנהל את הסכסוך" ולהתקדם עקב-בצד-אגודל לעבר יעד כלשהו בעתיד? תשובה ברורה אין לכך, משום שבמצב האלקטוראלי בישראל, קבוצות פוליטיות קטנות המרכיבות את הממשלה, מנהלות סדר-יום רדיקלי משלהן, וזאת למרות שמרבית האוכלוסייה הישראלית הנמצאת במרכז המפה הפוליטית - לא רק בעניין המדיני אלא גם בעניין החברתי, הדתי והכלכלי. פוליטיקה של קצוות, לא באמת מטיבה עם מדינות דמוקרטיות, כפי שאנו יכולים לראות מה מתחולל במדינות אירופאיות אחדות רק במהלך השנה האחרונה. אלא, שהמצב בישראל הרבה יותר מורכב בשל קיומה של זירה אלימה ומדממת שיש בה ניגוד מוחלט של אינטרסים מקומיים ובינלאומיים.

למרות ההבטחה של טראמפ להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים, הדבר לא התבצע בשל שיקולים אמריקאים כבדי-משקל ובשל הלחץ שהופעל על הממשל החדש מצד מדינות ערביות אחדות. ראוי לציין, שזה לא הנושא המרכזי שצריך להדיר שינה מעינינו. אלה הם עניינים הנמצאים בשולים של השיח המדיני החשוב המתנהל בין ארה"ב של טראמפ לבין ישראל. בניגוד לדעתו של בנט, ממשלת-ישראל צריכה להגיע להסכמות עם הממשל החדש בנוגע לגבולות-הגזרה של הפעילות הישראלית ביו"ש. על-פי דוברים אמריקאים אחדים, למרות שעדיין לא התגבשו הקווים העיקריים של המדינות האמריקאית בנושא זה, ארה"ב של טראמפ "חותרת להגיע לעסקה כלשהי בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית". אולי עסקה מוסכמת לא תהייה, אך גם צריך לחשוב על היום שלאחר טראמפ, משום שהסכמות כאלה בין ארה"ב לישראל יכולות לחייב את הממשל האמריקאי הבא - בעוד 4 שנים או בעוד 8 שנים. שמונה שנות אובמה עברו מהר. אין שום ערובה לכך, שכהונתו של טראמפ לא תעבור מהר גם היא ללא הישגים, למרות ידידותו המוצהרת לישראל. דווקא בשל כך, וגם בשל היותו איש עסקים ממולח, טראמפ עלול לחתור לעסקה בין הצדדים למרות הצהרותיו של הממשל החדש שהוא "לא יכפה פתרון שלא יהא מוסכם של שני הצדדים". כבר לפי המשפט הזה, אנחנו יכולים לשער שלא יהיה "הסכם-מוסכם" בשל הסרבנות הפלסטינית שתמתין בסבלנות לממשל האמריקאי הבא שאולי יהיה נוח יותר מטראמפ. אם ישראל הצליחה לעבור את תקופתו של אובמה ללא נזקים רבים, כך גם הרשות הפלסטינית יכולה לעבור את כהונתו של טראמפ ללא כל גמישות אידיאולוגית ופרקטית לאורך כל שמונה השנים הבאות.

כארבעה שבועות עברו מאז שטראמפ החל את כהונתו בבית-הלבן. הממשל האמריקאי הנוכחי, בניגוד לקודמיו, מייצר על יום שערורייה חדשה המתחזקת את הסברה התקשורתית האמריקאית שעתידו של טראמפ בבית-הלבן יהיה קצר מאוד - לא בשל גילו, אלא בשל התנהלותו עד כה. העניינים האלה מעסיקים מאוד את הממשל החדש ואת טראמפ עצמו. לא לחינם טראמפ "הכריז" המלחמה על התקשורת האמריקאית, והתקשורת האמריקאית המוגדרת לכאורה ליבראלית "הכריזה" מלחמה על טראמפ. לפיכך, הפגישה עם נתניהו הייתה משב-רוח מרענן לעומת מה שהתחולל עד כה בזירה האמריקאית. ובכן, לאור התנהלותו של הממשל החדש ולאור מגוון הבעיות שהוא מציף מעל פני האדמה, האם באמת טראמפ יהיה "קשוב" מספיק לסכסוך המקומי בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל? או שהוא יחתור להשגת הסכם מהיר תוך כדי "עיגול-פינות" רק כדי להצהיר שהוא, בניגוד לקודמיו, הצליח להגיע להסכם המיוחל? בניגוד לדעות השוררות בקצה של מחנה הימין הישראלי, טראמפ נבחר לקדם את האינטרסים האמריקאים ולא את האינטרסים הישראלים. לפיכך, המחשבה שבעזרת איומים יהיה אפשר להשפיע על טראמפ שיפעל לפי המשחק המניפולטיבי של השוליים של המחנה השמרני בישראל, היא לכול היותר מסקנה ילדותית מאוד בנוגע למה שהתחולל בארה"ב בבחירות האחרונות. את טראמפ מעניין רק ארה"ב המסורתית, העובדת והפטריוטית. אם ישראל משתלבת בנושא הזה, מה טוב. אם לא, הוא יכול להכריז הכרזות החתומות על קרח בדומה למקרה בנוגע להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, וזאת משום שלמציאות תמיד יש דינמיקה משלה - אחרת ממה שמצפים או מכריזים במהלכה של מערכת-בחירות.

כאשר טראמפ הכריז במסיבת העיתונאים המשותפת עם נתניהו שמבחינתו פתרון שתי-המדינות אינו הפתרון היחיד, ההצהרה הזו תפסה כמובן את הכותרות הבינלאומיות. באחד מערוצי התקשורת המרכזיים בגרמניה התפרסמה כתבה על ההיסטוריה של הרעיון בנוגע להקמתן של "שתי-מדינות" - יהודית וערבית בארץ-ישראל המערבית. הכתבה החלה עם הקמתה של ועדת פיל (Peel) בשנת 1936 ופרסום מסקנותיה ביולי 1937 בנוגע לחלוקת הארץ לשתי מדינות. מבחינה היסטורית-גרמנית זו נקודה חשובה מאוד, משום שכל קורא גרמני מבין מייד מה היה קורה אם הכרזת העצמאות של מדינת-ישראל הייתה המתרחשת ב-1937 ולא בשנת 1948. האזכור הגרמני בנוגע ל"ועדת פיל" מציב סימן-שאלה כלשהו בנוגע להנחות הרווחות בציבור הגרמני בנוגע ל"סיבות" שהובילו להקמתה של מדינת-ישראל. לפחות את העניין הזה, אפשר לזקוף לזכותו של טראמפ.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית  לגמישות דיפלומטית", מגזין המזרח התיכון, 16 בפברואר 2017.


Saturday, February 11, 2017

טרור אסלאמי – כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2017

שנת 2017 נפתחה עם כניסתו של נשיא אמריקאי חדש לבית-הלבן שאימץ מדיניות של מאבק גלובאלי ברור וגלוי נגד הטרור האסלאמי הרדיקלי, וזאת בניגוד לקודמו, אובמה, שאימץ גישה של לוליינות לשונית פייסנית לצד נקיטת מדיניות של חיסולים-ממוקדים רחבי-היקף שהתבצעו בעיקר בתקופת כהונתו הראשונה של בבית-הלבן. מאות דיונים, אלפי מאמרים ואין-ספור התייחסויות והצעות התפרסמו במהלך שמונה השנים האחרונות שעסקו בגיבושה של מערכת כלל-עולמית אפקטיבית נגד הטרור אסלאמי הרדיקלי. מרבית הפרסומים עסקו באפקטיביות של האמצעים המלחמתיים הננקטים נגד ארגוני טרור אסלאמיים הפועלים ברחבי-העולם - החל מסוריה ועיראק, וכלה בפיליפינים ובניגריה. אך, האם פעולה אופרטיבית אחת שמתאימה למשל לפיליפינים, מתאימה גם לניגריה ולסוריה? ספק רב. אולם הבסיס התרבותי והאידיאולוגי עליהם נשענים ארגוני הטרור האסלאמיים דומים זה לזה בהתאם לפרשנות של הטקסט הדתי העיקרי.

לפיכך, נשאלת השאלה, האם אפשר לנתק בין הטרור אסלאמי הרדיקלי לבין מה שמזין את הטרור הזה ברמה האידיאולוגית והתרבותית? דוברים "ליבראליים" רבים ברחבי-העולם טוענים שאין קשר בין האסלאם לבין הטרור האסלאמי הרדיקלי. זוהי טענה הנובעת בראש-ובראשונה מפחדנות משתקת כדי לא לעורר לכאורה את הזעם האסלאמי הלובש צורה ופושט צורה במהלך העשורים האחרונים. האם אפשר לנתק את האידיאולוגיה הדתית הקתולית מהאלימות הרצחנית בה היא נקטה נגד כל מי שנחשד כיריב באופן מעשי או פוטנציאלי? האם אפשר לנתק את החזון הקתולי של חברה נוצרית טוטאלית, מהאלימות הרצחנית בה היא נקטה כדי לממש את החזון הזה ברחבי-העולם? בשל האידיאולוגיה הנוצרית הדתית הזו, מיליוני בני-אדם חוסלו באירופה וברחבי-העולם ועמים אחדים נעלמו מהמפה האנושית של העולם. האידיאולוגיה הדתית הזו, היא שהעניקה הצדקות מוסריות לקטל תעשייתי רחב-ממדים שנמשך מאות שנים. "הטירוף" הזה נשען על הטקסט הדתי, ומכאן גם נבעה ההסכמה מצד חוגים רחבים בציבור הנוצרי לצעדים האלימים והברוטאליים שננקטו כדי לממש את הטקסט הדתי.

גם לטקסט הדתי האסלאמי יש השפעה עצומה על עדת המאמינים - החל מהיחס של הגבר לאשתו וכלה ביחס בין מאמין מוסלמי לבין מי שמוגדר "כופר". על המצע הדתי הזה, קיימת פרשנות פונדמנטליסטית המעניקה הכשר-מוסרי במטרה לממש - במאה ה-21 - עקרונות דתיים העוסקים למשל בדיני "עריפת ראשים", באונס נשים נוכריות והפיכתן לשפחות מין, וביחס לכול מי שמוגדר "כופר". אין כאן "טירוף", אלא זהו למעשה השיח התיאולוגי האמיתי המתנהל בחברה המוסלמית כבר יותר מ-1,300 שנה. לכן אי-אפשר לנתק בין "הטרור האסלאמי" לבין "הדת המוסלמית", גם משום שארגוני הטרור האסלאמיים אינם עושים את ההפרדה הזו, בשל שהפרשנות שהם מעניקים לעקרונות הבסיסיים של האסלאם - המכתיבה את מעשיהם במדינות המוסלמיות ובמדינות בהן יש ריכוז כלשהו של מוסלמים.

לפיכך, גם ההגדרה שבאה לידי ביטוי במשפט "טרור אסלאמי רדיקלי", איננה יכולה להיזרק לחלל-האוויר-העולם סתם כך, ללא הקטליזאטור האמיתי שמניע אותה. דהיינו המערכת הדתית האסלאמית והאינדוקטרינציה הדתית הרדיקלית המתנהלת בידיבעלות-בריתה של ארה"ב כדוגמת סעודיה שהשקיעה עשרות מיליארדי דולרים במהלך העשורים האחרונים שהוקדשו להקמת מרכזים דתיים ברחבי-העולם שהטיפו לרדיקליזציה של העקרונות האסלאמיים על-פי הפרשנות הקיצונית. במילים אחרות, ללא מאבק עיקש נגד האסלאם כמכלול אידיאולוגי, על כל עקרונותיו ופרשנויותיו, העולם החופשי ימשיך לנהל מלחמות יומיומיות נגד הטרור אסלאמי הרדיקלי עם כיסויי-עיניים, בשם עקרונות מוסריים לכאורה שנועדו להסתיר את הבעיה המרכזית במאבק התרבותי הרובץ לפתחו. את האפקט של התכחשות "הליבראלית" הזו אנו יכולים להבחין באופן-בולט בעלייתם של כוחות פוליטיים לאומניים ברחבי-אירופה הרואים במדינה הרב-תרבותית מסגרת שאינה מסוגלת להעניק הגנה נאותה נגד אלה הרוצים להרוס אותה בשם עקרונות דתיים אסלאמיים רדיקליים. בסקר בינלאומי שנערך לאחרונה בקרב 10 מדינות אירופאיות נשאלה השאלה האם יש למנוע כל הגירה נוספת ממדינות בעלות רוב מוסלמי. בסקר השתתפו כ-10,000 בני-אדם מפולין, מספרד, מבלגיה, מצרפת, מהונגריה, מיוון, מגרמניה, מאיטליה, מבריטניה ומאוסטריה. התברר שכ-55 אחוזים מהמשיבים הסכימו שיש למנוע כל הגירה מוסלמית נוספת לארצותיהם. כנראה שלא רבים מוכנים לייבא לארצותיהם את שדה-הקטל האסלאמי שהתבטא ב-9,145 הרוגים בחודש ינואר 2017 (להלן, בטבלה).

על-מנת להפגין את גודל האיוולת בו שרוי המחנה הדוגל בזכויות-יתר למוסלמים בלבד, הדוגמא הישראלית שבאה לידי ביטוי באחת מהכותרות של עיתון הארץ, תדגים היטב את הדברים: ב-6 בפברואר 2017, נורה טיל לעבר ישראל בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים ברצועת-עזה. בתגובה לירי, צה"ל הפציץ שורה ארוכה של יעדי טרור של ארגון החמאס בעזה - אך לא נמסר על נפגעים. ב-8 בפברואר 2017, אתר הארץ באנגלית פרסם את הכותרת הבאה: "הטון האגרסיבי של ישראל, עלול להצית מלחמה לא רצויה בעזה". כעת כולנו מבינים, שטיל שנורה לעבר ישראל כדי להרוג אזרחים ישראלים, אינו עלול להצית מלחמה בעזה, אלא רק התגובות הישראליות לירי של הטיל לעבר ישראל, הן שעלולות להצית מלחמה בעזה, כך לטענתו של עיתון הארץ. כנראה, שדובר החמאס יושב במערכת עיתון הארץ, אחרת אי-אפשר להסביר את ההיגיון האסלאמי הזה של העיתון המתבטא בהטלת אימה וחרדה דווקא כלפי הצד המותקף. מדהים.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - ינואר 2017
מדינה:
הרוגים:
פצועים/הערות:



עיראק:
4,176
10,000
סוריה:
2,001
5,000
טורקיה - סוריה:
9
חיילים טורקים
אפגניסטן:
933
2,000
תימן:
910
2,000
ארה"ב - תימן
40
בפשיטה קרקעית
ניגריה:
291
--
מצרים:
109
מחצית מהם חיילים
סומליה:
91
--
קניה - סומליה:
57
חיילים קנייתיים
פקיסטן:
88
--
מאלי:
83
--
טורקיה:
43
--
פיליפינים - טרור אסלאמי:
39
רובם טרוריסטים מוסלמים
קמרון:
25
--
לוב:
22
--
ארה"ב - לוב:
100
כולם טרוריסטים מוסלמים
הודו - קשמיר:
22
--
סודאן + דארפור:
17
--
רוסיה - קווקז:
11
--
סעודיה:
10
--
דרום-סודאן:
6
--
קנדה - טרור נגד מוסלמים
6
פיגוע במסגד
סין - טרור אסלאמי:
3
כולם טרוריסטים מוסלמים
אלג'יריה:
2
--
טוניסיה - לוב
2
2 עיתונאים מטוניסיה
ניז'ר:
2
--
לבנון:
1
--
בנגלדש:
1
טרוריסט מוסלמי



ישראל - הרשות הפלסטינית:
3
כולם טרוריסטים מוסלמים
ישראל - טרור:
6
4 חיילים, שוטר ואזרח
ישראל - טרור:
2
טרוריסטים מוסלמים בחיפה ובנגב



חיילים אמריקאים:
3
2 באפגניסטן, ו-1 בתימן
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
17
--
סוריה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
9
--
סומליה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
5
--



סה"כ:
9,145 הרוגים
19,000 פצועים







==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2017", מגזין המזרח התיכון, 9 בפברואר 2017.

Saturday, January 28, 2017

כניסתו הסוערת של הנשיא דונלד טראמפ לבית-הלבן

טקס השבעתו של טראמפ ב-20 בינואר 2017, היה מרשים מאוד - כפי שרק האמריקאים יודעים לערוך טקסים לאומיים מרגשים. יש כללים, יש טקס ויש מסורת שתכליתם כנראה להפגין לעיני הנשיא החדש את גודל התפקיד ואת גודל השעה. אחד מהפרשנים בארה"ב טען שבתפיסה הבינלאומית השכיחה, הנשיא האמריקאי נתפס כ"מלך העולם" שמעליו נמצא רק אלוהים. הינה כי כן, מיליארדי בני-אדם ברחבי-העולם עקבו במשך יומיים אחרי השידורים-הישירים שהועברו אליהם מארה"ב. כל אמירה של הנשיא נשקלה ונמדדה, וכל דקה במהלך ההכתרה ולאחריה הוסברה בהתאם לנטיות ליבם של השדרנים והכתבים. זה היה היום גדול של ארה"ב וזה היה גם היום הגדול של התקשורת האמריקאית והבינלאומית.

התקשורת קיבלה נשיא צבעוני שאינו מקבל את האמיתות הישנות והמסורתיות שליוו את המערכת הפוליטית האמריקאית בשנים האחרונות. טראמפ הוא חגיגה ענקית ואין-סופית לתקשורת. הוא מייצר כותרות כל שעה, וכל כותרת לעיתים מעוררת-מחלוקת מקודמתה. מהבחינה הזו, טראמפ משחק לידי התקשורת האמריקאית או זו הבינלאומית שמחפשת כותרות מרעישות שיתפסו את העין של הצופים או את הקוראים. אם בתקופת אובמה התקשורת השמרנית זכתה לרייטינג גבוה, הרי שסביר להניח שהתקשורת ליבראלית תזכה לרייטינג גבוה בתקופת טראמפ, משום שהביקורת כלפיו תהייה אולי יותר מושכת ויותר מעניינית. כמובן שזו השערה בלבד שאינה מבוססת מספיק, אך בכל עת שמנהיגים פוליטיים "בורחים" לקצוות, הציבור מחפש איזון כלשהו, כעוגן מפני קיצוניות גדולה מידי. כך למשל, רשת "פוקס ניוז" האמריקאית החליטה במודע לא "להלבין" כל שטות שטראמפ אמר או עשה, ואם צריך להטיח ביקורת, הדבר יעשה בדרך האופיינית לתחנה זו. אף אחד ב"פוקס ניוז" לא רוצה להפוך את הרשת לכלי תעמולתי של טראמפ בשל החשש הכבד מנטישת הצופים ותדמית של חוסר-אמינות תקשורתית.

בימים הראשונים של טראמפ בבית-הלבן -  מדובר על חמישה ימים בסך-הכל - הסוגיה המרכזית שתפסה את הכותרות הייתה היחסים בינו לבין התקשורת האמריקאית. זו הייתה טעות שכנראה נבעה, בין היתר, מחוסר ההפנמה שמערכת-הבחירות אמריקאית הסתיימה בניצחונו הגדול של טראמפ. הכוונה בנוגע ל"חוסר-ההפנמה" קשור בעיקר לטראמפ עצמו - והדבר בא לידי ביטוי בשלושה מקרים בולטים שהתרחשו ביומיים הראשונים לכהונתו שבמהלכם טראמפ ודובריו מסרו מידע שגוי לציבור תוך כדי הטחת ביקורת קשה ואיומים כלפי התקשורת. השטות הגדולה של הימים הראשונים הייתה סביב מספר "המשתתפים" או "הצופים" ש"ראו" או היו "נוכחים" בטקס-ההשבעה של טראמפ. אך למען ההגינות אנחנו חייבים לציין, שדובר הבית-הלבן שערך את התדרוך הראשון לתקשורת כ-36 שעות לאחר ההכתרה, ציין שטקס-ההשבעה של טראמפ היה הכי נצפה בהיסטוריה. אולם, התקשורת האמריקאית והבינלאומית בחרה להתמקד סביב מספר הנוכחים שהשתתפו בטקס עצמו.

אך, במקום להתמקד בעניין הזה בלבד של "מספר הצופים" שראו את הטקסט באמצעות הטלוויזיה, ובערוצי היוטיוב והפייסבוק, הצוות הבכיר של טראמפ בחר לריב עם התקשורת האמריקאית באופן קטנוני. אפילו השדרנים הבכירים ביותר של "פוקס ניוז" שאלו את עצמם "בשביל מה טראמפ היה צריך את כל הבלגאן הזה" שתפס כותרות החורגות הרבה מעבר לכול פרופורציה הן בארה"ב והן בעולם. לדעת אחדים מבכירי התקשורת השמרנית בארה"ב, טראמפ לא נהג באופן "נשיאותי" כלפי התקשורת בהופעותיו הפומביות ובאמצעות דובריו. המתח התקשורתי הזה יחד עם הפגנות של מאות-אלפי נשים ברחבי ארה"ב, הראו בעליל שטראמפ אפילו לא זכה ליום אחד של חסד. לאחר שלושה ימים ראשונים סוערים מאוד, הצוות של טראמפ החליט לשנות כיוון. בתדרוך השני של דובר הבית-הלבן שנערך ב-23 בנובמבר 2017, הדברים נראו ונשמעו כמעט כמו תדרוך נשיאותי - ולא תדרוך מתלהם שגלש לאיומים כפי שאירע בתדרוך הראשון.

אלא, שגם כאן היה עניין שעורר מחלוקת - מחלוקת שנראתה בעיני אחדים כקטנונית שעלתה לשיח התקשורתי בעקבות הצהרה של טראמפ עצמו. לטענתו של טראמפ, בבחירות האחרונות הצביעו למפלגה הדמוקרטית בין 3 מיליון ל-5 מיליון מהגרים שאינם זכאים להצביע כלל. זאת לא הפעם הראשונה שטראמפ העלה טענה כזו, אך הנושא הזה היה חלק ממערכת הבחירות שהתקיימה לאורך שנת 2016. ובכן, מדוע שוב טראמפ מעלה טענה כזו, שכנראה אי-אפשר להוכיח אותה בוודאות, 4 ימים לאחר השבעתו? בשביל מה הוא היה צריך את זה? הסיבה היא, שטראמפ אכן זכה בבחירות ברמת האלקטורים, אך ברמה של מספר המצביעים, הילרי קלינטון הובילה בפער של יותר מ-2.9 מיליון מצביעים. לפיכך, בעיני טראמפ, יש כאן בעיה ציבורית בשאלת ה"לגיטימיות" להיותו הנשיא המכהן, שאולי עלולה להתפתח בעתיד לאפיקים לא נוחים מבחינתו. ושוב, בערוץ "פוקס ניוז" נשאלה השאלה, מדוע הוא בכלל צריך להתעסק עם הנושא הזה ברמה כל-כך אובססיבית, בשעה שהוא חותם על החלטות נשיאותיות חשובות מאוד שיש להן השפעה גדולה יותר על החברה האמריקאית ועל הכלכלה האמריקאית? טראמפ רוצה לצקת תדמית של "מנצח" בדעת-הקהל האמריקאית, גם אם העובדות משחקות לרעתו. האם יש כאן אסטרטגיה מכוונת או שיש כאן התנהגות ילדותית של ילד בן 11 כפי טען פרופסור שחור לבלשנות מאוניברסיטת קולומביה בראיון לערוץCNN  ב-25 בינואר 2017. התשובה של טראמפ באה זמן קצר לאחר הראיון ב-CNN עם הודעתו על פתיחתה של חקירה בנוגע לזיופים שהיו בבחירות לנשיאות.

לטראמפ יש חשבון פתוח עם התקשורת הממסדית האמריקאית. ה"חשבון הפתוח" הזה גם נשען על אינסטינקט בסיסי שהתקשורת האמריקאית אינה זוכה לאמון רב מצד חלקים גדולים ורחבים מהציבור האמריקאי - אפילו לא בקרב מוסדות אמריקאים בעלי-השפעה. כאשר התארח טראמפ במטה ה-CIA יומיים לאחר השבעתו, עובדי ה-CIA שנכחו במפגש הריעו לו בתשואות רמות כאשר הוא תקף את התקשורת האמריקאית. רבים מכלי-התקשורת בארה"ב תקפו את טראמפ על דבריו באותו אירוע שנראה בעיניהם כ"אקט לא נשיאותי". אולם, כמעט כולם התעלמו מכך שטראמפ התקבל במטה ה-CIA בחמימות יוצאת מהרגיל.

במהלך השבוע הראשון לכהונתו בבית-הלבן, הציבור האמריקאי נחשף לביטויים כמו "עובדות אלטרנטיביות" ול"תקשורת חלופית" שנאמרו מפי עוזריו של טראמפ ודובריו. הביטויים האלה, גם אם הם נראים מופרכים לחלוטין במבט ראשון, הם נשענים של תחושה עמוקה מאוד שיש כאן נשיא בלתי-שיגרתי, שאינו משחק לפי הכללים המקובלים - וזה בדיוק מה שהבוחרים של טראמפ רוצים לראות מידי יום ביומו. אך מאידך, חוסר-האמון העמוק השורר כלפי התקשורת האמריקאית הממסדית, משותף לתחושותיהם של אזרחים רבים במדינות דמוקרטיות רבות. לדידם, התקשורת "הליבראלית" מנסה לשבור את רגליה של המדינה, כדי שהם יוכלו לטעון ש"המדינה צולעת". לפיכך, נשאלת השאלה, האם התקשורת הופכת באופן עקבי לאיום על הדמוקרטיה הליבראלית, או שמא מתוך כל הבלגאן הזה תצוץ לה תקשורת קצת יותר מאוזנת, הגיונית ופטריוטית במידה סבירה? חוקרים אחדים טוענים, שאם לא יתחולל שינוי יסודי ועמוק, סביר להניח שאנחנו נראה חיקוי אירופאי אלים של מנהיגות פופוליסטית כפי שרק האירופאים יודעים ליצור לעצמם.

צריך לשים לב למה שמתחולל בגרמניה בתחום התקשורתי בכול מה שנוגע ל"חדשות מזויפות" שהפכו לכלי תעמולתי נגד אנגלה מרקל ונגד מדיניותה באירופה כולה. גרמניה של מרקל מחזיקה צוות מיוחד של יותר מ-10 אנשים, (כנראה במימון של האיחוד האירופאי), שתפקידו לסקור את כל הידיעות המתפרסמות בעולם על אנגלה מרקל במטרה לזהות "חדשות מזויפות" אודותיה. לדברי הרשויות בגרמניה, במהלך השנה האחרונה התגלו כ-2,500 ידיעות כאלה - שמרביתן הגיעו ממקור רוסי ישיר או עקיף. בעיני אחדים, המעורבות הרוסית בתהליכים הדמוקרטיים בגרמניה דומה למעורבות לכאורה של רוסיה בבחירות שנערכו לנשיאות האמריקאית ש"הביאה" לבחירתו של טראמפ. טענות כאלה שנזרקו לחלל האוויר בארה"ב, גם במהלך כל החודשים האחרונים, רק מדגישים עוד יותר את חוסר-היכולת של חלקים מהציבור האמריקאי להכיל את היותו של טראמפ הנשיא האמריקאי הנבחר לארבע השנים הבאות. כל הצדדים בארה"ב מבטיחים שהשנה הקרובה תהייה מאוד מעניינת מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית שיעצבו מחדש את המותג "ארצות-הברית של אמריקה" למשך שנים ארוכות. והשאלה היא, האם התקשורת האמריקאית תרצה לשחק תפקיד ראשי ביצירת דה-לגיטימציה לנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות, למרות היותו שנוי-במחלוקת? והאם הכללים הדמוקרטיים "טובים" רק אם הצד "הנכון" מנצח? השאלות האלה והדילמות האלה מוכרות לנו היטב, כאן בישראל.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כניסתו הסוערת של הנשיא דונלד טראמפ לבית-הלבן", מגזין המזרח התיכון, 26 בינואר 2017.


Saturday, January 21, 2017

ארה"ב של טראמפ נגד גרמניה של אנגלה מרקל

מאז בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות האמריקאית ב-10 בנובמבר 2016, דומה הוא שמצב-הרוח הגרמני ירד לשפל נוסף - וזאת, בשנה שהייתה רצופה במשברים שערערו את התחושה הנינוחה של האזרח הגרמני. סביר להניח, שלא צריך להגזים בתיאורים הללו, גם משום שגרמניה עדיין מדינה חזקה מאוד מבחינה כלכלית ויציבה מאוד ברמה הפוליטית. ועם כל זאת, בגרמניה שוררת תחושה ציבורית שהשנים הנפלאות של שתי הקדנציות הראשונות של אנגלה מרקל נראות כמו חלום רחוק, וכי קדנציה הנוכחית שלה שהחלה בשנת 2013, עומדת להסתיים בשנת 2017 בטעם מריר של כישלון. אולם, לקראת הבחירות שיתקיימו בגרמניה במהלך השנה הנוכחית, מרבית הסקרים מנבאים למרקל ניצחון נוסף לקראת הקדנציה הרביעית שלה כקנצלרית גרמניה. אם זה מה שיקרה, כבר כעת אנחנו יכולים לצייר פחות או יותר את קווי המחלוקת העמוקים העלולים לערער את היחסים בין ארה"ב לגרמניה. אולי המילה ל"ערער" נשמעת מעט מוגזמת, אך סביר להניח שהמחלוקות שיצוצו בעתיד יעיבו במידה מסוימת על היחסים בין שתי המדינות בעידן הנשיאותי של טראמפ.

מייד לאחר שנודע על נצחונו של טראמפ, גרמניה ואירופה כולה היו שרויים בהלם לנוכח התוצאה המפתיעה. יום לאחר מכן, אנגלה מרקל כינסה באופן-בהול מסיבת-עיתונאים בה היא אמרה את הדברים הללו שעוררו זעם רב בקרב תומכיו של טראמפ ואוהדיו: "גרמניה וארצות הברית חולקות ערכים משותפים: דמוקרטיה, חירות, כבוד לחוק ולכבודם של כל בני האנוש לא קשר למוצאם, צבע עורם, דתם, למגדר שלהם, להעדפתם המינית או השקפתם הפוליטית. בהתבסס על ערכים אלו,  אני מציעה לנשיא הבא של ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, שיתוף פעולה הדוק". בדומה למקרים נוספים במהלך השנתיים האחרונות, מרקל העדיפה לנקוט גם במקרה זה בקו אמוציונאלי במקום להמתין ולבחון את המציאות באופן מעט יותר מושכל. ההתלהמות הזו של מרקל, לא נעלמה מעיני טראמפ שהמתין בסבלנות לא אופיינית להגיב בדרך התפורה למידותיו. זה היה די ברור, שהתגובה של טראמפ, אם היא תגיע, תזכה לכותרות ראשיות בגרמניה ובאירופה כולה.

במהלך השבועות האחרונים שעברו מאז הבחירות בארה"ב של נובמבר 2016, אלפי מאמרים ביקורתיים התפרסמו בגרמניה על טראמפ ועל קווי-מדיניותו העתידיים בשלל נושאים ועניינים. קשה היה למצוא מישהו שהצליח לעמוד מול הדינמיקה השלילית הזו כלפיו. לרבים מהמגיבים בגרמניה היה קשה שלא לכתוב או להגיד משהו על טראמפ. מעטים מאוד, ביקשו להמתין בסבלנות עד לכניסתו של טראמפ או עד לפגישה רשמית בין טראמפ למרקל על-מנת לגבש פחות או יותר את היחס לו ראוי לקבל טראמפ מגרמניה. לתוך הדינמיקה המתלהמת הזו, שוב נכנסה אנגלה מרקל לקלחת הרותחת שהגיבה בעזרת דובריה, באמצע ינואר 2017, עם מסר אזהרה לטראמפ במילים הללו: "היחסים הטובים בין גרמניה לארה"ב אינם מובנים מאליהם".

ההודעות האלה של מרקל והמאמרים שפורסמו בתקשורת הגרמנית, כמובן לא נעלמו מהעיניים הבוחנות של היועצים המלווים את טראמפ לקראת השבעתו ב-20 בינואר 2017. אולם אף אחד בגרמניה לא שיער את ההלם שייווצר בגרמניה עצמה באירופה כולה עם פרסום הריאיון עם טראמפ שנעשה בידי שני עיתונאים: אחד מעיתון ה"בילד" הגרמני, והשני מעיתון "הטיימס אוף לונדון" הבריטי. שישה נושאים עיקריים שעליהם דיבר טראמפ, עוררו גלי-הדף באירופה כולה ובמיוחד בגרמניה. 1) מדיניות ההגירה של מרקל, היא "טעות קטסטרופאלית". 2) ארגון נאט"ו הוא גוף מיושן שאינו מצליח לטפל בבעיות הבוערות של העולם. 3) פרישתה של אנגליה מ"האיחוד האירופאי", היא דבר נפלא. טראמפ מצפה ומייחל לפרישתן של מדינות נוספות מהאיחוד. 4) האיחוד האירופאי הוא למעשהכלי עבור גרמניה. 5) גרמניה צריכה לבנות מפעלי רכב בארה"ב ולא במקסיקו. ואם זה לא יקרה, טראמפ יעלה את המיסוי על כלי-רכב גרמניים. 6) טראמפ מעריץ את "הסדר" הגרמני ואת "הקשיחות" הגרמנית.

בנוגע לסעיף השישי, כנראה שזה הדבר האחרון שהגרמנים היו רוצים לשמוע מפי אישיות בינלאומית בכירה, משום שהביטויים האלה מעוררים אצלם את הזיכרונות מההיסטוריה הלא-רחוקה, וגם משום שהגרמנים פיתחו באורח-פלא רגישות מאוד מיוחד לכבודם כאשר מישהו מבטא את המאפיינים המנטאליים של הגרמנים. כמובן שאפשר להבין את המשפט הזה אחרת, גם משום שטראמפ מעיד על עצמו שהוא חסיד גדול של "סדר", "משמעת" ו"קשיחות". ועם זאת, במאמרים אחדים שהתפרסמו בגרמניה הציטוט של טראמפ על גרמניה הובא ככותרת ראשית. אולם, מרבית ההתייחסויות לדבריו נעו בין הלם מוחלט לחוסר-אמון שכך מתבטא מנהיג אמריקאי כלפי גרמניה וכלפי האיחוד-האירופאי. אחדים מהכותבים בגרמניה טענו שטראמפ הוא "בלון עם המון אוויר חם".

דבריו של טראמפ התפרסמו (ב-15 בינואר 2017) יום לאחר כינוס הוועידה הבינלאומית בפריז בהשתתפותן של כ-70 מדינות בנוגע להסדר מדיני עתידי בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל. שרי-החוץ של האיחוד-האירופאי התכנסו לדיון מיוחד בנושא הזה בבריסל, אולם פרסום דבריו של טראמפ, ביום בו נערך הכינוס בבריסל, למעשה הטרידו את מנוחתם של המשתתפים בכינוס הרבה יותר מאשר העניין הקשור ליחסים בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל. יום לאחר פרסום דבריו של טראמפ, שוב יצאה אנגלה מרקל בהודעה אמוציונאלית נוספת ש"גורלם של האירופאים בידם". זו הודעה מאוד מעניינת משום שאנגלה מרקל שלחה את שר-החוץ שלה לכינוס הבינלאומי בפריז כדי לעסוק ב"גורלה העתידי של ישראל". ובכן, הצביעות הזו שבאמצעותה אפשר לקבוע את גורלם של אחרים, אך לא את גורלה של אירופה, מאוד אופיינית לאיחוד-האירופאי שיש לו הרבה מאוד "פתרונות" שמחפשות "בעיות" - לא בבית פנימה, אלא הרחק מעבר-לים.

בהצהרות ובראיונות של טראמפ לתקשורת האמריקאית ובינלאומית, הוא טורח לציין ללא הרף את הנקודה הרגישה האמיתית של הציבור האמריקאי הנוגעת לענייני כלכלה. סביר להניח שמרבית הציבור האמריקאי לא מתעניין רבות במדיניות-חוץ או האם טראמפ יעמוד בהבטחתו להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים. אפילו אם טראמפ לא יעשה זאת בשל לחצים (שעוד יבואו) ממחלקת-המדינה האמריקאית, סביר להניח שבוחריו של טראמפ ואוהדיו כבר ימצאו סיבה רציונאלית מדוע טראמפ החליט להפר את הבטחתו לישראל. אולם, בענייני כלכלה ועבודה, הציבור האמריקאי הרבה פחות סלחן בנוגע למדיניות שגויה או כושלת הפוגעת לו בכיס (בדומה להרבה מאוד מדינות בעולם). לפיכך, הגישה של טראמפ כלפי גרמניה, בהחלט מתקבלת בקורת-רוח גלויה בקרב חלקים רבים מהציבור האמריקאי משום שיש כאן נשיא חדש המעמיד את האינטרס הכלכלי של ארה"ב כערך עליון המתחייב מתפקידו. אך, האם באמת גרמניה מהווה אתגר כלכלי אמיתי על ארה"ב? תלוי איך מתסכלים על התמונה כולה. אולם, אם נתמקד לרגע קט בנושא שמעניין את הטראמפ בנוגע לייצוא של גרמניה לארה"ב בהשוואה למדינות אחרות, אנו נוכל לראות זאת בטבלה (להלן) המתבססת על מקורות רשמיים אמריקאים.

היבוא האמריקאי לשנת 2015 באחוזים - מסך-כל היבוא המגיע לארה"ב
מדינה:
סין
מקסיקו
קנדה
יפן
גרמניה
אחוזים:
21
13
13
6
5.5

סביר להניח שהבעיה העיקרית של ארה"ב עם גרמניה אינו נוגע בהכרח להיקפו של הייבוא האמריקאי של מוצרים מגרמניה, אלא עלהתחרות הקשה מאוד המתנהלת מאחורי הקלעים על שווקים בינלאומיים חדשים בין היצואניות הגדולות. גרמניה היא היצואנית השלישית בגודלה בעולם אחרי סין וארה"ב, והיא נהנית מצמיחה יציבה עם עודף בחשבון השוטף. כמו כן, על-פי נתונים הנכונים לאמצע שנת 2016, אחוז האבטלה בגרמניה עמד על שיעור של כ-4 אחוזים בלבד, ושיעור האבטלה בקרב צעירים עד גיל 25 עמד על כ-7-6 אחוזים לאורך כל שנת 2016.  לשם השוואה, אחוז האבטלה הממוצע באיחוד-האירופאי עמד על כ-10 אחוזים, ובקרב צעירים שיעור האבטלה גבוהה מאוד. גרמניה, בדומה לישראל, מנהלת קשיחות מוניטארית בנוגע ליחס בין החוב לתוצר העומד כיום על כ-70 אחוזים, ובישראל הוא עומד על כ-65 אחוזים בלבד נכון לסוף שנת 2016. במילים אחרות, המדיניות הכלכלית השמרנית המתנהלת בגרמניה ובישראל בשילוב של פרמטרים כלכליים נוספים כמו חתירה לייצוא גבוה ולאבטלה נמוכה, מהווים בסיס עליו אפשר להפיק את המיטב מהמצב הכלכלי הנוכחי בזירה המקומית והבינלאומית. כך למשל, גרמניה וישראל הן המדינות הבודדות שלא נפגעו באופן מובהק מהמשבר הכלכלי הקשה של שנת 2008, וזאת בניגוד למה שהתחולל בארה"ב בשלהי כהונתו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש.

מאז הריאיון המדובר עם טראמפ, התפרסמו בתקשורת הגרמנית עצות לטראמפ כיצד להתמודד עם ההצלחה של התעשייה הגרמנית. אחת מהעצות הייתה, שהאמריקאים חייבים לשפר באופן ניכר את איכותם של המוצרים המיוצרים בארה"ב. מאידך, אחד מהפרשנים ברשת "פוקס ניוז" אמריקאית אמר לאחרונה שלארה"ב יש כעת נשיא "החושב מחוץ לקופסא". אם כך הוא הדבר, סביר להניח שטראמפ מכיר היטב את המניפולציות הכלכליות הקשוחות אותן מפעילה גרמניה על מדינות אחרות ברחבי-העולם. לדידם של הגרמנים, זה לא רק עניין של "איכות", אלא גם עניין רציני מאוד של "משימה לאומית" שהשתיקה יפה לה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ארה"ב של טראמפ נגד גרמניה של אנגלה מרקל", מגזין המזרח התיכון, 19 בינואר 2017.